שולחן ערוך יורה דעה א א
שולחן ערוך יורה דעה · א · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
הכל שוחטים לכתחילה, אפילו נשים.
- הגה: יש אומרים שאין להניח אנשים לשחוט, שכבר נהגו שלא לשחוט, אוכן המנהג שאין הנשים שוחטות (ב"י בשם האגור).
בבועבדים וכל אדם: אפילו אין מכירים אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף, וגם אין יודעים בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה – גמותר ליתן לו לכתחילה גלשחוט ומותר לאכול משחיטתו, דשרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין דומוחזקין. במה דברים אמורים: בשאינו לפנינו, אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה, האבל אם הוא לפנינו – צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, אבל אין צריך לשאלו אם נתעלף.
- הגה: ויש אומרים שאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אין לסמוך על החזקה במקום דיכולים לבררו (מרדכי והגהות אשר"י, ואגור בשם אור זרוע, ושאלתות פ' בהעלותך). וכל זה מיירי באחרים שאינן בקיאין ויודעין אם זה השוחט בקי או לאו, אבל השוחט עצמו לא ישחוט אע"פ שיודע הלכות שחיטה ומומחה עד ששחט ג' פעמים הבפני חכם ומומחה בהלכות שחיטה שיודע שהוא רגיל וזריז שלא יתעלף (טור בשם הרמב"ם). ולכן נוהגין שאין אדם שוחט ואלא אם כן נטל וקבלה לפני חכם (אגור בשם הלכות ארץ ישראל), ואין החכם נותן לו קבלה זעד שידע בו שהוא יודע הלכות שחיטה ובקי ביד. ולכן נוהגין שכל הבאים לשחוט סומכין עליהם לכתחילה ולא בדקינן אותם לא בתחילה ולא בסוף, דכל המצויין אצל שחיטה כבר נטלו קבלה לפני חכם (דעת עצמו). ובקצת מקומות נוהגין להחמיר עוד דהמקבל נוטל כתב מן החכם לראייה שנתן לו קבלה.
- וכל שוחט אע"פ שנטל קבלה – יראה שיחזור חלפרקים הלכות שחיטה שיהיו שגורים בפיו ובלבו שלא ישכחם (מהר"ר יעקב הלוי בשם מהר"ש). וכמו שהדין בהלכות שחיטה ובמי שבא לשחוט – כך הוא הדין בהלכות בקיאות בריאה ובמי שבא לבדוק, ודינם ומנהגם שוה בכל זה (דעת עצמו).
- ויש לבית דין לחקור ולדרוש אחר הבודקים והשוחטים ולראות שיהיו בקיאים ומומחים וכשרים (מהרי"ו סימן נ') כי גדול איסור המכשלה בשחיטות ובדיקת המסורים טלכל זואם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע: אם נטל פעם אחת קבלה – אין מטריפין למפרע מה ששחט, דאמרינן השתא הוא ידאתרע (חידושי אגודה). חאבל אם לא נטל קבלה מעולם: כל מה ששחט – טריפה, גם כל הכלים שבישלו בהן מה ששחט – צריכים יאהכשר (רשב"א סימן רי"ח).
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(א) וכן המנהג כ"כ האגור והב"י השיג עליו דלא ראינו אינה ראיה ולפענ"ד דדעת האגור כמ"ש מהרי"ק בשרש קע"א דבמנהג וכה"ג הוי לא ראינו ראיה וכמ"ש הרב בח"מ ס"ס ל"ז.
(ב) ועבדים וכל אדם אפילו אין מכירין וכו' הטור כתב ועבדים משוחררים וכו' ונ"ל לבאר דעתו דסבר ליה דסתם עבדים יש להן כל המידות הרעות יותר מן הריקים והפוחזים כדאמרינן בש"ס בכמה דוכתי ואינן בחזקת כשרות וע"כ פי' המתניתין שהביאו התו' והרא"ש דעבדים שוחטין לכתחלה היינו במשוחררים דאל"כ אע"פ שמל וטבל אין להאמינו על השחיטה אלא במכירים אותו שהוא כשר אבל אבל כשמכירים אותו הרי הוא בכלל רוב מצוים אצל שחיטה מומחים ומוחזקים הם וכ"כ הרשב"א בתה"א ומביאו ב"י ר"ס ב' שדעת הרמב"ם (פ"ג מהל' שחיטה וכ"כ הסמ"ג) דעבדים הם בכלל רוב מצויין א"ש מומחים הן וכן נ"ל דעת הדרישה סעיף י' וא"כ המחבר שהשמיט תיבת משוחררים אזיל לטעמיה שכתב בב"י קשיא מאי איריא משוחחרים אפילו אינן משוחחרים נמי כו' (וכן בת"ה הקצר דף ו' ע"ב כ' דנשים ועבדים שאינם משוחררים שוחטים לכתחלה כגדולי ישראל) וע"כ המחבר מיירי במכירין אותן שהן כשרים דסתם עבדים אינן כשרים (אלא דלא משמע ליה דהטור ידבר באין מכירין אותן דוקא) והא דלא הזכירו המחבר משום דס"ל דגם בשאר בני אדם בעינן שיהא שוחט נאמן וכדעת הרמב"ם ור"ח שהביא בבית יוסף וכמו שפסק בסימנים המחודשים וכ"כ לקמן ס"ס ס"ה ולכך לא הוצרך להזכירו דפשיטא דלא עדיפי עבדים משאר בני אדם ועי' בתשובת ר' שלמה כהן חלק ב' סימן קע"ה כתב ג"כ קצת דברים מזה) והב"ח השיג על המחבר שמהרמב"ם והסמ"ג משמע דבעבדים בעינן דוקא יודעים שהן מומחים וגם השיג על הדרישה ולפעד"נ כמ"ש.
