שולחן ערוך חושן משפט שיג ג
<< · שולחן ערוך חושן משפט · שיג · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מיטפל בו להוציאו ואם יש שם מנהג הולכים אחר המנהג במה דברים אמורים כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים:
- הגה: מיהו אם קלטו השוכר בכלי מן האויר ולא נח בחצר הרי שלו (טור):
מפרשים
הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מיטפל בו להוציאו: כ"כ ג"כ הרמב"ם ותרתי קאמר האחד שאם שניהם רוצים בהזבל בזה קאמר שהוא של שוכר ומזה נמשך דין השני באם שניהם אינם חפצים בו דעל השוכר מוטל לטפל בו להוציאו וק"ל:
כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר: וה"ה הזבל שמוציא מביתו לחצר וכ"כ בטור:
הזבל של בעל החצר: דסתם זבל של בהמות ההולכים למקום אחר אפקורי מפקר להו הבעלים וקניא ליה חצירו לבעל החצר שלא מדעתו:
אף על פי שהיא שכורה ביד אחרים: כן היא דעת הרמב"ם אבל רש"י לא ס"ל הכי וגם ל' הטור לא משמע כן שהרי כתב דין זה אמי ששכר בית בחצר ולא אבשוכר גם החצר והמ"מ כתב ג"כ דיש חולקין על הרמב"ם והוא דקדק מלשון הגמ' קצת כוותי' ע"ש ומהט"נ פסק הרא"ש והטור הביאו לעיל סי' ר"ס ס"ג בהמציאה כגון צבי שבור שנכנס בחצר שדר בו השוכ' עם המשכיר דשניהן זכו בו כל שכן כאן שדר בו השוכר לחוד ויש לתמו' על המחבר שסתם שם בס"ד כדעת הרא"ש וכאן סתם כרמב"ם:
אם קלטו השוכר בכלי כו': בפרישה הוכחתי דהיינו דוקא כשהקדים הכלי תחת הבהמה קודם שמוציא הריעי מגופן באופן שלא היה עומד מעולם לנוח בחצר כלל ע"ש. ומיהו נראה דהיינו דוקא לדע' הטור וסייעתו דפירשו דין זה דמיירי בחצר דהמשכיר וכנ"ל אבל המחבר שכ' האי דינא לשיטת הרמב"ם דמיירי אפי' בחצר שהשכירו להשוכר וכנ"ל יכול להיות דמוד' דאם קלטוהו השוכר בכלי שלו אף אם לא קדם הכלי להוצאת הזבל קנהו השוכר ואפש' עוד דאפי' אם הכלי דהשוכר מונח ע"ג קרקעות חצירו זה דהמשכיר מ"מ כיון שהשוכר שכר החצר ויש לו רשות להעמיד שם כליו קנהו הכל ומור"ם כתב לשון הטור אדברי המחבר ויתפרשו לכל חד לפי שטתו:
(א) אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים וכן נראה להדיא דעת התוס' פ"ק דמציעא דף י"א סוף ע"ב וז"ל וא"ת שלהי השואל גבי הזבל של בעה"ב מוקי לה בש"ס בתורי דאתא מעלמא ובחצר דמשכיר וכר"י ב"ח והשתא הלא השוכר משתמש בחצר וא"כ הזבל משתמ' לדעת' שוכר בחצר ואיך יזכ' המשכיר בזבל תורי דאתי מעלמ' וי"ל שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומיקרי עומד בצד שדהו עכ"ל וכ"כ האגוד' פ' השואל ומיהו מדברי הרמב"ם והסמ"ג והמחבר ושאר פוסקי' לא משמע דמיירי שגם משכי' ביתו פתוח לאותו חצר ונרא' דמ"מ מיקרי חצר המשתמרת לדעת המשכיר כיון שהוא משומר והוא חצרו ודוק ועיין בסמ"ע עד ויש לתמוה על המחב' שסתם שם בס"ד כדעת הרא"ש וכאן סתם כרמב"ם עכ"ל ולפי מ"ש בספר ת"ח ס"פ השואל לישב קושית ב"י שתמה על הרמב"ם דהא שכירו' ליומי' ממכר הוא דשאני הכא כיון דחצר לא קיימא לאוקמי תורא לעשו' שם זבל ולאו להכי אגריה כו' יש לישב דברי המחבר דלא סתרי אהדדי אבל אין דברי הת"ח נראין ומ"מ לענין דינ' נראה עיקר כהרמב"ם וכמו שפסק בת"ח שם וכ"כ הסמ"ג עשין פ"ט דף קע"ג ע"א וכ"נ דעת הר' המגיד ודקדק כן מל' הש"ס ע"ש וכן נרא' מדברי נ"י ס"פ השואל וכן דעת בעל תי"ט והכי מוכח להדיא מדברי התוס' דלעיל ועוד נ"ל ראי' ממאי דאמרי' בש"ס פ"ק דע"א (דף ט"ו ע"א) דשכירות לא קניא ומה שתמה הב"י דהא שכירו' ליומ' ממכר הוא לק"מ ואשתמיטתי' תוס' דפ' הזהב ד' נ"ו ע"ב ותוס' דע"ז שם ות"ה ר"ס שי"ח שכתבו להדי' דלא אמרי' שכירו' ליומא ממכר רק באונא' ולא בשאר דוכתי ע"ש ומדברי הב"ח ס"ס שי"ב וסי' זה משמע דמ"מ שכירו' קניא מדרבנן בשאר דוכתי ולא ידעתי מנ"ל הא גם בתוס' שם לא משמע כן וגם להנ"י והריב"ש סי' שנ"ה שכתבו שכירות ממכר הוא לענין ההנאה של השכירות ולא לענין גוף הדבר ה"נ כיון שאין גוף החצר קנוי לשוכר אין החצר זוכה לו (שוב מצאתי בס' ל"ח ריש פ' זו מה' שכירות שתירץ דעת הרמב"ם כמ"ש ע"ש) ומה שמקשה הראב"ד משוכר את מקומו (דלעיל סי' קצ"ח ס"ה וסי' ר' ס"ב) י"ל דדעת אחרת מקנה אותו שאני משא"כ במציא' והפקר א"נ שאני התם שהונח בו הדבר לדעת השוכר וכיון ששכר המקום מסתמא לכך שכרו שכל מה שיונח בו לדעתו יהא כאלו מונח ברשותו הקנוי לו משא"כ במציאה והפקר ודוק מיהו לעיל סי' קצ"ח ס"ה כתבתי בשם הריטב"א דהיכא דאין החצר רק לדריסת הרגל אין החצר קונה לשואל או לשוכר ומ"מ אין לתרץ דברי הרמב"ם בכך דמשמע דהרמב"ם מיירי שהיא שכורה לכל דבר ודוק:
(א) החצר: דסתם זבל של בהמות ההולכים למקום אחר אפקורי מפקרי להו הבעלים וקניא ליה חצירו לבעל החצר שלא מדעתו. סמ"ע.
(ב) אחרים: כן הוא דעת הרמב"ם אבל רש"י לא סבירא ליה הכי וגם לשון הטור לא משמע כן שהרי כת' דין זה אמי ששכר בית בחצר ולא בשוכר גם החצר והמ"מ כת' ג"כ די"ח על הרמב"ם ומה"ט נמי פסק הרא"ש הביאו הטור בסי' ר"ס במציאה כגון צבי שבור שנכנס בחצר שדר בו השוכר עם המשכיר דשניהן זכו בו כ"ש כאן שדר בו השוכר לחוד ויש לתמוה על המחבר שסתם שם ס"ד כדעת הרא"ש וכאן סתם כהרמב"ם עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך בזה וכת' דלענין דינא נראה עיקר כהרמב"ם ע"ש.
(א) אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים. והקשו בזה מהאי עובד' דר"ג וזקנים ומקומו מושכר לו שהוא מתורת חצר כדאמרינן פ"ק דמציע' (דף י"א) וכן מהא דתני' פ' הספינה שוכר את מקומו. ובש"ך תירץ דהתם שאני שהונח על דעת כן שיקנה מקומו ע"ש. וקשי' לן כיון דמדינ' הוי חצירו של משכיר א"כ היכי מצי קונה שוכר מן המשכיר כמו בהאי עובד' דרבן גמליאל וזקנים דהא באומר יזכה חצירי לפלוני לא מהני אלא באחר ועיין סי' ר' ס"ב אבל שיאמר הנותן יזכה חצירי למקבל ודאי לא מהני עד שיקנה המקבל את מקומו וכיון דחצר שכורה אינו זוכה לשוכר אלא למשכיר אם כן היכי מצי מקנה משכיר לשוכר ע"י חצר השכורה אע"ג דניח' ליה שיקנה כיון דחצר דידיה וא"כ אכתי תיקשי מהאי עובד' דר"ג וזקנים. ובתשו' מוהרי"ט חלק ח"מ סי' פ"ב כ' על דברי הרמב"ם ז"ל מ"מ סבר' זו מלתא דתמיה' הוא מאחר שהשכיר המקום כבר נסתלק ממנו דשכירות מכירה ליומא איבר' מדחזינן באגב דלא קני אלא ע"י קרקע שקנה קנין גמור לא בשכירות כדמשמע בעובדא דעירוני פ"ק דקידושין דא"ל אין לך תקנה עד שיקנה אגב קרקע והלך וקנה סלע כו' וכי לא היה מקום בשכירות או בשאלה עכ"ל ותמהני במ"ש בפשיטות דאגב בשכירות ל"מ ואדרבה שם פ"ק דקידושין (דף כ"ו) פשיט לה דאגב בשכירות מהני וע' דמ"א סי' ר"ב ס"א. ובלחם משנה פ"ז משכירות כ' בשם הרב מוהר"ר מרדכי מטאלין דלפי מה דמשמע מפי' הרמ"ה בסוגיות הגמ' הוי כאלו פי' ואמר שלא השכיר החצר כי אם לתשמישים הצריכים לו אבל בזכות שהיה לו מדברים אחרים כגון שיהיה חצירו זוכה לו לא זכה לו ולפיכך הוא שלו עכ"ל. ומשמע מדבריו דמה"ט חצר השכורה אינו זוכה אלא למשכיר ומשום דאינו מקנה לו אלא לתשמישים אבל לדברים אחרים כגון להיות זוכה לו אינו מקנה לו אלא משייר אותו כח לנפשיה ובזה ניחא עובדא דר"ג וזקנים כיון דמדינא חצר שכורה זוכה לשוכר אלא דהמשכיר משייר בעלמ' כח זה לנפשיה אבל אם רוצה להיות זוכה לשוכר זוכה לו חצירו אלא דבש"ע סי' ר"ס סעיף ג' משמע להדיא דמציאה זוכה בו השוכר ולא המשכיר וא"כ אין דבריו סותרים למ"ש כאן. ולכן נראה דהכא שאני ומשום דגבי זבל משייר כח לנפשיה שלא יזכה בו השוכר דכיון דהמשכיר את החצר לא השכיר הרפת שבה וכמבואר בגמ' שם ומשום הכי דעתיה על זבל שלא יזכה בה השוכר אפילו אם יהיה הזבל בחצר כיון דשבח רפת דידיה ומשייר לנפשיה כח בחצר לזכות בזבל אבל במציאות דעלמ' זוכה השוכר. ובזה ניחא לישב מה שהקשה בלחם משנה בהא דאמר בגמ' (דף ק"ב) ורפת שבחצר כו' זאת אומרת המשכיר חצר לא השכיר הרפת שבה והקשה דהא אפילו השכיר לו נמי הרפת אינו זוכה השוכר אלא המשכיר שגוף החצר שלו ועמ"ש בזה מוהרי"ט תשובה הנז' ולפמ"ש ניחא דאי הוי אמרינן דהשכיר גם הרפת לא הוי זבל אלא כמו מציאות דעלמ' דזוכה בהם השוכר לא המשכיר אלא משום דלא השכיר את רפת ודעת בעה"ב על כל שבח הרפת מתורי דאתי מעלמ' ואע"ג דגם בחצר המה א"כ משייר לנפשי' כח בחצר לזכות בזבל ודוק. וכן מוכח מדברי הרמב"ם דבעלמ' הוי כח החצר לשוכר שכ' בפ"ה מגירושין הזורק גט לאשתו בתוך חצירה בין שהוא קנוי לה בין שאול בין שכור קונה ע"ש ועב"י באה"ע סי' קל"ט שכ' עלה משום דשכירות ליומא ממכר ע"ש וכן מוכח בגמ' ר"פ הזורק דפריך חציר' מה שקנה אשה קנה בעלה ופירש"י קנה בעלה לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידה דבעל ע"ש. ומבואר דעיקר חצר למי שיש לו רשות השתמשות שם בגמ' רבא אמר אטו ידה מי לא קניא לבעל אלא גיט' וידה באין כאחד ה"נ גיטה וחצירה באין כאחד א"ל רבינ' לרב אשי רבא יד דאשה קא קשיא לי' נהי דקנו ליה למעשה ידיה ידה גופה מי קנו לי' א"ל רבא יד דעבד קא קשיא ליה ולפמ"ש דאזלינן בחצר בתר רשות השתמשות א"כ יד דאשה נמי נהי דידה גופ' לא קני ליה הא למעשה ידי' מיהא קני ליה דלא גרע משכורה דהוי לשוכר דליתיה דודאי ונתן בידה כתיב בתורה א"כ נהי דקני ליה למעשה ידיה כיון דגוף היד הוא לאשה הוי לה ידה אבל בחצר דלא כתיב בתורה חצירה אלא דמרבינן חצירה מריבוי דקרא וא"כ כי מרבינן לא מרבינן אלא רשות דקונה ומש"ה קונה למי שהרשות שלו וכל מי שיש לו עתה רשות הוי רשותו. ובזה ניחא לישב קושיות תוס' שם ד"ה ידה גופי' מי קניא ליה ז"ל וא"ת חצירה נמי לא קניא ליה לגופי' אלא לפירי ע"ש. ולפמ"ש ניחא דודאי חצר לא כתיב בפירוש וחצר דמרבי היינו רשות אבל חצר בעצם לאו קנין הוא אלא רשות הוא דהוי קנין ומש"ה מי שיש לו עתה הרשות הוא דקני ליה דזהו רשותו מש"ה בחצירה כיון דקני ליה לבעל פירות ה"ל רשות הבעל אבל ידה דכתיב בתורה לאו משום רשות הוא דקני לה לידה אלא דכן גזירת הכתוב דיד קונה א"כ כל שגוף היד דידה הרי קונה לה ידה כיון דידה הוי וקונה יד אפי' ברשות מוכר וזה נכון וברור: