שולחן ערוך חושן משפט קנו ה


שולחן ערוך

כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למונעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות:

הגה: ורבים האומרים דבני החצר או המבוי שאינו מפולש אפילו בכי האי גוונא יכולים למחות אלא דבעל האומן אינו יכול למחות ולומר אתה פוסק חיי (בית יוסף בשם הרבה פוסקים)

אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה או מרחץ בצד מרחצו של זה יש להם למונעו ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינם יכולים למנעו:

הגה: ורבים האומרים דאפ"ה אין לו רשות ליכנס למבוי שיש שם בני אומנתו דבעל האומנות יכול לעכב עליו שלא ליכנס למבוי שלו הואיל והוא מעיר אחרת אבל במבוי אחר אינו יכול למחות בו הואיל ונותן מס (טור והמגיד פ"י דשכנים וב"י בשם רש"י ותוס') ובני העיר יכולין למחות בכל ענין ויכולין לומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים אע"פ שיש בהן כבר אומנות ואם לא נתן מס עד עכשיו ובא לעסוק במלאכתו ולתת מס י"א דבר אומנותו יכול לעכב עליו עד שישכיר לו בית ויהיה כבני העיר (תה"ד סי' שמ"ב ) וי"א דלא מקרי נתינת מס במה שנותן מנת המלך אלא עד שיתן מס שלו למושל העיר הזאת דשייך לגבול שלהן (ב"י בשם רש"י) ואין חילוק בכל זה בין תלמיד חכם לאחר דאין חילוק אלא ברוכלין כמו שיתבאר בסמוך (טור) וי"א דאם בני העיר צריכין לתורתו אינם יכולין למחות בידו אף ע"פ שיש ת"ח אחר בעיר דקנאת סופרים תרבה חכמה (ב"י בשם הגהות אשירי) ת"ח המביא סחורה לעיר חייבין למנוע לכל אדם למכור עד שהוא ימכור שלו (טור) ואי איכא עובדי כוכבים דמזבני דליכא רווחא לת"ח מותר כל אדם למכור (טור בשם הרמ"ה) ועיין ביו"ד סי' רמ"ג אדם שיש לו עובד כוכבים מערופי"א יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובדי כוכבים ההוא ויש מקומות שאין דנין ויש מתירין לישראל אחר לילך לעכו"ם ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מניה דנכסי עובדי כוכבים הם כהפקר וכל הקודם זכה ויש אוסרין (זה במרדכי פ' לא יחפור והגהות מיימוני פ"ו דשכנים ועי' לקמן סי' שע"ו) ואפילו ישראל שעושה מלאכה אצל עכו"ם ורגיל בכך אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה ואם רוצה לעשותו גוערין בו מיהו אם עבר ועשה אין מוציאין מידו (ב"י בשם הרשב"א) ועי' לקמן סי' רכ"ז שני בני אדם הדרים ביחד והאחד רוצה להוזיל בהלוואת הרבית לעובדי כוכבים אין חבירו יכול למחות בו (רבי' ירוחם נ' כ"א ח"ו) וה"ה בכל כיוצא בזה ועיין לקמן סימן רכ"ח סעי"ח:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

