שולחן ערוך חושן משפט שסג י


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

י"א שזה שאמרנו בחצר העשויה לשכר חייב להעלות לו שכר אפילו שכרו מראובן ונתן לו השכר ונמצאת שאינו שלו אלא של שמעון צריך ליתן לשמעון שכרו:

הגה: ודוקא ששמעון או שלוחיו בכאן והיו משתדלין להשכירו אבל אם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוי כחצר דלא קיימא לאגרא ואע"פ ששכרו מראובן א"צ ליתן לשמעון כלום וכמו שנתבאר (הגהות מיימוני פ"ג דגזילה)

ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו ואפילו שכרו מראובן בפחות מכדי דמיו צריך ליתן לשמעון כל השכר הראוי ליתן לו ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו ואם שכרו מראובן בדמים יקרים ונמצא הבית של שמעון לא יפרע לו אלא כפי מה ששוכרים אחרים ואפילו אם נתן כבר לראובן אינו נוטל שמעון אלא כפי מה ששוכרים אחרים ומיהו אם באו הדמים ליד שמעון והוא טוען שלא היה שוכרה בפחות מספיקא לא מפקינן מיניה:

הגה: ישראל שברח מן העיר ולקח (השר) ביתו והשאילו לישראל אחר אין צריך להעלות שכר לבעלים דהא לא קיימא לאגרא דאי לא הוי דר בו ישראל השני הוי דר בו עכו"ם (הג"מ פ"ג דגזילה ומרדכי פ' כיצד הרגל) השוכר בית מחבירו וחזר והשכירו לאחרים ביותר ממה ששכרו אם היה לו רשות להשכירו לאחרים בענין שנתבאר לעיל סי' שי"ו המותר הוא שלו ואם לא היה לו רשות להשכירו המותר לבעלים (נ"י פ' הנ"ל) האומר לחבירו דור בחצרי א"צ ליתן לו שכר (ב"י בשם הרשב"ץ) שני שותפין בבית והשכיר אחד מן השותפין כל הבית שלא מדעת שותפו צריך השוכר ליתן לשותף השני חלקו (ב"י בשם הרשב"א) אבל אם לא שכר כל הבית רק חלק השותף שהשכיר לו א"צ ליתן לשני כלום (ד"ע):

מפרשים

 

שזה שאמרנו בחצר העשוי' לשכר כו':    בטור כ' ז"ל ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דעבד למיגר שחייב ליתן לו שכר ועפ"ר דכתבתי דנראה דאו או קאמר וכל חד כפי דינו שנתבאר:

אבל אם לא שכר כל הבית כו':    אין צריך ליתן לשני כלום ואין לדמות זה למ"ש הטור והמחבר לעיל סוף סי' קכ"ב בשני שותפים שהיו להם חוב אצל א' והוציא שותף א' חצי החוב דמצי שותף השני לומר לו מאן פלג לך וצריך לחלק עמו. י"ל דשאני התם דהלוו או הקיפו לו יחד משא"כ בבית שדרים בו יחד או עומד להשכיר שכשהשכירו הא' יכיל לומר להשני דור עם זה שהשכרתיהו לו או השכיר ג"כ חלקך לאחר ובלה"נ לק"מ דכאן לא איירי בשותף המשכיר מה יהי' דינו עם שותפו אלא מיירי בדין השוכר משותף א' אם צריך ליתן גם להשני חלקו:
 

(יב) צריך ליתן לשמעון שכרו כו' ואע"פ ששלמו ימי שכירתו כ"כ הרמב"ן בחדושיו פ' חזקת הבתים דף כ"ה ע"ד בחדושיו:

(יג) האומר לחבירו דור בחצירי כו' והב"ח פסק דהמע"ה דבת"ה סי' שי"ז בשם מהרי"ח חולק ע"ז הביאו מור"ם ס"ס רמ"ו ע"ש בסמ"ע והיינו דוקא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר משא"כ בגברא דלא עביד למיגר גם הב"ח מודה דפטור מאחר דזה אינו חסרו מדעתו כן נ"ל ודוק בת"ה ובב"ח וע"ל סימן רמ"ו כתבתי דדברי ת"ה בשם מהרי"ח צ"ע עיין בי"ד סי' קס"ו:
 

(יד) שכרו:    ואע"פ ששלמו ימי שכירתו כ"כ הרמב"ן בחדושיו פרק חז"ה. ש"ך.

(טו) דור:    עמ"ש בזה בסי' רמ"ו ס"ק כ"א ע"ש.

(טז) לשני:    ול"ד למ"ש הט"ו בסי' קע"ו סכ"ח בשני שותפין בחוב אחד שחייב להן כו' דשאני התם דהלוו יחד משא"כ בבית שדרו בו יחד או עומד להשכיר שכשהשכירו הראשון י"ל להשני דור עם זה השוכר או השכר ג"כ חלקך לאחר ובלא"ה נמי לק"מ דכאן לא בא אלא להורות הדין אם שכר משותף ראשון אי צריך ליתן גם להשני חלקו אבל מה שיהיה דין השותפין זה על זה מזה לא איירי הכא. סמ"ע.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש