שולחן ערוך חושן משפט קנו ז
<< · שולחן ערוך חושן משפט · קנו · ז
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות בני העיר מעכבין עליהם מלמכור יד על יד כדרך חנונים ואם מכרו ביום השוק בלבד אין מונעים אותם והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחים אפילו ביום השוק ואם יש להם מלוה בעיר מוכרים כדי פרנסתם אפילו בלא יום השוק עד שיפרעו חובם וילכו להם:
הגה: וכן לענין הלוואת רבית לעובדי כוכבים ומזלות יכולין לעכב בידן אבל אינם יכולים לעכב בידן אם באים ביום השוק ומלוים ברבית לבני עיירות המתקבצים שם לבא בשוק (טור והגהות מיימוני פ"ו דשכנים). ואם יש להן מלוה בעיר יכולין ללות עד שישתכר כדי פרנסתו כדי שיגבה חובותיו (טור וב"י בשם תוס' והרא"ש).
י"א הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת היינו דוקא בדליכא פסידא ללקוחות שמוכרין כשאר בני העיר וגם סחורתם אינה טובה יותר משל בני העיר. אבל אם נותנין יותר בזול או שהוא יותר טובה שאז נהנין הלוקחין מהן -- אין מוכרי סחורות יכולין למחות (הרא"ש וטור בשם הר"י הלוי). ובלבד שיהיו הלוקחים ישראלים אבל בשביל עובדי כוכבים הנהנים לא (רבי ירוחם נ' ל"א ח"ו והמ"מ בפ"י משכנים). וכשמביאים סחורה אחרת שאין לבני העיר אע"פ דלא מוזלי במקח ואינה יותר טובה אינם יכולין למחות (ב"י מדברי הפוסקים).
בני העיר שברחו לישוב מפני חשש סכנה -- אין בני הישוב יכולין לעכב בידן מלהרויח כשיעור חיותם עד שיעבור זעם, וכפי מיעוט עסקן שנושאין ונותנין ישאו בעול עם הקהל, ואם שייכים במס העיר לא יכולין לעכב (שם בשם המרדכי פרק לא יחפור).
וכן מי שבאו להוציאו מן העיר שאין לו חזקת ישוב (ריב"ש) אין יכולים להוציאו עד שיגבה חובותיו ויכול להרויח בכדי כך כדי חיותו (ת"ה סימן ש"מ). וי"א הא דאינו צריך לתת מס רק כפי עסקיו היינו כשאינן רוצים להתיר לו הישוב אבל אם רוצים להתיר בו הישוב לגמרי צריך לתת מס כפי אחד מבני העיר מיד או ילך לדרכו (שם). ויש מי שחולק בזה (תשובת רשב"א סימן תרס"ד).
בני העיר שעוסקין בסחורה בעיר אחרת אינן ברשותן לכוף אותן ליתן מס כפי רצונם אלא אומרים להם תנו כך וכך או מוחין בידן מלעסוק בעירם (רשב"א הנ"ל).
בני עיר אחרת שבאין לפזר בעיר ואין מרויחין -- אין בני העיר יכולין למחות בהם אע"פ שמייקרים השער (מהרי"ק שורש קע"ג). וכל זה לא מיירי אלא כשבאים אחרים לעסוק בעיר שאינן דרים שם ולכן יכולים למחות בידן אע"פ שרוצים ליתן מס הואיל ולא היו שייכים במס עד הנה. אבל אם רוצים לדור במקום ההוא וליתן מס ולהיות כאחד מבני העיר י"א דהרשות בידם דיוכל אדם לדור בכל מקום שירצה ואין הראשונים קנו העיר בחזקה (טור בשם הרא"ש ומרדכי פרק הנ"ל ועיין בב"י). ויש חולקין ואומרים דיכולין למחות בידם בפרט בזמן הזה שדרים תחת האומות ויש לחוש שאם יתוספו הדיורין שיבא לידי קלקול מן האומות ולכן הבא לדור הוי כרודף. ולכולי עלמא אם בני העיר יכולים לסגור הדלת ולגרום עם המושלים שימחו בבאים לגור או ע"י מונע אחר הרשות בידם (מהרי"ק שורש קצ"ה).
ויש מקומות שנוהגין לעשות חרם חזקת ישוב (כ"כ המרדכי) ואז יכולין לכוף (על פי החרם) ולא מדינא ויכולין לגזור שלא לישא וליתן עם הבאים לדור בלא רשותם ואם יש רב בעיר יכול לגזור על הבא לדור אם הוא תלמידו (מרדכי פ' הנ"ל ותוס') וי"א דאין חרם חזקת ישוב חל על תלמיד חכם כי הוא יכול לדור בכל מקום שירצה (מהרי"ו סימן קנ"א והגהות המרדכי ישן) ואם התירו לאחד החרם על זמן ונתנו לו רשות לדור לא אמרינן שהותר כולו ויכולין לגרשו אח"כ (מרדכי פ' חזקת).
ראובן ובניו שהיו דרין בישוב אחד וטוענין חזקה שיש עמה טענה חזקתם חזקה ויכולין למחות בשמעון הבא לגור שם ואם שמעון טוען בעדים שהיה ירא למחות משום שראובן ובניו מוסרין אין חזקתן חזקה אבל אם ראובן מוסר ובניו אינם מוסרים יש לבניו חזקה דבן גזלן י"ל חזקה (מרדכי פ' חזקת) וכן דנין בחזקת ישוב כמו בחזקת קרקע לענין שאר דברים: נהגו הקדמונים שאם אחד נסע מן העיר י"ב חדש וגילה בדעתו שאין דעתו לחזור אבד חזקתו אבל אם לא גילה בדעתו בכך לא אבד חזקתו עד שלשה שנים ואם גילה שדעתו לחזור לא אבד חזקתו אפילו בג"ש (מהרי"ק שורש קצ"ב) וי"א דאפילו בסתם לא אבד חזקתו (וכן משמע מתשובת רשב"א סימן אלף קל"ג)
בני העיר שהיה להם חזקת ישוב אם נתייאשו פעם אחת מן העיר ואח"כ חזרו מקצתן והשתדלו הישוב אין לאחרים עליהם כלום (מהרי"ק שורש הנ"ל) עיין סוף סי' קמ"ט מדין מי שהחזיק במצוה עם הקהל:
מפרשים
והוא שימכרו בשוק. עפ"ר שם כתבתי בפי' דברי הטור דס"ל ☜ דביום השוק מותר להן למכור בשוק אפי' לבני העיר דלא חלקו בזה ובלבד שלא יהדרו על פתח ביתם ודוקא בהלואה הוא דאסרו להלות אפי' על השוק לבני העיר משום דהלואה הוא דבר ריוח שעיקרו לאחר יום השוק שבכל שבוע ושבוע יתן לו ריוח שלו משא"כ מכירה שהוא דבר התלוי בזמן המכירה לחוד ועמ"ש עוד שם:
מוכרים כדי פרנסתם לשון הטור מוכרים כשיעור שירויח כדי פרנסתו מן הרויח עד שיגבה הקפותיו עכ"ל ועפ"ר שם כתבתי דלהרמב"ם דשינה בלשונו מל' הגמ' דבגמ' קאמר דמוכרים כדי חיותם ודקדקו מזה דיזונו מהריוח קאמר דאל"כ כשיכלה הקרן לא יהי' להם במה להחיות אבל הרמב"ם לא כ' כדי חיותם אלא כדי פרנסתם וליכא למידק מינה דבעינן דיחיו מינייהו לעולם משמע דס"ל דאינן מוכרין אלא כדי פרנסתן מהקרן ע"ש וי"ל דמה"נ לא כ' המחבר מן הריוח וק"ל. אבל מור"ם אח"כ בסמוך סתם כדברי הטור וכ' גבי מלוה שיכול ללות עד שישתכר כו' ואין סברא לחלק בין הלואה למכירת סחורה:
עד שיפרעו חובם לשון זה משמע דאיירי כשהן חייבין לאחרים ורוצים לשלם ומשהים שם עד שיפרעו הם דאל"כ הל"ל עד שיתפרעו מחובם. ומ"ש ואם יש להם מלוה ר"ל שיש עליהם מלוה והטור כתב עד שיגבו הם חובתם ושניהן אמת לדינא דזיל בתר:
או שהיא יותר טובה כו' הב"י כ' דמסתבר לומר דה"ה אם היא יותר רעה ה"ל כתרי מינים והעלוהו בצ"ע ע"ש:
ולכן יכולין למחות בידם כו' ☜ ואף מי שאין לו משא ומתן יכול למחות ולומר לו קפסקת חיותי במציאות הבאים לידך והיו באים לידי כ"כ הגהות מיימוני פ"ו משכנים ומהרי"ו בתשוב' סי' ק"ו:
חרם חזקת ישוב ר"ל שעושים חרם ביניהם ששום א' לא יכניס בביתו לאותו הבא לדור שם בלי רשות כל הקהל ☜ ואף אם הוא רוצה לדור אצל עכו"ם או לבנות לו בית לעצמו אכתי עושין ביניהם חרם שלא ישאו ויתנו שום א' מהקהל עמו וכדמסיק אבל אין עונש החרם חל על הבא לדור שם מאחר שאינן יכולין למחות מן הדין אבל חרם הרב על תלמידו חל וז"ש ואם יש רב בעיר כו' וק"ל:
דאין חרם חזקת ישוב חל על ת"ח. בד"מ כתוב ז"ל ראיתי בא"ז דמס' ברכות שר"ת לא רצה להורות בחזקת הישוב כי אמר קדמונינו לא תקנו חזקת ישוב אלא מפני אלמים ומסירים שאינן רוצים לפרוע מס אבל על אחרים אין תקנה ויש תמוהי' במנהגים שמוחי' ישוב לאדם שיש בו צרכי צבור ואינו יורד לחייהם והוא חטא גמור וממדת סדום ולא יזכה להיות במחיצה של צדיקים עכ"ל. ועיין במהרי"ק מ"ש מחזקת ישוב בשורש ט"ז וכ' וקי"ח וקל"ב וקס"ז וקע"ג וקצ"א וקצ"ב ובמרדכי פרק לא יחפור ופרק חזקת ודיני הסכמתם שם שורש א' קפ"א וקפ"ב ובתשובת מהר"ר דוד כהן בית י"ב י"ג י"ד ל"א ל"ב ובריב"ש סי' שצ"ט תנ"ט קל"ב ותע"ז ודיני מסים תמצא בדברי הטור והמחבר בסי' קס"ג ושם רשמתי מקומות מהאחרונים שנמצאים בהם מדיני מסים ע"ש:
וטוענין חזקה שיש כו' וע"ל סי' ל"ז שכ' מור"ם שדנין בחזקת ישוב וכדומה לזה מצרכי רבים אפי' ע"פ עד מפי עד ואפי' פסולי עדות כשרים להעיד ומטעם דבל"ה כולן נוגעין בדבר והוא מדברי מהרא"י בת"ה סי' שמ"ב:
ויכולין למחות כו'. במרדכי פ' הגוזל בתרא פסק אם אמר השר מעצמו איני רוצה שידור שום יהודי כאן כי אם ברשות ראובן דאז ראובן יכול לעכב על כל הבא לגור שם כו'. (ומשמע מזה אבל ראובן אסור להשתדל כן עם השר) וכן נראה מדברי מהרי"ק שורש קע"ג וסיים שם אבל אם חק השר לא הי' מתחלה אלא לטובתו ולא לטובת ראובן שלא ידור שם יהודי אחר בלי רשותו דאז אין ראובן יכול למחות אף שיש לו היזק מזה ד"מ סס"ז:
(ו) מוכרים כדי פרנסתם כו' עיין בסמ"ע ס"ק כ"א עד אבל מור"ם אא"כ בסמוך סתם כדברי הטור כו' ולפע"ד נראה דמור"ם ס"ל כמ"ש ב"י דגם ל' הרמב"ם יש לפרש כלשון הש"ס ע"ש:
(ז) בפרט בזמן הזה. כו' ע' בתשו' רמ"א סי' נ"ב ובתשובת מהר"ן ששון סי' קנ"ה:
(יד) פרנסתם: לשון הטור מוכרים כשיעור שירויח כדי פרנסתן כו' והרמב"ם דשינה לשונו מל' הש"ס דאמרו מוכרים כדי חיותם ודקדקו מזה דיזונו מהריוח קאמר דאל"כ כשיכלה הקרן לא יהא להם במה לחיות אבל הרמב"ם לא כתב אלא כדי פרנסתם וליכא למידק מיניה דיחיו מינייהו לעולם משמע דס"ל דאין מוכרין אלא כדי פרנסתם מהקרן וי"ל דמשה"נ לא כ' המחבר מן הריוח אבל מור"ם בסמוך סתם כדברי הטור וכתב גבי מלוה שיכול ללות עד שישתכר כו' ואין סברא לחלק בין הלואה למכירת סחורה עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דנ"ל דמור"ם ס"ל כמ"ש הב"י דגם לשון הרמב"ם יש לפרש כלשון הש"ס. ע"ש.
(טו) חובם: לשון זה משמע דאיירי שהן חייבים לאחרים ורוצין לשלם ומשהין שם עד שיפרעו הם דאל"כ הל"ל עד שיתפרעו מחובם ומ"ש ואם יש להם מלוה ר"ל שיש עליהם מלוה והטור כתב עד שיגבו הם חובתם ושניהן אמת לדינא דזיל בתר טעמא עכ"ל הסמ"ע (דוקא בעיר יכולין לעכב אבל בכפרים ובגבולותיה א"י לעכב. משפטי שמואל סי' ס' מהרי"ט חח"מ סי' מ"ג משפט צדק ח"א סי' מ"ו אבל משם הרשב"א ז"ל בתשובה סי' [ת] רס"ד כ' דאפילו בכפרים ובגבולו' יכולים לעכב. כנה"ג).
(טז) טובה: הב"י כתב דמסתבר לומר דה"ה אם היה יותר רעה דה"ל כתרי מיני והעלהו בצ"ע ע"ש. סמ"ע.
(יז) שדרים: עיין בתשו' רמ"א סי' נ"ב ובתשו' מהר"א ששון סי' קנ"ה (עיין בכנה"ג בהגהת ב"י אות מ' מ"א ומ"ב ע"ש).
(יח) חרם: ר"ל שעושים חרם ביניה' ששום אדם לא יכניס בביתו לאותו הבא לדור שם בלי רשות כל הקהל. סמ"ע.
(יט) חכם: בד"מ כתב ז"ל ראיתי בא"ז דמסכת ברכות שר"ת לא רצה להורות בחזקת הישוב כי אמר קדמונינו לא תקנו חזקת ישוב אלא מפני אלמים ומסירים שאינן רוצים לפרוע מס אבל על אחרים אין תקנה ויש תמיהין במנהגים שמוחין ישוב לאדם שיש בו צרכי צבור ואינו יורד לחייהם והוא חטא גמור וממדת סדום ולא יזכה להיות במחיצת צדיקים עכ"ל. שם.
(כ) כולו: (ובכנה"ג הביא בשם חכמי רומי דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"צ עוד התרה ועמ"ש עוד שם באות מ"ט ונ' בהגהת ב"י ע"ש.
(כא) ויכולין: במרדכי פ' הגוזל בתרא פסק דאם אמר השר מעצמו איני רוצה שידור שום יהודי כאן כי אם ברשות ראובן דאז ראובן יכול לעכב על כל הבא לגור שם כו' ומשמע מזה אבל ראובן אסור להשתדל כן עם השר וכן נרא' מדברי מהרי"ק שורש קע"ג וסיים שם אבל אם חק השר לא היה מתחלה אלא לטובתו ולא לטובת ראובן שלא ידור שם יהודי אחר בלי רשותו אז אין ראובן יכול למחות אף שיש לו היזק מזה. ד"מ בסס"ז. שם.
(כב) ישוב: (במקום שיש חרם חזקת ישוב אינו מתפשט אלא עד תחומה של עיר אבל חוץ לתחו' העיר מותר לישראל אחר לדור שם ע' אגודה וכתב ש"ג פרק לא יחפור דלא מיירי רק בעיר שיש לה רשות מהישוב מאותה העיר בסתם אבל אם פירש לו המלך או השר שהרשהו ומחזיקו במקום ששולט יד המלך ונותן לו רשות שבכל מלכותו אז הוי העיר וכל גבולה בחזקת ישראל אשר שם ואע"פ שיהיה לעיר מאה מילין גבול סביב לה. יש מקומות שהתקינו שמי שיש לו בית לא ישכור לו בית אחר לדחות למי שאין לו בית וכתב מהרי"ו סי' קי"ח שאם הוא ת"ח וצר לו המקום להעמיד בחורים ואיכא בטול תורה יכול לשכור בית שני ולדחות למי שאין לו בית. תקנות רגמ"ה הובאו במהר"מ מינץ סי' ק"ב עכ"ל כנה"ג).