כופין בני מבוי זה את זה כו'. דברי המחבר הם הם דברי הרמב"ם וצריכין בר נגר להולמן שכתב המניעות פעם בלשון רבים פעם בלשון יחיד גם מערבב הטעמים פעם משום פיסוק חיותו ופעם משום הנכנסי' ויוצאין ובזה חוזר חלילה דוק בדבריו (והב"י כתב עליו ב' דרכים בביאור דבריו ואינם נוחים להמדקדק בדבריו שימצא בהן כמה דוחקים וגם במאי פליגי הרמב"ם והרבים החולקין עליו שכ' מור"ם על דבריו בב' הגהותיו והנה אציע לפניך ל' הברייתא והגמרא ומתוכו יתלבנו הדברי' בסייעתא דשמיא והוא דבפ' לא יחפור (סוף דף כ"א) גרסינן בברייתא ז"ל כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבעלי אומנות ולשכנו אינו כופהו כו' אמר רב הונא בריה דרב יושיע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך אכרגא דהכא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו עכ"ל הגמרא וק"ל דאיבעי' דלא נפשטא היא וקולא לנתבע ולא מצי מעכב האי בר מבואה אבר מבואה אחרינא והנה הרמב"ם מפרש הברייתא דקתני כופין בני מבואות זא"ז כו' דהוא מטעם דמרבה עליו הנכנסין ויוצאין ובהיות כן עכצ"ל דלא איירי הברייתא במבוי מפולש אלא במבוי שאינו מפולש דבו דוקא שייך טעם ריבוי דנכנסים ויוצאין וכמ"ש בריש סימן זה וג"כ ס"ל דמ"ש כופין בני מבואות ל' רבים אינו ר"ל בני מבוי זה כופין לבני מבוי האחר' דממבוי למבוי לא שייך קפידא דרבוי הנכנסים אפי' כשאינן מפולשין אלא צ"ל דה"ל כאלו קתני כופין בני מבוי זא"ז וה"ק כל א' וא' מבני המבואות יכול לכפות לבני המבוי שדרין בו מלהושיב ביניהן א' מאלו שאף שהדרין עמו במבוי כולם מסכימין להושיבו ביניהן האחד מהן שאינו מסכים יכול לעכב ולומר שהוא יגרום שירבו עליו הנכנסים ויוצאין והשתא א"ש דשינו הרמב"ם והמחבר ל' הברייתא וכתבו כופין בני מבוי כו' בל' יחיד וק"ל ומ"ש בבריית' ולשכינו אינו כופהו ר"ל הדר עמו במבוי או במבוי האחרת שבעיר לפי מאי דקי"ל לקולא כאיבעי' דרב הונא הנ"ל וע"כ צ"ל דמיירי כשיש שם כבר אחד מאלו בני האומניות שלא מיחו בו שום אחד מהן דאל"כ אמאי אינו כופהו הא כ"ע ס"ל דיכול כ"א למחות אפי' אבן מבואו משום הנכנסין ויוצאין אבל כשיש שם אח' ס"ל להרמב"ם דאין זה טענה כיון דלא מיחה בהראשון. ואף שהרישא מיירי בדלית שם אחר צ"ל שבתיבת שכינו רימז לן תנא דברייתא דמיירי שיש שם אחר דאז השני הבא לקבוע שם נק' שכינו של ראשון ולמדונו הרמב"ם דהאי דקתני ולשכינו אינו כופהו ר"ל דאין שום א' מהן יכול למונעו לא אומן הראשון מטעם דפסק חיותו אפי' אם הוא ממבוי אחרת כיון דמ"מ שכינו הוא יושב עיר כמותו ולא א' מבני מבוי כו' מטעם דמרבה הנכנסי' כיון דלא מיחו בהראשון וז"ש הרמב"ם אינן יכולין למנוע בל' רבים ועפ"ז נראה להגיה וי"ו על תיבת אינם וצ"ל ואינם כי מתחלה כתב לשון הברייתא דלשכינו אינו כופהו דמשמעות הל' הוא אאומן שהוא כבר שם דאינו יכול למנוע להבא שם מטעם פיסוק חיותו והוסיף וכתב ואפי' היה מבני מבוי אחר והיינו ע"פ דקי"ל דאיבעיא דרב הונא לקולא לנתבע ורב הונא ג"כ איירי במניעת האומן הראשון וז"ש בר מתא אבר מתא ואח"כ הוסיף עוד וכתב אינם יכולי' למנוע ולמחות בו ור"ל דגם בני מבוי האחרים אינם יכולים למנוע מטעם נכנסים ויוצאין כיון שלא מיחו בראשון והשתא אתי שפיר הרבותא דאע"פ שהיה מבני מבוי האחרת דקאי אשלפניו אטעם פיסוק חיותא ולא קאי אלאחריו אמניעת האחרים מטעם נכנסין ויוצאין דבטענה זו לא מצינו חילוק בין בני מבוי זו לאחרת וק"ל. ואח"כ כתב הרמב"ם דברי רב הונא האחרים דאם הבא אינו שכינו אלא בא מעיר אחרת לקבוע שם יכול האומן למנוע ממנו את כל העיר מטעם פיסוק חיותו ואף שכתב שיש להם למנוע בלשון רבים לשון הברייתא נקט דקתני כופין בני מבוי כו' וכבר כתבתי דר"ל כל א' מהן וכמו שסיים ע"ז שם בברייתא וקתני לשכנו אינו כופהו בל' יחיד וכל אחד כפי טעמו וכמ"ש ומ"ש הרמב"ם שבא לעשות בצד חנותו כו' צד חנותו ל"ד קאמר אלא נקטו משום סיפא ללמדינו דאם הוא נותן מס עמהן אפי' לקבוע בצדו של ראשון אינן יכולין למחות שום אחד מהן וה"ט דס"ל כיון שנותן מס עמהן ה"ל כאלו דר עמהן ובהדר עמהן בעיר כבר נתבאר דנקרא שכינו דאינן יכולין לעכב עליו כלל זהו שטתו וטעמו של הרמב"ם וטעם החולקים כתבתי בדרישה שהן מפרשין דהאי ברייתא דכופין בני המבואות כו' דמיירי בסתם מבואות שהן מפולשין ובהן אין שייך ריבוי הנכנסין וכמ"ש ולפ"ז ע"כ צ"ל דגם הרישא מיירי שיש שם אומן אחר והוא המעכב משום פיסוק חיותא וכיון שכן קשה למה קתני כופין בני המבואות דר"ל שיכול למחות לו מבוי שלו ולא קתני שיכול למחות לו כל העיר וצ"ל דמיירי בנותן עמהן מס וז"ש מור"ם בהג"ה שניה ורבים האומרים דאפ"ה כו' ור"ל דאפי' נותן עמהן מס וזהו דוקא לשיטתן דמפרשי במבוי המפולש והעיכוב משום פיסוק חיותו משא"כ להרמב"ם דמפרש להברייתא דמיירי במבוי שאינו מפולש והטעם משום ריבוי הנכנסים ומיירי הרישא באין שם אומן אחר וכמ"ש דתו לא קשה למה לא קתני דיכולין לעכב עליו את כל העיר דאין טענת רבוי הנכנסין שייך ממבוי למבוי (ומ"ש כופין בני המבואות ר"ל כל א' מבני המבואות יכול לכפות להאחרים הדרים עמו במבוי וכמ"ש) וגם אין טענ' פיסוק חיותא שייך כשאין שם אחר וא"כ מה"ת לומר דכשנותן עמהן מס שלא יוכל לקבוע חנותו ואומנתו בצדו של האחר באותו מבוי עצמו וק"ל וממילא מבואר טעם פלוגתתן הראשונה דכ' מור"ם בהג"ה דלהרמב"ם דמיירי הברייתא במבוי שאינו מפולש וס"ל דדינו כחצר דשייך ביה טעמא דנכנסין ויוצאין ואפ"ה קאמר דלשכינו א"י לעכב ממילא נלמד דכשיש שם אחר תו אין קפידא וטענה בנכנסין דהוא בשביל אומני' אחרים דהא טעם זה צ"ל דמ"ה אינו כופהו שום אחד מהן לשכינו וכמ"ש לעיל משא"כ להחולקים דס"ל דמיירי במבוי מפולש וי"ל דדוקא במפולש אין מעכבין עליו דשם אין שייך טענת נכנסים וכמ"ש לעיל הא באינו מפולש למאן דס"ל דדינו כחצר ובחצר מסתבר לומר דאף שיש שם אחר מ"מ האחרי' יכולין לעכב ע"ז האומן האחר לקבוע שם מטעם ריבוי הנכנסים ומה שסיים מור"ם וכתב אלא דבעל האומן א"י למחות היינו מאבעייתו של רב הונא דקי"ל בה לקולא דבר מבואה אבר מבואה אחריתי א"י לעכב ואף דשם איירי לדידהו במבוי מפולש לענין טענת פיסוק חיותו אין חילוק בין מפולש לשאינו מפולש ודו"ק כי בזה עולין יפה דברי הרמב"ם והמחבר וגם דברי מור"ם ז"ל בלי פקפוק:

ומ"ש מור"ם בהג"ה שנייה ז"ל ובני העיר יכולין למחות בכל ענין כו'. ק"ק הא כבר נתבאר דאין שייך טענת הנכנסים במבוי מפולש לכ"ע וכ"ש ממבוי למבוי דהיינו עיר וצ"ל דה"ק דבעל האומנות א"י לעכבו מליכנס מטעם פיסוק חיותא אלא למבוי שהוא דר בו אבל במבוי אחר אינו מעכב עליו אבל בני העיר יכולים למחות בו כ"א את חצירו או מבואו שאינו מפולש שהן דרין בו מטעם נכנסין ויוצאין ואף שהוא נותן מס עמהן מ"מ הא כבר נתבאר שבני חצר כופין זה אל זה שלא לעשות אחד מהן אומן וגרדי ואף שיש כבר עמהם בני אומנות זה ס"ל להחולקים דיכולין למחות וכמ"ש וק"נ וע' בע"ש דדברים מגומגמים טובא בזה שם בסעיף ה' וסותרים זא"ז ע"ש ודו"ק:

עד שישכיר לו בית כו' ונ"ל דאיירי כאן כשאין בני העיר מוחין דאל"כ קשה הא כתב מור"ם בס"ס זה דבני העיר יכולין למחות אף לדור שם:

ש"ך - שפתי כהן

(ג) כופין בני מבוי. עיין בסמ"ע ס"ק ט"ז שהאריך ועיין בב"ח שהאריך ג"כ בזה לבאר דעת הרמב"ם והשיג על הסמ"ע ואין דבריו נראין להמעיין שחילק בין רחיים לרחיים ומנ"ל סברא זו ועיין עוד שם בסמ"ע עד דס"ל כיון שנותן מס עמהן ה"ל כאלו דר עמהן ובהדר עמהן בעיר כבר נתבאר דנקרא שכינו כו' היינו אחר מסקנת האבעי' לקול' ולא ידעתי ליישב מאי קמבעיא ליה לר"ה בר' יהושע מי גרע מבר מתא דשייך בכרגא דפשיטא דא"י לעכב כשיש אומן אחר כ"ש בר מבואה דעיר זו ודוק וצל"ע אבל לשטת ב"י להרמב"ם ופירש"י וטור ותוס' מיושב זה עיין בב"י בס"ו עד ובדקתי בהשגות ולא מצאתי דבר זה כו' וטעה דהי' כתוב וא"א והיה סבור שהוא ר"ת ובהשגות א"א ליתא אלא הוא ר"ת ובאביאסף וכן הוא להדיא במרדכי והגמ' מיימוני בשם אביאסף ומביאם ב"י גופיה לקמן וכן הוא בדפוס הגהו' מיימוני החדשי' ועיין בס' א"א דף פ"ח ע"ש שנראה שלא כוון יפה ע"ש:


(ד) ורבים האומרים דבני חצר כו' נמשך אחר מ"ש ב"י סוף ס"א שכתב ודין זה ליתא לדעת שאר הפוסקי' ר"ל במבוי שאינו מפולש אע"פ שלא מיחו בראשון יכולים למחות בשני אבל לפע"ד צ"ע די"ל דהפוסקי' מודו בהא להרמב"ם ולא דברו מזה גם צ"ע על מה שמדמה מור"ם חצר למבוי בזה עיין בתשו' רמ"א סי' ט' יסוד א' וסי' ע"ג וע"ה בתשו' מהר"ס פאדוה סימן מ"א:


(ה) ורבי' האומרי' כו'. עיין בתשו' מבי"ט בח"א בשאלות השניות סי' י"ז דף ק"ח רע"ג וסי' ל"א דף קי"ג ובתשוב' רמ"א סי' ט' יסוד ב' ובתשו' מהרשד"ם סי' שס"ג ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן נ"ה:


ט"ז

באר היטב

(ח) כופין:    הנה הסמ"ע האריך בטעם פלוגתת המחבר והרמ"א בשטת הש"ס פ' לא יחפור דף כ"א ואין בו נ"מ לדינא ע"כ לא כתבתיו וכתב הש"ך דגם הב"ח האריך בזה לבאר דעת הרמב"ם והשיג על הסמ"ע ואין דבריו נראין להמעיין שחילק בין רחיים לרחיים ומנ"ל סברא זו כו' ע"ש ועמ"ש הט"ז בזה (מי שבקש לקבוע רחיים של בהמה לטחון חטים לכל עובר ושב וחבירו מוחה הדין עם המוחה ואפילו החזיק חבירו. מהר"י אדר' ז"ל סי' ער"ה ומהרש"ך ז"ל ח"א סי' ל"ג. אמר המאסף ואם לטחון לעצמו שאינו מרבה דריסת הרגל לדעת הרשב"א וסייעתו א"י למחות בידו אפי' לא החזיק וכן נתבאר מדברי הרבנים הנזכרים ז"ל ועיין במהרי"ק שורש קל"ב ובתשובת רד"ך בית ל"א חדר ג' ובמשפטי שמואל סי' ק"א ק"ב וקי"ב. כנה"ג).


(ט) ורבים:    נמשך אחר מ"ש הב"י ז"ל ודין זה ליתא לשאר הפוסקים ר"ל במבוי שאינו מפולש אף ע"פ שלא מיחו בראשון יכולים למחות בשני אבל לפע"ד צ"ע די"ל דהפוסקים מודו בהא להרמב"ם ולא דברו מזה גם צ"ע על מה שמדמה מור"ם חצר למבוי בזה עיין בתשובת רמ"א סי' ט' יסוד א' וסי' ע"ג וע"ה ובתשובת מהר"מ פדואה סי' מ"א עכ"ל הש"ך.


(י) המלך:    (אפי' היה לו חנות מקודם והיה פורע מס עם הקהל והלך עם ביתו מהעיר ונתיישב שם י"ב חדש ולא היה פורע שכירות ולא מס עם הקהל יכולים לעכב עליו שלא יחזור. תומת ישרים סי' קי"ט ועיין בתשוב' מבי"ט ח"ג סי' ל"א ובתשו' מהרשד"ם חח"מ סי' רנ"ט. כנה"ג).


(יא) האומרים:    עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' י"ז דף ק"ח ע"ג וסימן ל"א דף קי"ג ובתשובת רמ"א סי' ט' יסוד ב' ובתשובת מהרשד"ם סימן שס"ג ובתשובת רש"ך ס"ב סי' נ"ה. ש"ך.


(יב) שאין:    (ומאחר דיש מקומות חלוקות ויש פנים לכאן ולכאן ראוי לכתחלה לאסור עליו אבל לא לדון עליו כלל. בפרט בזמנים האלו וכן מצאתי שכ' הגאון אב"ד הזקן מורינו ורבינו קלונימוס וז"ל ובזמנים האלו לא מצאנו ידינו ורגלינו להיותינו דנין בדיני מערופיא. רש"ל ז"ל בתשובות סי' ל"ז ועיין בתשובת משאת בנימין סי' כ"ז וסימן מ"ג. כנה"ג).



קצות החושן

▲ חזור לראש