(ג) מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה ועי' בב"י.
(ד) שרוב כו' עיין בח"מ סי' ש"ו ס"ז גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה שהוא מומחה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן.
(ה) אבל אם הוא לפנינו כו' ז"ל הב"ח כתב ראב"ן דנ"ל דאף רבינא לא קאמר דאם שחט בודקים אותו אלא כשישנו לפנינו ומצינן למיבדקיה כו' ולפ"ז כשאינו לפנינו אוכלים משחיטתו אפי' מצינן למרדף אבתריה עכ"ל וק"ל דהא אמרינן בש"ס עלה דרבינא וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מיבעי ליה אלא אשאין מומחים בבודקים אותו סגי (פי' ל"ל אחרים רואים אותו) דליתיה קמן דליבדקיה הרי דלרבינא אף על פי דליתיה קמן דליבדקיה שחיטתו פסולה כשאין אחרים רואים אותו ויש ליישב דהא דמשני דליתיה קמן כו' איירי כשרודפים אחריו מגיעים אותו אלא שאינו לפנינו וקאמר תנא דמתני' דא"צ לרדוף אחריו והוא דוחק ומדברי שאר פוסקים לא נראה פי' זה ולפי דברי הרב בהג"ה אין נפקותא בכל זה.
(ו) אא"כ נטל קבלה כו' והמנהג להתחיל לשחוט בתרנגולים ובתוך ג' יהיה תרנגול ואסור ליקח שכר על זה וגם התרנגולים אל יהנה הת"ח מהם אלא יתנם לעניים ואפילו מי שהוא בקי לשחוט תרנגולים אינו יכול לשחוט העופות הקטנים דהיינו הציפורים ותורים ובני יונה הקטנים אלא מי ששחט אותם כבר ואתמחי ומה שאין נותנים בתחלה לשחוט אותם לאתמחי בהו היינו משום דלא שכיחי כו' ומש"ה ראיתי אפי' מומחים גדולים היו מדקדקים שמתי שבא לידם עוף קטן שהיו שוחטין אותו עם התרנגול כדי להסתלק מן החשש ברכה לבטלה כל זה מדברי מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' ואעפ"כ ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד ותו לא משום דלכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם.
(ז) ואם בדקו כו' אבל אם לא נטל קבלה כו' כן למד הרב מתשובת הרשב"א סי' רי"ח שכ' לאסור הכל למפרע ובחידושי אגודה פ"ק דחולין פסק דאוקי שוחט על חזקתו ועד עתה ידע והשוה אותם הרב בד"מ דחדושי אגודה מיירי שנטל פעם אחת קבלה דמוקמינן ליה אחזקתו עד השתא (וגם הרשב"א מודה לזה כדמוכח מדבריו ע"ש) אבל כשלא נטל קבלה מעולם דאז לא היה לו חזקת ידיעה מעולם מטריפין כל מה ששחט למפרע וזה לא כהלבוש עט"ז שהביא שתי דעות בזה ע"ש.
(ח) אבל אם לא נטל כו' הקשה בד"מ מ"ש מבהמה שנמצאת טרפה שהגבינות שנעשו ממנה כשרים אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה מטעם שרוב בהמות כשרות הם ואמרינן העמד בהמה על חזקתה (וכדלקמן סימן פ"א) ותירץ דיש לחלק בין רוב בהמות כשרות שהרוב הוא לכל הבהמות שבעולם ולכן מקרי שפיר רוב אבל הכא דוקא רוב מצויים א"ש מומחין הן אבל רוב בני אדם אינם מומחין ולכן לא מקרי חזקה זו מחמת רוב ועוד אפשר דלא דמי דהתם י"ל דלא יצאה מחיים רק השתא סמוך לשחיטה נטרפה משא"כ בשוחט עכ"ל ולפענ"ד דלא דמי דהתם י"ל משעה שנולדה כשרה היתה והשתא הוא דנטרפה אבל הכא ע"כ משנולד לא ידע כלום וא"כ נצטרך לומר למד ושכח וזה לא אמרינן ועוד דכיון דהשתא אינו יודע מוכחא מלתא דלא ידע מעולם דאין דרך לשכוח הלכות שחיטה שצריך להיות רגיל בהן אבל אם נטל קבלה ע"כ צ"ל דשכח ואפשר שגם זה הוא בכלל דברי הרב ובהכי ניחא דלא תקשה ממקוה דלקמן סימן ר"א סעיף ע"א דכל הטהרות שנעשות ע"ג טמאות למפרע מיהו בלא"ה לק"מ דהכא איכא חזקה ורובא דרוב מצויין א"ש מומחין הן משא"כ התם דליכא רובא א"נ הכא הוי ס"ס ועוד יש לחלק בכמה גווני וק"ל ולפי מ"ש מי שהיה בודק ואחר כך נמצא שיצא טרפה מתחת ידו בפשיעתו לא מחמת חסרון ידיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקמי' אחזקתיה ועד השתא כשר היה וכן כתבתי בסי' קי"ט ס"ק ל' בשם הב"ח ע"ש וכן העתיק מהרש"ל פ' ג"ה ס"ס ט"ז תשובת מהר"מ כ"ץ ועל הכלים שהגעילו בני עירו להחזיקו בחשוד למפרע לא יפה כוונו דלא מחזקי' ליה בחשוד למפרע כו' עד מיהו אם בדקוהו ולא גמיר ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע ע"כ וכן הביא הב"י בספר בדק הבית בסי' קי"ט כתב א"ח בשם התוספתא שאפי' מי שהמיר אינו חשוד למפרע שאם שחט וניקר חלב ואח"כ המיר באותו יום הכל כשר ע"כ ועיי"ל סי' קי"ט.
ט"ז - טורי זהב
בטור הביא ברייתא וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ כו'. איכא למידק מהא דאיתא פ' ד' מיתות (סנהדרין נו, ב) שבת וכבוד אב ואם נצטוו במרה דכתיב כאשר צוך ה' אלהיך וא"ר יהודה כאשר צוך במרה וא"כ מאי שנא הך כאשר צויתיך מן כאשר צוך וי"ל דהא רש"י פי' התם דמשנה תורה לא משה מעצמו היה שונה להם בערבות מואב אלא כמו שקבלה היה חוזר ומגיד להם וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני עכ"ל וא"כ ל"ק מידי דודאי מה שאמר הקב"ה למשה בערבות מואב במשנה תורה וזבחת כאשר צויתיך ניחא לן לפרש על מה שלמד עמו בארבעים יום אחר מעמד הר סיני תורה שבע"פ משא"כ בענין כאשר צוך דכבוד אב ואם שהוא בי' הדברות וכן שמע ממש בסיני לשון זה ע"כ לא אפשר לומר דקאי על מה שלמד עמו בע"פ במ' יום דהא אחר זה היו אותן מ' יום ע"כ הוכרחנו לומר דקאי על מרה:
אפילו נשים. כן הוכיחו התוס' ריש חולין מדתנן פרק כל הפסולין (זבחים לא, א) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה וחשיב שם נשי' ועבדי' וטמא במוקדשין ואמרי' התם דאפי' לכתחלה שוחטין וקאמר לשון דיעבד משום טמא במוקדשין ולא אמר משו' נשים ש"מ דנשים אפי' לכתחלה וקשה לי ממ"ש התוס' בקדושין (דף עז) לענין עבודה וז"ל אף על גב דשחיטה כשירה בנשים ועבדים היינו דיעבד אבל לכתחלה לא עבדי כי אם מיוחסין שבישראל עכ"ל א"כ קשה דילמא מ"ה אמר בפ' כל הפסולין לשון דיעבד וי"ל דההוא דיעבד לאו לענין איסור קאמרי דודאי מותר מן הדין אפי' לכתחלה אלא דשם מיירי בהיפוך מה שסיימו התם דלכתחלה נמנעים מעצמם כי אם מיוחסים או משום חומרא יתירא אין מניחים לכתחלה כ"א למיוחסים:
ועבדים. בטור כ' עבדים משוחררים ותמה ב"י הא משוחרר הוא כישראל גמור וכבר צווחי קמאי ובתראי בענין זה ולי נראה דאע"פ שהוא משוחרר אינו כישראל גמור מצד הסברא שכן מצינו במדרש ילקוט פרשת אחרי מות סי' תקצ"ט וז"ל בתוככם לרבות נשים ועבדים משוחררים הרי לפניך דעבד משוחרר צריך ריבויא כמו אשה א"כ אף במשנה דחשיב כאן נשים ועבדים י"ל דבמשוחררים קמיירי וילמוד סתום מן המפורש במקום אחר:
וי"א שאין לסמוך כו'. הוא דעת א"ז וכן ס"ל לבעל העיטור בדברי הטור דבעילוף לא חיישינן כלל לא בתחלה ולא בסוף ולענין מומחה אין לסמוך אלא בדיעבד ולדידהו הא דאמרי' בגמ' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו דווקא בדיעבד וס"ל דבדיעבד אפי' בדיקה לא בעי כמ"ש הטור בהדיא בשם בעל העיטור וקשה הא דאמר רבינא בלישנא קמא דלכתחלה בעינן מומחין ולא רצו שאר אמוראים להסכים עמו מטעם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולפי דעת הא"ז והעיטור שזכרנו היה להם להסכים עמו דהא האי רוב לא מהני אלא בדיעבד וא"ל דלרבינא בעינן בדיעבד בדיקה ואינהו ס"ל אפי' בדיעבד לא בעי בדיקה וכזה כתב גם הב"י דנדו מסוף דברי רבינא ובתחלת דבריו לא פליגי עליה ק"ל א"כ לוקי מתני' בהכי ונימא הכל שוחטין לכתחלה ביודעין שהן מומחין ושחיטתן כשרה קאי אאין יודעין וכשר בלא בדיקה. ונ"ל דמשמעות המשנה דבדיעבד דכשר צריך עוד להצטרף איזה דבר לאותו הכשר דהיינו לרבינא בדיקה ולשאר אמוראי לכל אחד כדאית ליה לזה חותך כזית בשר ולזה בודק סכין ונותן לו כמבואר בסוגיא ויש לזה הכרח בלשון המשנה שאמרה הכל שוחטין ושחיטתן כשרה דלשון שחיטתן מבואר דקאי על הנזכר כבר וא"כ קשה היאך יאמר על אדם אחד לכתחלה ודיעבד אלא ע"כ דקאי על המעלה שצריך להיות באדם ההוא דלכתחלה בעינן שיהיה ידוע לנו אותה המעלה ואח"כ אמר דאי לא נודע לכתחלה המעלה אפשר להודע עוד אח"כ והיינו לרבינא ללישנא קמא דמיירי ברישא בידוע לנו מעלת המומחה לכתחלה ואח"כ אמר דאף אם נודע בסוף אותה המעלה דמומח' כשר וכן לכל א' מן התירוצים כגון טמא במוקדשים דלכתחלה צריך סכין ארוך שלא יגע ובדיעבד אם אומר לא נגעתי מהני אפי' בקצר וכן לאביי דאמר הכל שוחטין ואפי' כותי ולכתחלה צריך תיקון דישראל עומד על גביו ואמר אח"כ דגם בדיעבד יש לו תיקון ע"י שיחתוך כזית בשר ויתן לו וכן כל אחד לפי תירוץ שלו וא"כ כיון דלהנך אמוראי סבירא להו בדיעבד כשר בלא בדיקה א"א לאוקמי מתני' בהכי מטעם שכתבנו כנ"ל ברור בסוגיא והכי קי"ל:
בפני חכם ומומחים כו'. ברמב"ם וטור לא כתוב ומומחה ונראה דרמ"א בא ללמדנו דתרתי בעינן ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטות לחוד רק מחכם בלא"ה ג"כ כי הוא יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלים קבלה מן השוחטים שאינם חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים:
שיהיו שגורים בפיו. אע"פ דבשאר הוראות א"צ שידע המורה בע"פ כל ההוראות מ"מ בשחיטה שהיא מסורה לכל החמירו ונראה ראייה מלשון התלמוד באוקימתא דרבינא בלשון זה שיודעים בו שיודע לומר הלכות שחיטה האי לומר הוא לשון יתר לכאורה אלא דקמ"ל דצריך לומר ההלכות בעל פה וראינו רבים מתפרצים אין נותנים לב תמיד לחזור ההלכות ע"כ נהגו גדולים לחקור אחר השוחטים אף על פי שנטלו קבלה ולמוכיחים יונעם:
ואם בדקו איזה שוחט כו'. תחלה נעתיק מוצא דין זה ואחר כך מאי דקשיא לן בגוה בספר אגודה למד דין זה מפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בפ"ק דחולין (דף י') בשוחט בסכין בדוק קודם שחיטה ולא בדקו אחר שחיטה מיד ונמצא פגום דרב הונא פוסל אפי' שיבר בה עצמות בין שחיטה לבדיקת הסכין שמא בעור נפגמה ורב חסדא סבירא ליה כשר שמא במפרקת נפגמה וקי"ל כר"ח היכא ששיבר בה עצמות כדלקמן סימן י"ח ופרכי' שם לר"ח מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו מין אחר טבילה לא עלתה לו טבילה אלמא דספק חציצה מוציא מידי ודאי טבילה ומסיק שאני הכא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ויליף בעל אגודה מזה לשוחט שנבדק ונמצא שאינו יודע הלכות שחיטה אין להטריף הכלי' דאדם אתרעי בהמה לא אתרעי ואוקי שוחט בחזקת שידע עד עתה וקשה לי מדברי התוס' דשם הקשו מההיא דריש נדה (דף ג') מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע כולן טמאות משום דהרי חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו ולא אמרי' מקוה אתרעי אדם לא אתרעי וה"נ נעמיד בהמה על חזקתה ותירצו ג' תירוצים. הא' דשאני מקוה דחסר' ואתאי פי' שכבר התחילה לחסור מעט מעט משא"כ בסכין ועי"ל דהכא טעמא דעצם ודאי פוגם וגבי מקוה א"ל ודאי טבל דהא במקום חסרה טבל ועי"ל דאין חילוק בין ריעותא דסכין לריעותא דבהמה והכא מתירין משום ספק ספיקא שמא בעצם נפגמה ואם תמצא לומר בעור נפגמה שמא לא שחט במקום הפגימה וא"כ קשה על דינא דהאי שוחט דנקט בעל האגודה קושיית התוס' מאי שנא ממקוה דאזלינן לחומרא דאלו ג' תירוצים לא שייכים גבי זה השוחט התירוץ הא' ודאי אינו דהא שכחת ההלכות ג"כ בא מעט מעט שאין שייך לומר שידע הכל ובשעה חדא שכח הכל דהחוש והשכל מכחיש זה דעינינו רואות באדם השוכח משנתו שוכח מעט מעט היום מעט ולמחר מעט והכי דרשינן בהדיא לקרא דוהיה אם שכח תשכח דאם התחלת לשכוח סופך לשכוח הכל כמו שפירש"י בפרשת עקב וא"כ ע"כ כששחט עכשיו בשעה זאת ודאי אין לך לומר שעד הנה ידע הכל ובשעה אחת שכח הכל ויש לנו לאסור למפרע כההיא דמקוה וה"נ איתא במרדכי פא"ט גבי גבינות שנעשו מפרה הנמצאת טריפה בשם רבינו יוסף קול צוף דכיון דאפשר לומר טריף ואתאי אסרינן הכל למפרע ה"נ כן הוא מטעם ששכח ואתאי והתירוץ הב' של תוס' ג"כ אין כאן דאין כאן שום ודאי לקולא אדרבה יש כאן פסול ודאי שאינו יודע אלא שאין ידוע זמן השכחה וע"כ שבעל האגודה סמך עצמו על התירוץ הג' של התוס' והכי מוכח באגודה ריש נדה שהביא התירוץ הג' וא"כ צ"ל גם בשוחט זה שיש ס"ס ספק ידע אז ההלכות ואת"ל לא ידע אימור שחט שפיר בלא פסול וא"א לומר כן דהא פסקינן הלכה כרב חסדא בשיבר עצמות דוקא חזינן דלא סמכינן על ס"ס ספק שמא במפרקת נפגם ואת"ל בעור אימור לא שחט כנגד הפגימה ולא מכשרינן אלא בשיבר בה עצמות דוקא ולא זו בלבד אלא אף בשבירת עצם לא מהני לדידן רק כששיבר דרך שבירה כדלקמן סימן י"ח א"כ בהאי שוחט שאין בו סברא למעליותא מ"ט נכשיר ביה ס"ס וא"ל דגם הכא יש סברא להתיר בצירוף הס"ס מכח דטפי מסתבר למתלי השכחה באיחור הזמן כל מה דאפשר זה אינו דגבי סכין נמי נימא הכי דטפי מסתבר לתלות הפגם בחתיכה האחרונה דהיינו המפרקת דכל כמה שהאדם חותך בסכין הוא הולך ומתקלקל ואפ"ה בעינן דוקא שיבר עצמות ותו בסי' י"ח אמרי' בשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום אפי' בעוף ואפילו נגע במפרקת אסור וג"כ א"ל בנידון דידן להתיר הכלים לאוקמינהו בחזקתייהו דהיתר מתחלה זה אינו דהא בגיטין (דף ל"א) פירש"י גבי מקוה שנמדד כו' וז"ל כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהם בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן טמאות משמע אע"פ שיש להם חזקת טהרה לאותן טהרות לא מהני כיון דאיכא ריעותא במקוה ובטבל שם ה"נ כן הוא כאן וג"כ אין להביא ראיה מההיא דקידושין (דף ס"ו) בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דר"ע דהלכתא כוותיה גמיר לי' מכהן שנמצא בעל מום כו' ולא יליף מבן גרושה שפסולו בשנים דוקא וא"כ האי שוחט נמי אין פסולו ביחיד כדלקמן סי' זה וזה אינו דהא באותו ענין דמסיק שם דיכול לפסול ביחיד דהיינו שיאמר לו שלוף ואחוי לך שאתה בעל מום ה"נ יכול לומר כאן בוא אראך שאינך יודע הל' שחיטה ותו לפי מ"ש התוספות שם דבתרתי פליגי ודאי אין דמיון להכא. ושוב יש ראייה לפסק רמ"א בזה מדברי תשובת הרשב"א סי' רי"ח ששאלוהו באחד שלא ידע הלכות שחיטה ורצו להכשיר שחיטתו ששחט כבר מצד רוב מצויים אצל שחיטה כו' ושמא עתה שכח ועד הנה ידע כל ההלכות וא"כ כשר כל הבשר והכלים והשיב וז"ל ראובן זה אין אוכלין משחיטתו ואין אומרים במי שנבדק ואינו יודע רוב מצויין כו' וכן אין אומרים העמד על חזקתו אלא מי שהוחזק מתחילה כסכין שבדקוהו ושחטו בו ואח"כ נמצא פגום וכן במקוה שנמדד ואפ"ה פליגי בהו וכו' אבל הכא איזה חזקה יש לו כדי שנאמר נעמידנו על חזקתו שמא לא למד ולא ידע ולא הוחזק לפיכך איני רואה שום הכשר למה ששחט ולא בכלים שנתבשלו בהם ואין כאן אלא חד ספק ספק אירע לו ספק לא אירע עכ"ל מזה למד רמ"א מ"ש דאם נטל קבלה אין מטריפין למפרע וק"ל דא"ת שכונת הרשב"א דבמקום שיש חזקה שפיר סמכינן אחזקה מאי מייתי מההיא דסכין הא לא סמכינן על חזקה שם רק לר"ח אבל אליבא דהלכתא בעינן שיבר עצמות ותו דהרשב"א עצמו כתב בת"ה הארוך וז"ל וא"ת אפילו בשיבר בה עצמות נימא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כדר"ה דקי"ל כוותיה וי"ל שאני הכא הואיל ובדק הסכין תחלה ובהמה שחוטה לפניך מימר אמרינן העמד הסכין על חזקתו ופגימה זו ע"י שבירת עצמות היתה עד כאן ש"מ דחזקה דסכין אזלא נגד חזקה דבהמה ואין לנו היתר אלא בשבירת עצמות ותו קשה לי אי תמצא בנדון דידן היתר מכח ס"ס שאמרנו קשה דהא גם בתשובת הרשב"א יש לנו ס"ס א' שמא ידע כבר ושכח ב' שמא לא אירע לו פסול ותו במקוה ודאי קי"ל לאסור אף בדאיכא חזקה להתיר ולפי הנראה דהרשב"א כתב הך תשובה לרווחא דמילתא ובא לומר דאף שיש מחלוקת דהיינו רב הונא ורב חסדא לענין סכין ולענין מקוה רבנן ור"א בגיטין (דף ל"א) ואיכא מ"ד דמהני חזקה דהיתרא שאני הכא דלכ"ע אסור דאין כאן חזקה לגמרי וזהו שכתב הרב ואפ"ה פליגי בהו ובאמת לא העתיק ב"י הנך ג' תיבות ואפ"ה פליגי בהו והוא שלא במתכוין אבל לפי האמת נתכוין הרשב"א בזה דאפילו במקום דאיכא חזקה יש פלוגתא והכא אליבא דכ"ע אסור זהו הדרך ישכון אור לפי ע"ד אבל לפי ההלכה דקי"ל כרב חסדא דוקא בשיבר עצמות אבל בלאו הכי לא מהני ס"ס והיינו מטעם בהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך שנשחטה כראוי פסול זה השוחט למפרע וכ"כ רשב"א בהדי' בתשובה סי' ת"א ועוד ראיה ממ"ש המרדכי פ' מי שמת במלמד שהתנה ב"ה עמו לנסותו אם יודע ללמוד ולא נסוהו תחילה דאמרינן כיון דהשתא ידע מעיקרא נמי ידע ואזלינן בתר השתא ה"נ בנידון דידן כיון שעכשיו לא ידע מעיקרא נמי לא ידע וא"ל שאני הכא דאנן ידעינן שעכ"פ פעם אחת ידע כשנטל קבלה זה אינו דהתם במלמד נמי פשוט דמתחילה לא ידע דהא לא נולדה הידיעה מבטן אמו עמו ואפ"ה אזלינן בתר השתא וא"ל שאני התם דפסק המרדכי כרבי נתן דס"ל דאזלי' בתר השתא לענין מתנת שכיב מרע ואנן קי"ל כרבנן דפליגי התם על ר' נתן זה אינו דלא פליגי התם אלא דס"ל המוציא מחבירו עליו הראיה א"כ כ"ש כאן בספק איסור דאזלינן לחומרא וע"כ אומר אני אף כי דבר זה נפתח בגדולים שבעל אגודה פסקו להיתר ורמ"א מביאו נסתיים בקטני' כמוני מחמת הראיות שביררנו להחמיר ולאסור הבשר שישנו עדיין משחיטתו של שוחט זה ולא יאכל והכלי' הידועי' שנתבשלו בו מהם יש לאוסרם והרוצה להקל יראה בעיניו שיסתור בנין שזכרנו ואחר יאכל כן נראה לע"ד:
באר היטב
(א) נשים: ה"ה עבדים בה"י. ופר"ח בק"א חולק עליו.
(ב) ועבדים: וכתב הש"ך הטור כתב ועבדים משוחררים (ועיין בפר"ח שחולק) ונ"ל לברר דעתו דסתם עבדים יש להם כל מדות רעות.
(ג) לשחוט: פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה. ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא בדיקה משום דלרווחא דמלתא שיילינן ליה וכמ"ש הרשב"א בת"ה דף ו' ע"א.
(ד) ומוחזקין: וכתב בש"ך עיין בחושן משפט סי' ש"ו ס"ז גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.
(ה) בפני חכם: וכתב בט"ז דדוקא בעינן תרתי חכם ומומחה ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטה לחוד רק מהחכם בלאו הכי כי יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלים קבלה מן השוחטים שאינן חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים.
(ו) קבלה. וכתב בש"ך המנהג להתחיל לשחוט בג' תרנגולים ובתוך הג' יהיה תרנגול זכר ואסור ליקח שכר על זה: ובה"י הביא ראיה דקודם שחיטה מותר ליקח שכר. אבל התרנגולים אסורים להרב באשר שהוא אחר המעשה אלא יתן לעניים ואפי' מי שבקי לשחוט תרנגולים לא ישחוט צפרים ובני יונים הקטנים אלא מי ששחט כבר אותם ואתמחי בהם ומה שאין נותנין לכתחילה לאתמחי בהו משום דלא שכיחי ולכן לא ישחוט הצפרים דקים אלא עם התרנגולים משום חשש ברכה לבטלה כל זה מדברי מהרש"ל. אעפ"כ ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד דכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם.
(ז) עד שידע בו: יוכל האב לסמוך את בנו בשחיטה מאחר דע"א נאמן באיסורין. ה"ק ח"א סימן ל'. חות יאיר סי' קכ"א.
(ח) לפרקים: וזהו ל' יום. בה"י ועיין בבאר הגולה מה שהביא בשם מהרי"ל.
(ט) לכל: ובספר היראה מזהיר שלא ליתן קבלה לשום אדם שהוא קל בדעות כ"א ליראי שמים ובפרט הרגילים לשתות ביותר ואף שאינם שכורים כי הם אינם מרגישים אם הם שכורים או לא וידיהם כבדות מרוב שתייתם וגם להזהירם על בדיקת הסכין באימה ויראה.
(י) דאתרע: והט"ז חולק על זה ומביא ראיה לדבריו דאף מי שנטל קבלה יש לאסור למפרע ומסיק להחמיר ולאסור הבשר שישנו עדיין משחיטתו שלא לאכול והכלים הידועים שנתבשלו בהם משחיטתו יש לאסור. ובספר נקודת הכסף חולק עליו. אבל אם בפשיעה הוציא טרפה מתחת ידו לא אסרינן למפרע. ועי' בש"ך ופר"ח. כתב בדק הבית סי' קי"ט אם שחט או נקר חלב ואח"כ המיר אפי' באותו יום הכל כשר. טבח שמכר בשר שלא הודח ולא נמלח יותר מג' ימים אחר השחיטה ולא הגיד לקונים שלא יאכלו כי אם צלי אש. מצד הדין אין להעבירו אם לא למגדר מלתא. עבודת הגרשוני סימן ט"ו.
(יא) הכשר: וכתב בש"ך ולא דמי לבהמה שנמצאת טרפה דאמרינן בסימן פ"א שהגבינות שנעשו ממנה כשרים אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה. דהתם יש לומר משעה שנולדה כשרה היתה והשתא הוא דנטרפה אבל הכא ע"כ משעה שנולד לא ידע כלום. עוד שם כמה תירוצים. וכתב עוד מי שהיה בודק ואח"כ יצא טריפה מתחת ידו בפשיעתו לא מחמת חסרון ידיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקמא אחזקתו דעד השתא כשר היה ואפילו מי שהמיר דתו אין חשוד למפרע שאם שחט והמיר דתו באותו יום דכשר (מיהו אם בדקוהו ולא גמיר ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע).
פתחי תשובה
(א) נותן לו קבלה. עי' בשמלה חדשה סכ"ד שכתב במדינות אלו שאין שוחטין בלי קבלה. אם עבר ושחט בלא קבלה אע"פ שהוא מומחה ומוחזק מ"מ שחיטתו אסורה כו' ע"ש ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ט"ו שחולק עליו והעלה דאין לאסור דיעבד ע"ש. ועי' בתשובת חות יאיר סימן קע"ח בכפר שדרים בו איזה בעלי בתים ותמיד מחזיקים אצלם שוחט ובודק וסמוך ליו"ט של פסח נפל למשכב ואחד מן הבע"ב מומחה ויודע ה"ש רק שמעולם לא שחט ולא בדק ולא נטל קבלה אם רשאי לשחוט והשיב שמצד הדין מותר לשחוט אחר שהוא שעת הדחק וכבוד יו"ט ומ"מ לבי מהסס להתיר בדורות הללו שכבר גדלה המכשלה כו' ומיהו רשאי לשחוט עופות שאין צריך בדיקת הריאה אצל שוחט ובודק החולה שהרי בכהאי גוונא יש מתירין לכתחלה ולכבוד יו"ט בודאי שרי ואפי' אם יש להם בשר רק שהוא מלוח יותר משני ימים מאחר שאין בו שמחה רשאי לשחוט ואע"ג דקיי"ל דאין יוצא ידי שמחת החג בבשר עופות מ"מ עדיף טפי מבשר מלוח ישן וה"ה דשרי לשחוט בהמה רק שאם יארע לו שום שינוי ושום ספק בבדיקת הריאה וא"א להחולה להיטפל ולמעך בזה יטריף כי ודאי בבדיקה צריך אומן יד והרגל והרגשה ויש להחמיר בו טפי מבשחיטה ע"ש עוד. ועי' בתשובת שבות יעקב ח"א סימן כ"ג דשוחט שלא שחט מעולם אין לשחוט לכתחלה בי"ט ע"ש:
(ב) שידע בו. עבה"ט ומ"ש יוכל האב לסמוך את בנו כו' כן כתב גם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן ג' וגדולה מזו דאפי' אם בדקוהו ומצאו שא"י ה"ש אף שכתב רמ"א דאם לא נטל קבלה דאסרינן כל הכלים למפרע מ"ע בנ"ד שאביו מעיד שהיה בקי אמרינן השתא הוא דאיתרע ולמד ושכח ומותרים הכלים למפרע ע"ש. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן מ"ד שכתב דמכל מקום לכתחלה יש ליטול קבלה מאחר שאינו קרובו ע"ש ועיין עוד בשו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה סימן א' מה שכתב בזה:
(ג) ובקי ביד. עיין תשובת נו"ב תניינא חלק י"ד סימן א' שכתב בשוחט שידיו מרתיתים ואמנם הוא מרגיש בפגימה דקה וגם אומר ברי לו שאינו נכשל בשום דבר כי אין הרתיתות מזיק לו דודאי יש להעביר השוחט ההוא לכתחלה אבל אין אוסרין שחיטתו למפרע דלא גרע ממי שדרכו להתעלף בסעיף ג' דאם אמר ברי לי כשר והש"ך שם מקיל אף בשותק אלא שהתב"ש אוסר בשותק אבל באומר ברי לי לכ"ע כשר ע"ש:
(ד) דאיתרע. עי' בה"ט (מ"ש והט"ז חולק כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' ד' מ"ש בזה) ומ"ש טבח שמכר כו' עיין בעה"ג שם לענין הכלים שנתבשל בהם בשר שניקח מן הטבח הזה למפרע ועמ"ש מזה לקמן סימן ס"ט סעיף י"ב. ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' כ"ז שפסק בשוחט ששאלו אותו על הבהמה ששחט ובדק אם היא כשירה ואמר לפני עדים שכשירה היא. ואח"כ מצאו סרכה גדולה שנטרפה ע"י סרכה זו שאין להעבירו מטעם שיכול לומר שוגג הייתי ומחמת מהירות כאשר מצוי הוא מכשול כזה ואף דטבח שיצא טרפה מת"י אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי כמ"ש לקמן סימן קי"ט סעיף י"ז שאני הכא דיש להשוחט הוכחה ואומדנא ע"ז דאם היה רוצה להכשיל במזיד היה לו לנתק הסרכה בענין שלא היו מרגישים כלל והביא דברי מהרש"ל בפרק גיד הנשה סימן ט"ז שכתב סברה זו (וכן הורה בשו"ת השיב ר' אליעזר סוף סימן ט"ו על מעשה כזה ממש ע"ש). וכתב עוד אך באשר שרב העיר העבירו מאומנתו למגדר מלתא ומצינו שגדולי ראשונים העבירו השוחט על שלשים יום והשוחט עשה שלא כהוגן שלא קיבל גזירת הרב ראוי לאסור הכלים מה שבישלו משחיטתו אחר העברתו ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן מ"ח שכתב בשוחט שהעיז נגד הרב ואסר הרב את שחיטתו וקצת בעלי בתים זילזלו באיסור זה ואכלו משחיטתו ואח"כ מת הרב ההוא יש להסתפק אם הבשר שנשאר משחיטתו בחיי הרב מותר עכשיו דאפשר שפקע האיסור למפרע. ולענין הכלים לאותן שלא קיבלו דברי הרב מותרים דכיון שמת פקע האיסור מהשוחט וגם מהכלים אך לאותן שקיבלו דברי הרב הוי זה כמו נדר ויש ספק אם הקבלה הוי כמו בשר ויין זה המבואר בסימן רי"ו סעיף ט' ואסור בנתינת טעם לכן יניחו הכלים כ"ד שעות שלא יהיה ב"י כדי לצאת כל הספיקות ע"ש. ועי' בתשובת בית יעקב סימן ד' ובתשובת בשמים ראש סימן רצ"ט ובהגהת כס"ד שם ובתשובת פרי תבואה סימן י"ג ובת' כתר כהונה סי' כ"ח וכ"ט ובת' בית אפרים חלק יו"ד סימן ד' וה' וסי' ח' (ובתשובת ח"ס סי' ב' וג') שהאריכו בענין זה ועי' בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד מסימן א' עד סימן י"א שהעלה הרבה חידושי דינים בדין שוחט שיצא טרפה מת"י ובכמה דברים חולק על תשובת אחרונים בענין זה ולפי שדבר זה אינו שכיח כ"כ קצרתי:
(ה) אבל אם לא נטל. עש"ך דשוחט שהמיר או הוציא טרפה מת"י בפשיעה יש להתיר למפרע ועיין ט"ז בסימן קי"ט ס"ק ט"ו דאוסר למפרע וכן דעת התב"ש כאן ס"ק כ"ב ובסימן ב' ס"ק ל"ב ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ט"ו שהוכיח כדעת הפוסקים דבחשוד אין צריך לחוש למפרע ע"ש. וכ"כ בתשובת מים רבים חי"ד סימן כ"ג אך בסוף התשובה כתב לחלק בין חשוד במזיד דאחזו היצר להעבירו על דת לא נחשד למפרע מה שאין כן באם עשה כן מחמת עצלות גרע טפי ויש לחוש על למפרע ע"ש וכן העלה בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ז' דבחשוד א"צ לחוש למפרע ועל החילוק הנ"ל שהמציא בתשובת מים רבים כתב דיש לדון עליו ע"ש ועי' בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ו':
(ו) טריפה. כתב בתשובת בית יעקב סוף סימן ד' דמה דאסרינן שחיטתו למפרע הוא ודאי איסור כיון דהוא תרתי לריעותא השוחט איתרע והבהמה בחזקת איסור ע"ש ועיין בספר נחלת עזריאל בנדה ד' ג' ד"ה והנה. ועיין בתשובת גבעת שאול סימן י"ז שנשאל בשוחט שבא לפני בית דין והודה שע"פ הרוב שחט בשכרות ומחמת זה לא שחט כראוי ועשה כמה פעמים דברים הפוסלים בשחיטה שהייה דרסה כו' ובקש מהם להורות לו סדר תשובה על המעשים רעים שעשה מה דינו של הבשר והשומן שיש עדיין משחיטת זה השוחט והשיב להיתר דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע אף בכהאי גוונא ע"ש באריכות. ועי' בשו"ת חות יאיר סוף סי' ע"ב באשה שאומרת דרך תשובה שזינתה וכן בהתודה הבועל מבואר שם דאם אומר דרך תשובה לא שייך אין אדם מע"ר אך לא הביא שם שום ראיה ע"ז ובאמת מבואר כן בתוס' ב"מ ד' ג' ע"ב סוד"ה מה אם ירצה ע"ש (ועיין בתשובת חתם סופר סימן ד' שכתב דמדברי התוס' שם אין ראיה אך הביא שם ראיה אחרת. ועל מ"ש החו"י הנ"ל דה"ה בהתודה הבועל חולק עליו ע"ש וע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן ע"א ובנו"ב תניינא סימן י"ב הבאתיו בפ"ת לאה"ע סימן קט"ו ס"ו בד"ה רגלים לדבר. ועי' עוד בת' ח"ס סי' כ"ב ויובא קצת לקמן סימן ב' ס"ק ח' דשם לא החליט הדבר לומר דנאמן בהודה דרך תשובה ואף שהתודה בחליו ע"ש עוד) שוב מצאתי בשו"ת שיבת ציון מהגאון מהר"ש לנדא נר"ו סימן כ"ג שהאריך בענין כזה (אביא דבריו לקמן ס"ק י"ח ודעתו ג"כ דבכה"ג ל"ש א"א מע"ר ויש לאסור כל הבשר שיש עדיין בעין וגם כל כלי ראשון הבלוע מבשר זה ע"ש). ונראה דאף לדברי הג"ש הנ"ל דוקא אם אמר שעשה דברים הפוסלים בשחיטה מדאורייתא אינו נאמן אבל אם אמר שעשה דברים הפוסלים מדרבנן יש לאסור לפמ"ש התומים בכללי מגו אות ק"ה דבדרבנן אדם מע"ר ע"ש אמנם ראיתי בתשובת ברית אברהם חלק אה"ע סימן י"ג שהאריך לחלוק עליו והעלה דאף בדרבנן אין אדם מע"ר ע"ש א"כ גם בזה יש להתיר מ"מ אפשר דאם אמר שעשה שהיה משהו וכיוצא שאין האיסור ברור יש לאסור. ועי' עוד בשו"ת השיב ר' אליעזר סימן ט"ו: