שולחן ערוך חושן משפט שיב א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

המשכיר לחבירו בית או חצר או מרחץ או חנות לזמן קצוב אינו יכול לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו אפילו נפל ביתו של משכיר שאין לו מקום לדור בו ואפילו העני וצריך למכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים ולוקח צריך להניחו ביד השוכר עד שישלים זמנו

(ואם היה מושכר בענין שלא היה יכול לפדותו לעולם אם לא מכרו יכול למכרו ולהוציאו מיד (הרא"ש ומרדכי פ' השואל) התנה עמו שיוכל להוציאו לצרכו ומכרו אין הלוקח יכול להוציאו) (ריב"ש סי' רכ"ז)

ואם הקדים לו השכר אפילו לזמן מרובה אינו יכול להוציאו עד שיכלה זמן כל השכירות שהקדים לו:

הגה: ואפילו לא קצב לו זמן אפילו הכי מסתמא שכרו נגד מעותיו (ב"י) המשכיר בית לחבירו ובתוך הזמן רוצה לבנותו אין יכול לכופו לצאת אפילו לבית יפה ממנו גם להכניס פועלים לבית לבנותו מיהו מבקשים מן השוכר לעשות לפנים משורת הדין (מרדכי רב"ב):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

המשכיר לחבירו בית כו':    שכירות קרקע נקנה בין בכסף בין בשטר בין בחזקה בין בק"ס כדין מכר כמ"ש הטור והמחבר בס"ס קצ"ב ובסי' קצ"ה ובר"ס שט"ו בטור ולאחר שנעשה לו אחד מהקנינים ה"ל כמכר דשכירו' ליומא ממכר הוא מ"ה אינו יכול להוציאו בשום צד עד שיכלה לו הזמן שהשכיר לו בקנין:

ואפי' לא קצב לו זמן כו':    כ"כ הב"י מדיוק דברי הטור שכ' כדברי המחב' והוא דהקשה למה ליה למיכתב ואם הקדים לו השכר כו' הא עדיפא מיניה אשמועינן בריש' דאפי' בלא הקדים לו שכר כלל אינו יכול להוציאו עד שיכל' זמנו וניח' ליה בזה דמ"ש ואם הקדים לו שכר כו' מיירי אפי' לא קצב לו זמן ובדריש' כתבתי על הב"י דאי משום הא אין הוכחה כלל די"ל דזה נמי אשכרו לזמן קצוב קאי דומיא דרישא וקאי גם כן אמכרו לאחר ואף דברישא כבר אשמועינן דאין המשכי' יכול להוציאו כלל וגם הלוקח מ"מ צריך השוכ' ליתן להלוקח השכירו' ולא להמשכיר ובסיפ' אשמועינן דאם כבר הקדים השוכ' השכר להמשכי' אין הלוקח יכול להוציאו עד שיכלה זמנו אף שאין נותן שכירות להלוקח כלל והן הן דברי הרא"ש ע"פ הירושלמי ע"ש ומ"ה נראה דקיצר המחבר כאן ולא כ' בפי' דאיירי אפי' בלא קצב לו זמן כיון דאינו מוכרע לו' כן מיהו הדין יכול להיות נכון מצד עצמו בלא הוכחה מהטור ועמ"ש בסמוך בס"ס:

אינו יכול לכופו לצאת כו':    כעין זה כתב הטור והמחבר בסי' זה סי"ז ע"ש וכאן קמ"ל מור"ם דאפי' אם המשכי' רוצה לחזור ולבנות זה הבית בעצמו וליתן לו לדור בו אחר התקנה אפ"ה יכול השוכר לעכבו ועדיפא מיניה אשמועינן הט"ו בר"ס קס"ד בשנים דהיה לאחד בית ולהשני עליה וירד קרקעות העלייה למטה דכל שלא הגיע הירידה תוך י' טפחים דאז התחתון עדיין יכול לדור בביתו ע"י הדחק אין יכול לכפות לבעל העלי' לצאת אפי' לבית הטוב מזה עד שיתקן דירת ביתו דמצי למימ' לא בעינ' למטרח ביציא' וכניס' ומה לי שנים שיש לכל אחד חלק בו ומה לי זה ששכר והא ג"כ שכירו' ליומא ממכר הוא:

ש"ך - שפתי כהן

(א) המשכיר לחבירו בית כו'. עיין בתשובות רמ"א סי' י"ט ובתשו' רשד"ם סי' רפ"ב ורפ"ח ורצ"ב ורצ"ה וש':

(ב) מקום לדור כו'. וה"ה אם חלה השוכר או אשתו אחרי גמר השכירו' אף דלא נכנס עדיין השוכר א"י המשכיר לעכב עליו שלא יכנוס כ"כ הר"ב מהרמא"י בתשובה סי' י"ט והאריך ע"ש:

(ג) עד שישלים זמנו כו'. אבל יכול להשכירו לאחר תוך זמנו לכשיגיע הזמן תשובות מבי"ט ח"ב סי' שמ"ו וע"ש:

(ד) ואפי' לא קצב לו זמן. עיין בסמ"ע ס"ק ב' עד ובדרישה כתבתי על ב"י דאי משום הא אין הוכחה כלל די"ל דזה נמי אשכרו לזמן קבוע קאי דומיא דרישא כו' והב"ח נמשך ג"כ אחר הב"י ונ"ל עיקר כהסמ"ע דאם לא כן מאי ראי' מייתי מהר"מ מהירושלמי (ועיין בהרא"ש בנדרים פ' השותפין ובספרי ש"ך סי' רכ"א ס"ק מ"ד) וכ"כ בס' מע"מ פ' השואל ומ"ש הסמ"ע שם ומיהו הדין י"ל נכון מצד עצמו ולפע"ד אינו נכון דהא אמרי' בריש פ"ק דר"ה (דף ז' ע"ב) המשכי' בית לחברו לשנ' מונה י"ב חדשים מיום ליום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בא' באדר כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה וכתבו התוספו' שם וז"ל ולא אמרינן הדמים מודיעים והרי הוא המעות מתנ' עכ"ל ואע"פ שיש לחלק דשאני התם כיון שא"ל לשנה זו שלשונו משמע שסותר ערך הדמים משא"כ הכא דאפשר כוונת לשונו היה כמו ערך הדמים מ"מ אין נ"ל לחלק דהא גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר קי"ל כחכמים דפ' המוכר את הספינה (ד' ע"ז ע"ב) דאין הדמים ראי' אפי' פלגא קורין לבקר צמד וכמו שנתבא' לעיל סי' ר"ך ס"ט בהג"ה והוא מדברי הרמ"ה בטור שם אלא אע"ג דאפש' כוונת לשונו הי' על הבקר אין הדמים ראי' ומכ"ש למ"ש ב"י בשם רשב"ם דאפי' רוב קורין לבקר צמד אין הדמים ראי' ע"ש ודוק:

(ה) אפי' בית יפה ממנו היינו בבית זה אבל בבית סתם משמע לקמן בהג"ה ס"ז דיכול להוציאו לבית כמוהו:


ט"ז

באר היטב

(א) בית:    שכירות קרקע נקנה בין בכסף בין בשטר בין בחזקה בין בק"ס כדין מכר כמ"ש הט"ו בסוף סימן קצ"ב ובסי' קצ"ה ובטור ריש סימן שט"ו ולאחר שנעשה לו אחד מהקנינים ה"ל כמכר דשכירו' ליומא ממכר הוא מש"ה א"י להוציאו בשום צד עד שיכלה הזמן שהשכיר לו בקנין עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רשד"ם סי' רפ"ב רפ"ח רצ"ב רצ"ה וש' (מתשובת רשד"ם סוף סימן רפ"ז יש ללמוד שאם בתוך זמן הקצוב אמר המשכיר לשוכר שיפנה לו הבית לזמן פלוני והשוכר אמר הן שאינו מועיל בלא קנין ע"ש ומהרי"ט צהלון סי' פ"ט כתב דכשאמר המשכיר להשוכר כך מהני בלא קנין אבל אם אמר שוכר למשכיר כך לא מהני בלא קנין ע"ש ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ק"ג ודמהרי"ט סי' קי"ח. בני חיי).

