שולחן ערוך חושן משפט קיט ה
<< · שולחן ערוך חושן משפט · קיט · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
מכרן לאחד זה אחר זה הרי הלוקח נכנס תחת הבעלי' בד"א כשלקח עידית באחרונה (או קנאם בבת אחת (טור) אבל אם קנה זיבורית באחרונה) (שם בשם הרמב"ם) כולם גובים מהזיבורית:
- הגה: י"א דאפי' אם קנה עידית באחרונה דוקא שמת המוכר אבל אם מוכר עדיין חי דיוכל להחזיר השטר הזיבורית למוכר ואז יצטרכו כולם לגבות מן המוכר וה"ה אם קנה זיבורית באחרונה אע"פ שמת המוכר כולן גובין מן הזיבורית לקח בינונית באחרונ' ניזקין ובע"ח בבינונית וכתובה בזיבורית (טור):
מפרשים
כשלקח עידית באחרונה. ז"ל הרמב"ם שם בד"א כשלקח עידית באחרונה אבל לקח זיבורית באחרונה כולם גובים מהזיבורית שהרי אומר לניזק ולב"ח הנחתי לך הזיבורית באחרונה לגבות מהן אבל כשלקח עידית באחרונה יאמר זו שאמרו גובין מהאחרונה תקנה היא ללוקח ואי אפשי בתקנה זו אלא כל אחד מכם יגבה מן הראוי לו עכ"ל הרמב"ם בשינוי לשון וקצר לתוספת ביאור וכתב המ"מ שם דלפי דבריו אם קנה בינונית באחרונה נזקין ובעל חוב גובין מהבינונית וכתובה מהזיבורית (והביאו מור"ם בהג"ה) עוד כתב המ"מ שם דיש אוקמת' בגמרא דזהו דוקא כשמתו בעלים הראשונים כו' (וכמ"ש מור"ם די"א כן) אבל הרשב"א כתב דלפסק הלכה לא אמרינן אי שתקת לגרוע מדינא קמא עכ"ל המ"מ נמצא דבזה פליגי הי"א דכתב מור"ם (ר"ל אהרשב"א) וס"ל דאמרינן אי שתקת כו' אפי' לגרוע מדינא קמא. וע"פ מ"ש יתבאר לך דמ"ש בהג"ה או קנאם בבת אחת הוא מתוס' ל' מור"ם ומ"ש אחר זה ז"ל אבל אם קנה זיבורית באחרונה הוא מל' הרמב"ם ושייך לפנים והוא חסר בדברי המחבר:
דוקא שמת המוכר. דכשמת אינו יכול הלוקח לומר אי לא תטלו ממני מהזיבורית אחזיר השטרא דשדה זיבורית בכתיבה ומסירה להיתומים ותצריכו ליקח מידם זיבורית דאף אם יחזיר להן אין היתומים מחוייבים לפרוע חוב אביהן מהנכסים שקנו משלהן (שהרי זה קנין חדש הוא) או ניתן להם במתנה אחר מיתת אביהן וכיון שאין צריך לפרוע אין הלוקח יכול לסלק חובית המוכר מעליו כיון שבידו שעבודן ובכה"ג הדין כמ"ש המחבר ומור"ם שכולם נוטלין מהלוקח כדינם ומטעם שכתבתי אבל מן הבינונית גובה הב"ח אף שקנאם קודם הזיבורית דכיון דדחא להב"ח מן העידית בטענת דלא ניחא לי בתקנת חכמים כו' אלא אתן לך כדינך תו לא מצי למימר ליה כשיבא לגבות כדינו מהבינונית ניחא לי בתקנת חכמים ואגבה לך מהזיבורית שהיתה בת חורין בשעה שקניתי הבינונית דלחד גופא לא דחינן לכאן ולכאן משא"כ בתרי גופי וכמ"ש אחר זה מיד:
ומ"ש מור"ם וה"ה אם קנה זיבורית כו'. עד סוף ההג"ה כפול הוא דגם לדעת הרמב"ם שכתב המחבר לפני זה הדין כן ומטעם שכתבתי ודע שהמחבר קיצר ולא כתב כאן מ"ש בטור מילתא בטעמא ודינים הנמשכים ממנו בקנאם כאחד או שקנאם זיבורית באחרונ' וז"ל הטור אם המוכר עדיין חי כולם צריכין ליקח מה מזיבורי' שאנו רואים כאלו החזיר למוכר שטר של זיבורית בכתיב' ומסיר' כו' לאו דוקא שיחזור לו שדה אלא אפי' שדה אחר ואפי' יתננה לו במתנ' או אפי' מטלטלין רק שימצא לו שום דבר לגבות ממנו אינן יכולין לגבות מן הלקוחות ואינן יכולין לומר לכי תהדר דכל מה שאדם יכול לעשות רואין אנו כאלו כבר הוא עשוי. וכתב א"א הרא"ש ז"ל דאפי' לא טען אנן טענינן ליה עכ"ל ועפ"ר מ"ש בביאורו:
(ט) דוקא שמת המוכר. עיין בספר המלחמות ריש ב"ק ודוק:
(י) ואז יצטרכו כולם לגבות מן המוכר. ומהרש"ל פסק דוקא לענין ניזקין מהני טעם זה למיגבי מבינונית אבל לא שיגבה מזבורית דיכול לומר לכי תיהדר וה"ה לענין ב"ח לא מהני למיגבי מזיבורית אלא מבינונית וכך פירש"י ע"ש סימן י"ד טעמו מיהו מ"ש מהרש"ל שמן הש"ס דפ' שני דייני גזירות שנתבאר לקמן סי' קמ"ח בחד דאתי מכח חד דצריך ליתן לו דרך יש ראיה ברורה לדבריו וע"ש ונ"ל דלאו ראיה היא כלל דהתם כיון שמיד יש לו דרך אצלו היאך יוכל לומר מהדרינ' הלא מיד חייב ליתן לו דרך והרי הוא כמו הראשון וזה שאבדה לו גוף הדרך עצמו שלו הוא בתוך שדותיו משא"כ הכא דיכול לומר אחזיר זיבורית למרא וישלם לך הראשון זיבורית שהרי אפילו היו כולם ביד הראשון הי' יכול למכור עידיות ובינונית ולשלם מן הזיבורית שאין גוף הקרקע של ב"ח רק חוב ממון ושעבוד' אית ליה עליה ואין לו בגוף הקרקע כלום (הג"ה שוב ראיתי בתוס' דכתובות סוף דף ק"ט שתירצו בע"א דלאו ראיה מהא דכתובות ע"ש וכן בתוס' פרק החולץ סוף דף ל"ז וכן מוכח לפענ"ד בספר המלחמות רפ"ק דב"ק):
(יד) שמת: דאז אינו יכול הלוקח לומר אי לא תטלו ממני זיבורית אחזיר השטר להיתומים בכתיב' ומסיר' ותצטרכו ליקח מהם הזיבורית דאף [אם] יחזיר להן אין היתומי' מחוייבים לפרוע חוב אביהן מנכסים שקנו משלהן או ניתן להן במתנה אחר מיתת אביהן שהרי זה קנין חדש הוא וכיון שכן אין הלוקח יכול לסלק הב"ח מעליו כיון שבידו שעבודן. שם.
(טו) המוכר: ומהרש"ל פסק דוקא לענין נזקין מהני טעם זה למגבי מבינונית אבל לא שיגבה מזיבורית די"ל לכי תהדר וה"ה לענין ב"ח לא מהני למגבי מזיבורית אלא מבינונית כו' עיין בש"ך.
(ב) זיבורי' באחרונ' והוא שם בסוגיא פ"ק דב"ק דף ח' וז"ל הרא"ש והא דאמר הכא דנזקין שקלי מזיבורית ב"ח ולא מעדיות דלקוחות היינו כדרב נחמן פ' הנזקין דף נ' דאמר שט"ח היוצא על היתומים אעפ"י שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מזבורית ותנא אברם חוזאה אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מזיבורית ואפי' הן נזקין ואע"ג דדחי לי' רבא ומוקי לה כר' ישמעאל שנוייא דחיקא הוא לאוקמי ברייתא דאברם חוזאה דלא כר' עקיבא וגם אביי ס"ל כרב נחמן וגם רב אלפס כתב בהל' גיטין עכ"ל כיון דאביי ורב נחמן בחדא שיטה ה"ל רבא יחיד לגבי' ולית הלכתא כותי' וכו' ועיין בבעל המאור והרמב"ן שנתקשו בזה דברי"ף משמע דפסק כרבא ולזה כתבו לחלק בין יתומים ולקוחות גם הראב"ד והר"ר יונה חלקו בין יתומי' ובין לקוחות ואפי' רבא דס"ל שטר שכתוב בו שבח גובה מעדיות דיתמי אפ"ה מודה דאינו גובה מלקוחות דחשדו חכמים טפי לפסידא דלקוחות וע"ש. ולענ"ד אין כאן קושיא כלל ממה דס"ל לרבא דנזקי' גובה מעדיות דיתמי דהא בלקוחות נמי כה"ג דיתומים שלקח כל הנכסים כאחד הרי נכנס תחת הבעלים וגובה הניזיק בעדיות אלא משום דלקח זיבורית באחרונ' תיקנו חכמים שלא להפסיד לקוחות כיון שהניחו מקום לגבות אפי' הן זיבורית וגבי יתומים דהוי כאלו קנו הנכסים כאחד גובה מעדיות וגם גבי יתומים היכא דשייך הנחתי מקום לגבות נמי אינו גובה אלא מזיבורית אלא דלא משכחת לה ביתומים ממש ואכתי משכחת לה במחזיק בנכסי הגר דהוי דין יורש ולא דין לוקח וכמ"ש בסי' קי"א סק"א ושייך ביה הנחתי מקום לגבות וכמבואר בטור וש"ע סי' ער"ה וא"כ יתומים ולקוחות שוי' דהא גם בלקוחות אם קנו כאחד נכנסו תחת הבעלים וז"ב ולכאור' איפכא קשה לדעת הפוסקים כאביי ורב נחמן וא"כ לא גבי מיתומים אלא מזיבורית ואע"ג דבירוש' זוכה בבת אחת ומ"ש לקוחות דגובה מעדיות היכא דקנו כאחד והא בכל דוכתי חששו טפי לתקנת לקוחות מתקנת יורשים ולפ"ד הטור וש"ע סי' ק"ח דמיתומי' גדולים גובה ודוקא מיתומים קטנים הוא דלא גבי ניחא אבל לפי מ"ש הרב המגיד פ"ח מנזקי ממון בשיטת הרמב"ם אפי' מיתומים גדולים לא גבי קשה וגם לדעת הטור וש"ע בע"ח ודאי לא גבי אפי' מיתומים גדולים וכמ"ש בטור וש"ע סי' ק"ח סעי' י"ח וכדאית' ר"פ הנזקין וא"כ בע"ח אמאי גובה מלקוחות והנה לפמ"ש בטעמא דהך מלתא דבע"ח אינו גובה מיתומים גדולים אלא מזיבורית משום דבע"ח דינו בזיבורית ומשום נעילת דלת דלא תיקנו בבינונית וכיון דלא אסיק אדעתי דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי ליכא נעילת דלת ע"ש ר"פ הנזקין וא"כ אין תימה דיורש עדיף מלוקח דיורש לא אסיק אדעתי' דמית לוה ולוקח אסיק אדעתי' שלא ימכור ומש"ה קם דינא בבינונית. אמנם קשה דהא לפ"מ דמסיק בפ"ק דב"ק דף ח' דאם המוכר קיים אפי' קנו כאחת אינו גובה אלא מזיבורית דמצי אמר מהדרנא שטרא למרי' ולא משכחת אלא כשמת המוכר וע"ש וא"כ כיון דלא מסיק אדעתי' דמית לוה למה תיקנו בזה בלקוחות ולשיטת רש"י שם דלבע"ח לא מצי אמר אי שתקת ומשום דא"ל לכי תיהדר א"כ שפיר משכחת לה תקנה דלקוחות בחיי מוכר ותו לא פקע גם אחר מיתת המוכר כיון דכבר דינו בלקוחות בבינונית אבל לדעת הרא"ש והטור דגם לבע"ח מצי אמר אי שתקת ולא משכחת אלא אם מת המוכר וביותר תמוה לפמ"ש הה"מ בפ"ח מנזקי ממון דניזק אינו גובה מעדיות דיתומים אפי' בגדולים ע"ש וע"כ לאו משום טעמא דלא מסיק אדעתי' שימות ואוקמה אדינא כיון דניזיק דינו בעדיות וע"כ משום תועלת היתומים הוא ואם כן מ"ש לוקח דגובה מעדיות היכא שקנו כאחת והא בכל דוכתי לא גרע לוקח מיורש וצ"ע: