שולחן ערוך חושן משפט שיט א

מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך -- יש לבעל הבית למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותם ומשליכים אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לב"ד וישכירו במקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה לבעלים, אע"פ שלא עשה כהוגן.

(וי"א דצריך להודיעו תחילה ואם נאנסו לאחר שהודיעוהו פטור) (הרא"ש וטור):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

לבית חבירו שלא מדעתו כו': כן הוא לשון הרמב"ם שהשוה הכנסה שלא מדעת בעל הבית להטעה את הבעל הבית אבל רבינו ירוחם כתב שיש חולקין וס"ל דהיינו דוקא בחצר דלא קיימא לאגרא ומטעם דעביד אינש דינא לנפשיה אבל לא בחצר דקיימא לאגרא ובדרישה כתבתי דמהרא"ש והטור משמע דס"ל דאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא נהי דמצי למיעבד דינא לנפשו ולהוציאו מביתו אבל אינו רשאי למכור מגוף הסחורה לשכור בדמיה פועלים להוציאו וגם אינו רשאי להוציא ולהניחו במקום הפקר שיופסד שם ודוקא היכא שהטעה לבעל הבית שעשה שלא כהוגן אמרינן שכאשר עשה כן יעשה עמו דבר שלא כהוגן ע"ש:

וי"א דצריך להודיעו כו': מדברי מור"ם ז"ל שכתב דין זה בלשון י"א מוכח דס"ל דפליגי בעל סברא זו עם בעל הסברא שהביא המחבר שדעת המחבר והוא דעת רמב"ם ס"ל דאינו אלא מדת חסידות להודיע ואם לא ירצה לעשות חסידות פטור אף אם לא הודיע ויפסיד והי"א ס"ל דצריך להודיעו ואז אם יופסד פטור הא אם לא הודיעוהו חייב באונס הפירות וכן כתב הבית יוסף ודרכי משה בהדיא ואני כתבתי והוכחתי בדרישה דלא פליגי אלא הרמב"ם למדונו דמדת חסידות הוא שלא יוציאו הבעל הבית מביתו להניחו בשוק במקום הפקר אלא מודיע לבית דין והן ישכירו פועלים להניח הפירות במקום מוצנע אבל לבעל הפירות אין צריך להודיעו אפילו ממדת חסידות דאם יודיעו ודאי יבא ויכנס לתוך בית של זה להוציא הפירות והבעל הבית לא ניחא ליה בזה שיכנס לביתו כלל ואם לא ירצה לעשות מדת חסידות זו להודיע לבית דין אלא אם ירצה להתנקם ממנו ולהוציאן ולהשליכן בשוק על כל פנים מחויב הבעל הבית להודיעו לבעל הפירות שיבא ויקח פירותיו מהשוק דהרי מאז לא יכנס לביתו אלא למקום שפירותיו מונחים שם בשוק ואם לא הודיעו זה חייב באונס גם לדעת הרמב"ם וזהו בעיני דעת י"א הוא דעת הרא"ש והטור שכתבו שצריך להודיעו ור"ל שצריך להודיעו שיבא ויקח פירותיו מהשוק ולא פליגי כלל וזה ברור בעיני (ויש ליישב בדוחק דברי מור"ם ולומר שדעת מור"ם הוא דסתם וכ' וי"א על דברי המחבר שדקדק בדברי הרמב"ם והמחבר בלשונם דכתבו ז"ל וישכירו ממקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה משמע מלשון זה דנקט שכירות מקום ודאי מיירי שכבר הוציאו ואחר כך הודיעו להבית דין שישכרו מקום להצניע אותן משום השבת אבידה דאם לא כן הל"ל שישכרו פועלים שיוציאו אותם למקום אחר ועל זה פליגי הי"א וס"ל דצריך להודיע תחלה קודם הוצאתו ומשום הכי דקדק רמ"א בלשונו וכתב תחלה) ודו"ק:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(א) מי שהכניס פירותיו. עיין בתשו' רשד"ם סי' רצ"ו:

באר היטב

עריכה

(א) תחלה: עמ"ש הסמ"ע דיש ליישב דברי הרמ"א ולומר דמשמע ליה מדברי המחבר דמיירי שכבר הוציאן ואחר כך מודיע לב"ד ועל זה פליגי הי"א דסבירא להו דצריך להודיע תחלה קודם הוצאתן וע"ש ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ו וסיים הב"ח בזה ז"ל ומיהו אם אותו שהכניס פירותיו הלך מיד מן העיר דאי אפשר להודיעו פשיטא דחייב מדינא להודיע לבית דין ולאו ממדת חסידות שהרי אם לא יודיע לב"ד וישליכם לשוק יפסדו והוה ליה מזיק בידים עכ"ל.

קצות החושן

עריכה

(א) או שהטעהו פרק השואל דף ק"א האי גברא דזבין ארבא דחמרא לא אשכח דוכתי לאתובו א"ל להך אתתא אית לך דוכתי לאגורי א"ל לא אזל קדשה יהבי ליה דוכתי לעיולי אזל לביתיה כתב לה גיטא שדר אזל איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא אמר רב הונא בריה דר"י כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב בראשו לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא א"ל לכ"ע ניחא לי לאגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כאריא ארבא וכתב הנ"י ז"ל דוקא כה"ג דהך אתתא שלא היה דעתה לאגורי להאי אלא מפני שקידשה הא אלו השכירה לו סתם קודם ואחר כך קידשה לאו כל כמיניה דמיעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואחר כך היתה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו ודאי ליכא למימר הכי וכן כתב הריטב"א עכ"ל ומזה כתב הרמ"א בסי' שי"ב ס"ט דאם פירש ואמר שמשכיר לו מפני שהוא אוהבו ואחר כך נעשה שונאו יכול להוציאו ע"ש ותמיהא לי טובא כיון דלא התנה בדיני תנאי היכי מהני מפרש מפני שהוא אוהבו דהא כל שאינו כתנאי ב"ג בתנאי כפול המעשה קיים והתנאי בטל וכן כתב מוהרי"ק בשורש קמ"א ז"ל גם מה שטען האיש הזה כי יסוד החתימה לאהבת השלום והשלום לא היה מתמיד כו' הרי לא נכתב בלשון תנאי והרי שנינו בגיטין פרק השולח המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר ואמרינן עלה בגמ' והוא שיאמר לה משום שם רע אני מוציאך קסב' טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה אי לא לא מצי מקלקל לה ועל זה כתבו תוס' פ' השולח וז"ל דאי אמר הכי מצי מקלקל נראה דאינו אלא לעז בעלמא דהא לא אמר על מנת אע"ג דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת הכא ליכא למימר הכי מדבעי לה תנאי כפול כו' הרי לך בהדיא דאף על גב דאמר לה משום שם רע ונמצא שאינו שם רע אפילו הכי אין הגט בטל וכל שכן הכא דלא אמר על מנת ועוד בר מן דין ובר מן דין אפי' חשבי' ליה הא לא כפלי' לתנאי' ע"ש וא"כ ה"ה כזה שאומר מפני שהוא אוהבו הא לא כפלי' לתנאיה וה"ל כהאי דמוהרי"ק שכתבו לאהבת השלום והשלום לא היה מתמיד הא דבפ' השואל דהתם בתחלה כאשר שאל ממנה דוכתי לאגורי א"ל לא ולבתר דקדשה יהב' ליה זה הוי גילוי דעת גמור שאין צריך בזה דיני תנאי כלל כמ"ש בתוס' ופוסקים דהיכא דאיכא גילוי דעת גמור לא בעינא תנאי כלל אבל בזה שאומר בשעה שמשכירו מפני שהוא אוהבו אין בזה גילוי דעת כלל רק במה שאמר וכיון דלא כפליה לתנאי ולא אמר כלל בלשון תנאי אין בזה לא משום גילוי דעת ולא משום תנאי ואפשר לומר טעמא דהרמ"א לפמ"ש באשר"י פ"ב דקידושין במוכר שמפרש בשעת מכירה אדעתא למיסק ולא עלה דמהני בקרקע ולא במטלטלין וכ"כ בטור סי' ר"ז וברמ"א שם אמנם נראה לפי טעמא שכ' הרא"ש שם דבקרקע מהני מפ' בשעת מכירה משום דאין אדם מוכר קרקעותיו שהוא מתפרנס בהם ומסתמא לא מכר אלא אדעתא דפירש בשעת מקח אבל גבי מטלטלין כיון שדרך למכרן לא מהני מפ' בשעת מקח אלא דוקא בדיני תנאי וע"ש וא"כ היינו דוקא במוכר קרקעות שהוא מתפרנס ואין דרך למוכרן אבל שכירות קרקעות עבידי בהכי וכבר כ' הרמ"א בסי' שס"ג ס"ו סתם בתים בזמן הזה קיימא לאגרא אע"ג דעדיין לא השכירו מעולם והוא מדברי מרדכי פרק כיצד הרגל ע"ש אם כן שכירות בתים לא גרע ממכירת מטלטלין דאע"ג דמפ' בשעת מקח אדעתא דלילך למקום פ' דלא מהני אלא אם כן התנה בדיני תנאי ומשום דדרך למכור מטלטלין וא"כ שכירות בתים דקיימא לאגרא הרי הוא כמטלטלין ולא מהני מפרש בשעת שכירות ולכן נראה לענ"ד דקשה להוציא השוכר מן הבית תוך זמנו ולשון הטור ז"ל מי שבקש מחבירו להכניסו ולא רצה עד שהטעהו וקבל אותו ע"ש והיינו כמ"ש כיון דלא רצה בתחילה ה"ל גילוי דעת ואינו בדין תנאי אבל מכח אמירה שאמר בשעת מקח מפני שאוהבו לא מהני וכמ"ש ודו"ק:

(ב) יש לבעה"ב למכור והוא דעת הרמב"ם דמשוה הכנסה שלא מדעת להטעהו דאמרו בגמ' דאפילו בחצר דקיימא לאגרא יש לו רשות לאפוקי אבל רבינו ירוחם כתב שיש חולקים וס"ל דהכנסה שלא מדעת אינו דומה להטעהו אלא בחצר דלא קיימא לאגרא אכל קיימא לאגרא לא:

(ג) וי"א דצריך להודיעו עיין בית יוסף שכתב בדעת הרמב"ם דאין צריך להודיעו כלל אלא ממדת חסידות ובסמ"ע כתב דגם דעת הרמב"ם דצריך להודיעו אלא שדעת הרמב"ם שמוציאו תחלה ואח"כ מודיעו שיקח מן השוק ולדעת הרא"ש דצריך להודיעו קודם שמוציאו מן הבית ע"ש וכן כתב הב"ח דודאי גם הרמב"ם ס"ל דצריך הודעה דאם לא הודיעו והשליכו לשוק ונאנס חייב מדינא דגרמי ומזיק בידים אלא דמדת חסידות שכתב הרמב"ם היינו להודיעו תחלה קודם השלכה דשמא בין השלכה והודעה יגיע איזה אונס ויתחייב בדיני שמים ע"ש ואינו מוכרח די"ל דס"ל להרמב"ם דא"צ הודעה כלל דגם בשיטה מקובצת כתב דאין צריך הודעה כלל ע"ש וז"ל האי מעשה דהאי גברא דזבין ארבא דחמרא אייתי ליה הכא משום דהאי אתתא אפיקתיה לחמר' לאלתר ולא אודיעי' כלל ואע"ג דאמרינן בכרכים צריך להודיע י"ב חדש כו' ושואל כשוכר דמי כו' הכא כיון דשלא כדין עבד וברמאות כאשר עשה כן יעשה לו הראב"ד וכן כתב ריטב"א בחידושיו ע"ש ולישנא דלא אודעי' כלל משמע דסבירא ליה דלא בעי אודעה כלל לא בתחלה ולא בסוף וזה נראה נמי דעת הרמב"ם וכמ"ש הבית יוסף ועיקר הודעה אינו אלא ממדת חסידות:

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}