(ב) מקום:    וה"ה אם חלה השוכר או אשתו אחרי גמר השכירות אף דלא נכנס עדיין השוכר אין המשכיר יכול לעכב עליו שלא יכנס כ"כ הרמ"א בתשובה סי' י"ט והאריך ע"ש. ש"ך.

(ג) שישלים:    אבל יכול להשכירו לאחר תוך זמנו לכשיגיע הזמן. תשובת מבי"ט ח"ב סי' שמ"ו ע"ש. שם.

(ד) ואפילו:    כ"ב הב"י מדיוק שהקשה על דברי הטור ל"ל למכתב ואם הקדים לו השכר כו' הא עדיפא מינה אשמעינן דאפילו בלא הקדים א"י להוציאו עד שיכלה זמנו וניחא ליה בזה דמ"ש בהקדים לו כו' מיירי אפילו לא קצב לו זמן מיהו אי משום הא אין הוכחה כלל די"ל דזה נמי אשכרו לזמן קצוב קאי דומי' דרישא וקאי אמכרו לאחר ואף דכבר אשמעינן דא"י המשכיר וגם הלוקח להוציאו כלל מ"מ צריך השוכר ליתן להלוקח השכירות ולא להמשכיר והכא אשמעינן דאם כבר הקדים כו' נמצ' דאינו נותן שכירות ללוקח כלל אפ"ה א"י להוציאו עד שיכלה זמנו והן הן דברי הרא"ש ע"פ הירושלמי ע"ש ומש"ה נראה קיצר המחבר כאן ולא כתב בפירוש דאיירי אפילו בלא קצב לו זמן כיון דאינו מוכרע לומר כן עכ"ל הסמ"ע וגם הש"ך הסכים לדבריו ודלא כהב"ח ע"ש שהוכיח כן בראיה (מי שהשכיר בית בי"ב דינרין לשנה לפרוע דינר בכל חודש והוא עני שאין ספוק בידו כדי לפרוע מה שעבר ומה שעתיד לבא נראה דבר פשוט דמצי מסלק ליה שלא השכיר לו אלא ע"מ שישלם לו חדש בחדש. מהרי"ט ח"א סי' קי"ג דף קמ"ג ע"א. בני חיי).

(ה) יפה:    כתב הש"ך דהיינו בבית זה אבל בבית סתם משמע לקמן סי"ז בהג"ה ג' דיכול להוציאו לבית כמוהו ועמ"ש הסמ"ע בזה.



קצות החושן

(א) אפי' נפל ביתו של משכיר. והא דאמרו נפל ביתו של משכיר מצי אמר לא עדיפת מינא' היינו לענין זמן דהודעה אבל תוך זמן השכירות אפי' נפל ביתו אינו יכול להוציא עד הזמן ועב"י. ובתוס' פ"ק דב"ב דף ה' ע"ש שכתבו דגבי שוכר אמר פרעתי תוך זמנו ומשכיר אומר לא נטלתי דלכ"ע לא עביד אינש דפרע גו זימניה משום דשמא יפול ביתו של משכיר דא"ל לא עדיפת מינאי ע"ש ומשמע מזה דאפי' תוך זמן השכירות נמי אומר לא עדיפת מינאי. מיהו לפמ"ש הרב המגיד פ"ו משכירות דהא דבעי בפ' השואל דף ק"ב בשוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי דהיינו בשוכר סתם ותוך זמנו היינו תוך ל' יום של הודעה דזה הוי תוך זמנו ע"ש ועש"ך סי' שי"ז א"כ אפשר דתו' נמי הכי מפרשי לה מש"ה לא עביד דפרע דשמא יפול ביתו של משכיר:

(ב) ואפי' לא קצב לו זמן. עסמ"ע שכתב מדיוק דברי הטור אינו נשמע כו' מיהו הדין יכול להיות נכון מצד עצמו בלא הוכחה ע"ש ובש"ך כתב ז"ל ונפענ"ד אינו נכון דהא אמרי' בפ"ק דר"ה דף ז' המשכיר בית לחבירו כו' ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא באחד באדר כיון שהגיע א' בניסן עלתה לו שנה וכתבו תוס' ז"ל ולא אמרינן הדמי' מודיעים והרי הוא המעות מתנה עכ"ל ואע"פ שיש לחלק דשאני התם כיון שאמר לשנה זו כו' מ"מ אינו נראה לחלק דהא גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר וקי"ל כחכמים דפ' הספינה דף ע"ז דאין הדמים ראיה אפי' פלגא קורין לבקר צמד כמו שנתבאר לעיל סי' רי"ו והוא מדשרי הרמ"ה בטור שם אלא אע"ג דאפשר כוונת לשונו היה על הבקר אין הדמים ראיה ומכ"ש למ"ש הב"י בשם הרשב"ם דאפי' רוב קורין לבקר צמד אין הדמים ראיה עכ"ל. ולפענ"ד דברי הרמ"א ברורים וכמו שיבואר לפנינו. הנה ר"פ המוכר פירות בפלוגתא דרב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצ' נגחן פריך וליחזי אי דמי רדיא לרדי' ומשני לא צריכא דאייקר בשרא וכתב הרשב"ם ז"ל לימא הדמים מודיעין ואפי' לרבנן דאמרי פרק המוכר את הספינה דאין הדמים ראיה ה"מ גבי מוכר את הצמד לא מכר את הבקר וכאוקימנ' בדוכת' דקרי לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרי לבקר צמר דכיון דלאו כ"ע קרי לבקר צמד איכא למימר דהאי לוקח הוא מהני דקרי לבקר בקר והלכך קאמר ליה מוכר צמדי מכרתי לך ולא בקר שהממע"ה והלכך על הלוקח להביא ראי' שהוא מאותן הרגילי' לקרא לבקר צמד אבל הכא דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה מודי רבנן דהדמים מודיעים כיון דידענין בודאי בהאי לוקח דרגיל לקרות וגם הדמי' מודיעים דכה"ג נמי אמרינן התם ה"ד אי דקרי ליה לצמד צמד כו' אלא דקרו לה נמי לבקר צמד כולה זבין אלמא היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד אע"פ שקורין לפעמים בקר אמרינן דכולה זבין כיון דידעינן בהאי לוקח שרגיל לקרות נמי לבקר צמד כשאר בני העיר וגם הדמים מודיעין דבקר עם צמד זבין וה"נ כיון דהאי גברא זבין לרדי' ולשחיטה והדמים מודיעין דלרדיא זבין ודאי כיון דאיכא מלת' דמוכחא הדמים ראיה עכ"ל ה"נ כיון דאין הלשון סותר מסתמ' שכרו נגד מעותיו ומ"ש הש"ך ממכר צמד אע"ג דפלגא קורין לבקר צמד וכמבואר ברמ"א סי' רי"ו סעיף ח' התם משום דהמוכר אומר ללוקח אנא לא קרינ' לבקר צמד וא"כ הלשון סותר והיכ' דהלשון סותר אין הדמים ראי' וכמ"ש הרשב"ם אכל היכא דאין הלשון סותר ודאי הדמים ראי' וכמ"ש הרשב"ם וכדמוכח להדי' בש"ס פ' הספינה דף ע"ז ואלא דקרו לה נמי לבקר צמדא כולה זבין וכן מבואר מדברי תוס' פ' המוכר את הבית דף ס"א ד"ה אלא דקרו לבירה נמי בירה ע"ש:

ומ"ש הש"ך ומכ"ש למ"ש הב"י בשם הרשב"א דאפילו הרוב קורין לבקר צמד אין הדמים ראי' התם משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ואומר אני מן המיעוט והלשון סותר אבל הכא בלא קצב זמן דאין הלשון סותר הרי מבואר מדברי רשב"ם הנז' דכה"ג הדמים מודיעין וזה ברור. וכן מבואר להדי' מדברי הרמב"ן בחידושיו פ' המוכר הבית דף ס"ג גבי אומר תנו חלק לפ' בכור וז"ל ובספר המקח ראיתי לרבינו האי גאון ז"ל שהוא סובר דליתי' אלא במתנה אבל במכר לפי חשבון הדמים בדקדוק הוא נוטל אבל שמעתת' דרבה פ' במכר נראה שהו' סובר דהתם כיון שהזכיר פלגא או מיצר ארעא דמינה פליג' אין מחשבין לפי חשבון הדמים בדקדוק אבל האומר חלק בקרקע שלי אני מוכר לך בנך וכך הכי קאמר חלק ששוה הדמים סך הללו אני מוכר לך ולפיכך אומר שאין הולכין בזה בכדי שאין הדעת טועה אלא לפי דמים נוטל בדקדוק ובחקירה וע"ש בסי' רצ"ג סעיף כ"ה כתב הרמ"א הך דרבינו האי גאון ע"ש וא"כ מה לי חלק מהקרקע מ"ל חלק מהזמן כיון דלא קצב לו זמן א"כ לפי חשבון הדמים בדקדוק הוא שוכר ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהן ש"ן הקשה בהא דכתב הרמ"א בלא קצב זמן דהדמים מודיעין מהא דכתב הרשב"ם פ' המוכר את הבית דף ס"א ז"ל והדמים מודיעים ליכא למימר לר' יהוד' דאין אונא' לקרקעות ע"ש וה"נ בשכירות קרקע אין אונא' והיכי אמרינן הדמים מודיעין ע"כ מיהו נראה למ"ש תוס' שם להקשות על פי' רשב"ם דהא מה שאין אונא' לקרקעות אינו אלא מצד גזירת הכתוב ופירשו משום הכי אין הדמים ראי' לר' יהוד' דלפעמים אדם קונה קרקע הרבה יותר מה שהוא שוה כדאמרינן פ' מי שהי' נשוי כו' ע"ש וא"כ בשכירות קרקע אין דרך להרבות כל כך יותר ממה ששוה משום הכי הדמים ראיה ואע"ג דאין אונאה לשכירות קרקע זה אינו אלא מצד גזירת הכתוב ועוד נראה דהתם נמי דוקא משום דהלשון סותר אלא (דר' יהוד' סובר אפילו היכ' דהלשון סותר) דאפ"ה סובר ר' יהודה הדמים מודיעים אבל בקרקע כיון דאין אונא' לפי' רשב"ם או כפי' תוס' משום דעבידי לקנות קרקע הרב' ביותר מש"ה לא אמר ר"י בזה הדמים מודיעים אבל היכ' דאין לשון סותר ודאי על דרך הדמים הוא קונה ומוכר וכן מוכרח ממ"ש הרמב"ן בשם רבינו האי גאון גבי חלק לפ' דבמכר אמרינן הדמים מודיעים ומשמע דאפי' בקרקע כיון דקשי' ליה מהך שמעת' דרב' וכתב משום דהזכיר פלג' כו' ומשמע דבחלק אפי' בקרקע אמרי' הדמים מודיעים דאי נימ' דבקרקע לא אמרינן הדמים מודיעין א"כ מאי קשי' ליה מהך דרבה כיון דרבה בקרקע מיירי וע"ש בחידושי הרמב"ן במ"ש בשם ר"ח דבקרקע נמי יכול לו' סבור הייתי שתקנה כך וכך והרי הדמים ראיה ע"ש ואעפ"י שחולק שם על דברי ר"ח היינו בדין אחר שם בשם ר"ח אבל בחלק בקרקע מבואר שם דהדמים ראיה ומוכח דאפילו בקרקע כל שאין הלשון סותר אמרי' הדמים ראיה והנה בתה"ד סי' שכ"ג ראובן שכר את שמעון עבור עשרה זהו' שילך לו למדינה פ' כו' וחזר ועשה שליחותו ותובע מראובן ההוצאות השיב ראובן על ההוצאות לא הי' דעתו ובשביל כך קצבתי לך י' זהו' לשכרך אלמלא כך לא הי' ראוי לתת לך אלא ז' זהו' ושמעון טוען מנהג כל השוכרים כה"ג שיתנו לעולם הוצאות לבד השכירות תשובה ירא' דהדין עם ראובן מאותה טעם שהוא טוען דהדמים מודיעין שהרי שמעון מודה שאין ראוי לתת לו שכר גדול כ"כ בשליחות כזאת ואף על פי שגם ראובן מודה שמנהג סתם השוכרים שיתנו הוצאות מכל מקום יש לומר דהדמים מודיעין כו' קיימ' לן כרבנן כו' דאין הדמים ראיה הא מחלק באשר"י פרק המוכר פירות וכן בהגהת אשר"י פרק המניח בשם ר"ת דאפילו רבנן מודי דהדמים מודיעין היכא דאין מכחישין עיקר הלשון ונדון דידן נמי אין עיקר הלשון מוכחש כלל כו' וא"ת תיפוק ליה דהדין עם ראובן דהא גם לדברי שמעון יש כאן אונאה שהרי מודה הוא לראובן שאם הי' נותן לו הוצאות לא הי' ראוי לתת לו רק ז' זהו' בשכרו והוא שכרו ביו"ד וקי"ל דיש אונאה בשכירות הא ליתי' דהרמב"ם כת' להדי' דשכירות האדם אין בו אונאה אלא א"כ קבלן ונדון דידן שכירות דמים הוא ומהני דברי הרמב"ם יש נמי להוכיח דלא אמרינן דלא שייכי הדמים מודיעים לגבי שכירות פועלים או שלוחים משום דלפעמים הפועל צריכי ליה זוזי ומתרצ' בכל דהו והכי כת' בהגהת אשר"י דלעיל דגבי שכירות בתים וקרקעות לא אמרינן הדמים מודיעין לפי שדרך הוא לקנות ביוקר וא"כ גם אונאה לא הוי שייכי' ביה מה"ט ולא הוי צריך לרמב"ם לפרש הטעם משום דהשוכר את האדם כאלו קונה אותו לזמן ואין אונאה בעבדים כו' ע"ש ומבואר מדברי תה"ד נמי דהיכ' דאין הלשון סותר אמרינן הדמים מודיעין זולת מ"ש תה"ד להוכיח מדברי הדמב"ם דס"ל דגבי שכירות אדם לא אמרינן דלא קפיד בעה"ב ביותר או שכיר בפחות דא"כ לא הוי צריך לומר טעמ' דאין לו אונאה משום דה"ל כקרקע תיפוק ליה דלפעמים הפועל בכ"ד ניח' דלפעמים בעה"ב לא קפיד אלא מוכר דאמרינן בדמים מקפיד בעה"ב גם השוכר וקשי' לי דהא גבי קרקע כבר כתבו תו' דלפעמים אדם קונה ביוקר ואפ"ה צריך קרא דאין אונאה לקרקעות ואפשר דצריך קרא דאין אונאה לקרקעות אם נתאנה מוכר וכן מה שכתוב בשם הגהת אשר"י שכת' דלגבי שכירות בתים וקרקעות לא אמרינן הדמים מודיעין אינו מוזכר בהגהת אשר"י רק קניות בתים והוא מדברי תוס' פ' המוכר את הבית דף ס"א שזכרנו ובתוס' לא כתבו אלא במכירת קרקע ומשום שדרך לקנותן ביוקר וכמו שהוכיחו מהאי דפרק מי שהיה נשוי בהאי גבר' דהוי מסקי ביה אלפי זוזי כו' ואי לא שקול אלפי זוזי כו' ומסתלק ע"ש התם במכירת קרקע מיירי אבל שכירות קרקע אינו מוכרח לומר ששוכרין ביוקר ועוד דלפי מה שכתבנו מדברי הרמב"ן דגבי קרקע נמי הדמים מודיעים היכא שאין הלשון סותר וא"כ בהאי דתה"ד דשם אין הלשון סותר א"כ אפילו נימ' דגבי פועל נמי עביד בעה"ב לשכור ביוקר נמי אמרינן הדמים מודיעים דהא בקרקע ודאי עבידי אינשי לקנות ביוקר ואפ"ה אמרינן הדמים מודיעין היכא דאין הלשון סותר ודו"ק:



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש