שולחן ערוך חושן משפט קא ה
<< · שולחן ערוך חושן משפט · קא · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
אם יש ללוה שטרי חובות על אחרים יכול להגבותם לו וישומו אותם כפי מה שהוא הלוה אם הוא אלם וכפי מה שהם נכסיו עידית או זיבורית (פי' המשובח שבקרקע שראוי לקבוע עליו דירה תרגום נאות יעקב עדית דבית יעקב. ופי' זיבורית החלק הגרוע שבקרקע מלשון זבורא שהוא מין מהבעלי חיים העוקצים):
- הגה: ואפי' יש לו שאר מטלטלים יכול להגבות לו שטרות בשווים (דייק מהתרומות שהביא הב"י שכתב למ"ד אין גובין מיירי שיש נכסים אחרים ממילא למ"ד דגובין מיירי נמי בכה"ג):
מפרשים
יכול להגבותם לו. לאפוקי ממאן דאמר כיון דאין גופן ממון אינו יכול להכריח להמלוה להפרע מהן במקום שיש לו שאר מטלטלים:
(ג) ואם יש ללוה שטרי חובות כו'. דברי המחבר והר"ב אינם נראה לפע"ד לדינא דנרא' דלטעמייהו אזלי שכתבו בב"י וד"מ דהרשב"א בתשוב' והטור בשם הרא"ש חולקים על הבעה"ת דכ' הרשב"א בסי' תתקכ"ט ובתשו' הרמב"ן סי' נ"ג שפשט המנהג כגדולי המורי' שמגבין משטרות אבל לפע"ד דברי בעה"ת ברורים בטעמן ואין חולק עליו כלל וכמו שאבאר דודאי לא מסתבר כלל שישלם בע"כ בשטרות ולא מטלטלי דהא לעולם אזלינן לטובת המלוה ועוד היאך נכוף אותו לגבות שטרות בחובו ושיתבע את הלוים והלא הוא אין לו עסק עמהם ואינו בעל דבר שלהם והאיך נכריחו שיהא בע"ד שלהם בע"כ ועוד דשמא יארע קלקול שלא ישלם לו זה הוא ודאי דבר שאין הדעת סובלתו שיחזיק זה תחת ידו מטלטלים ויסלקנו בשטרות והרשב"א בתשובה סי' תתקכ"ט מיירי שם להדיא כשאין ללוה לשלם כלל ממקום אחר דהא מתחלה רוצה לומר דשטרות לאו בני גוביינא נינהו והביא ראיה מאשה שחבלה באחרים ור"ל מפ' החובל (דף פ"ח) דפריך התם ותזבין כתובתה להאי דחבלה ביה ולא פריך ותיגבה ליה בדמי חבלתו. אח"כ כתב שכופף ראשו לגדולי המורים והתם בפ' החובל מיירי כדפי' ואין להקשות כשאין לו לשלם כלל ממקום אחר מהיכי תיתי לא יגבו מהן י"ל דהיינו ודאי דכפינן ללוה שימכרם לאחרים וישלם למלוה מהן וכדמוכח בש"ס פרק החובל שם וכן הוא בתשובה להרמב"ן סי' כ"ב ודהרשב"א היא וה"ה אם המלוה עצמו רוצה לקנותם כמו לוקח אחר כופים אותו שימכרם והיינו שיתן לו כתיבה ומסירה כדין כל שטרות אבל בלא כתיבה ומסירה אין מגבים ולבסוף הסכים לגדולי המורים שמגבים לו וא"צ כתיבה ומסירה וכן משמע נמי אם אין הלוה כאן כגון שהלך למד"ה או מת הלוה ולא הניח רק שטרות שמגבין למלוה משטרות בשומא אם ירצה (ואין צריך להמתין עד הזמן פרעון אבל אם לא היו מגבין משטרות רק כשהלוה מוכרם בכתיבה ומסירה לא היה מגבינן בכה"ג וק"ל) וכן הוא בתשו' הרמב"ן סי' נ"ג ודהרשב"א היא א"נ לענין שותף שהלך למ"ה אם ב"ד מחלקין בשטרות בלא חבירו כמו שהביא ב"י לקמן סי' קע"ו מחו' י"ו תשו' הרשב"א ע"ש. אי נמי נ"מ לענין ב"ח מאוחר שקדם והניח שטרות שיכול לומר למוקדם הנחתי לך מקום לגבות הימנו דהיינו שטרות וגובה אותם בשומא וכדאיתא בתשו' הרשב"א סי' תתקכ"ט ונראה דגם הט"ו אין ר"ל שהרא"ש חולק על בעה"ת וכמו שהבינו הב"י וד"מ וב"ח (גם בספר גי"ת שער ד' ח"ב כ' דתשו' הרשב"א והט"ו בשם הרא"ש חולקים על הבעה"ת וליתא וכמ"ש גם שאר דברי הגי"ת שם לא נהירין ע"ש ודוק) ושאר אחרונים מדבריו דא"כ לא ה"ל לכתוב דברי בעה"ת בשם י"א אלא הל"ל כתב בעה"ת כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' ועוד דא"כ הל"ל עיקר הטעם שכ' הבעה"ת שיש לנו לילך לטובתו של מלוה דלגבייה מאי דחריף למיזבן כו' ועוד קשיא דא"כ היאך מצא שהרא"ש חולק בזה אלא נראה דהט"ו ג"כ מיירי שאין לו לשלם רק שטרות די"א שאין יכול להגבותם למלוה בע"כ אלא המלוה יכול לומר תטרח אתה ותוציא מן הלוים כי מוכרח אתה לשלם לי ואני לא אקחם בתורת גוביינ' לפי שאין גופם ממון ועוד שהקלקול מצוי בהן וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיוכל להגבותם לו וישומו אותם כו' ויוצא ידי חובתו בזה וזה משמע להדיא בכלל צ"ח סי' ז' ומביאו הט"ו לעיל ס"ס ס"ו דכופין אותן לחלוק שטרות בשומא לפי נכסי הלוה אם הם עידית כו' ולפי אלמותו כו' ואם נתקלקל אח"כ שטרו של א' מהן מזל רע דידיה גרם ומ"מ מחמת חששא זו דשמא יתקלקל אחד מהן אין לבטל החלוקה מעיקרא ע"כ והא נמי דכוותיה היא דודאי לא מסתבר לחלוק בין חלוקה לפרעון דאם איתא דבפרעון לא היו מגבין בע"כ שטרות גם בחלוקה לא היו חולקים בע"כ ואם היה אירע קלקול בשטר היה על שניהם והרי מוכח בתשו' הרשב"א שהביא ב"י לקמן סי' קע"ו מחו' י"ו שכ' נראה שאין חולקין חוב נגד חוב לפי שהשטרות אין גופן ממון כו' ויותר מזה נראה לי שאין ב"ד שמין לב"ח מש"ח של לוה כו' (וכתב ב"י שם שהרשב"א עצמו מודה למעש' להרא"ש ע"ש) אלמא דטפי עדיף פרעון לב"ח מחלוקה א"כ לפי מה שפסק הרא"ש דחולקין בעל כרחו כ"ש דלענין ב"ח מגבין בע"כ ודוק (ואם לא תפרש דברי הט"ו כן ודאי דהעיקר כהי"א שבטור וכמ"ש):
ולענין דינא נראה עיקר כגדולי המורים דשטרות בני גוביינא נינהו וכשהמלוה רוצה לגבותם מגבין לו מהן מיד בשומת ב"ד ששמין השטרות ואין צריך כתיבה ומסירה וא"כ ה"ה אם אין הלוה כאן או שמת מגבין לו וא"צ להמתין עד הז"פ ומ"ש הרשב"א והר"ן להוכיח דאין מגבין משטרות לפע"ד לאו הוכחה היא וז"ל הר"ן פ"ב דכתובות ואי תימא בלא ר' נתן נמי הוי חוב לאחרים דנהי דאין מוציאין מזה ונותנים לזה כל זמן שלא יתבענו ללוה מ"מ כשיתרעם המלוה בב"ד למה לא יגבו לו חוב זה כשם שהם מגבין לו שאר נכסיו יש לומר דשטרות לאו בני גוביינא נינהו שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אין ב"ד מגבין לו ומהכא שמעינן לה והכי נמי מוכח בסוף מכילתין גבי שנים שהוציאו ש"ח זה על זה דאמרינן זה גובה וזה גובה הלכך בלאו דר' נתן לא הוי חב לאחרים אבל לר' נתן דס"ל שהמלוה יכול לתבוע בדין בעל חוב של לוה ולפרע ממנו הוי חב לאחרים ולא מהימן לומר אמנה עכ"ל וכן כתב עוד הר"ן בס"פ שני דייני גזירות בביאור יותר ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תתקי"ד וסי' תתקכ"ט וסי' אלף קי"ב ולפע"ד העיקר כגדולי המורים ולא מוכח מכל זה מידי דנהי דהב"ד מגבין משטרות מ"מ לא עדיף גוביינ' דב"ד ממכירת הבע"ד עצמו וא"כ אי לאו דר' נתן כי היכא דבמוכר שט"ח לחבירו בדמי חובו שהיה חייב נאמן לו' לו אמנה או פרוע או יכול למחלו כיון דאחר המכירה כבר נתפרע חובו ותו ל"ש שעבודא דר' נתן וכמש"ל סי' פ"ו סעיף ה' ס"ק י"א א"כ ה"ה בגוביינא דב"ד וא"כ זה שאומר שטר אמנה הוא היה נאמן ולא יכול לגבות בו שהיה הלוה אומר לו את לאו בעל דברים דידי את אלא מכח מלוה שלי אתה באת עלי והרי הוא אומר שהוא אמנה. אבל השתא מדר' נתן ה"ל מלוה ראשון בע"ד דלוה שני וכדאי' בש"ס פ' האשה שנפלו (סוף דף פ"א) ואין צריך לבא בכח הלוה שלו והלכך לאו כל כמיניה לומר אמנה. גם הך דכתובות גבי שנים שהוציאו ש"ח זה על זה אינו הוכחה דהתם לא מיירי בתורת שומא שאינו רוצה להפחית מן השטר רק רוצ' להגבותו בכדי מה שכ' בו וכן דחה הבעה"ת שער ד' סוף ח"ב להדיא ראיה זו ע"ש. גם הראיה שהביאו הרשב"א בתשו' והר"ן פ' שני דייני גזרות מהך דפ' החובל לפע"ד לאו ראיה היא מכח מה שכתבתי דגוביינא דב"ד לא עדיף ממכירה ואמת מדברי הרשב"א שהביא ר' ירוחם במישרים סוף נתיב י"ד ומביאו ב"י לעיל ס"ס ס"ו נראה דגוביינ' עדיף ממכירה שכתב וז"ל והיכא שהגבו ב"ד השט"ח של ראובן שהיה לו על שמעון מדינא דר' נתן דאין יכול למחלו לראובן דדוקא מוכר יכול למחול כו' וכ"כ הרשב"א עכ"ל וכן נראה מבואר בתשר הרשב"א סי' תתקי"ד וז"ל ובענין גוביינא ששאלתם אם שייכת בשטרות הוו יודעים דאין שייכים הואיל ואין גופן ממון ואשה שחבלה באחרים דב"ק תוכיח שאלו היתה גוביינ' בשטרות היו ב"ד שמין ומגבין כתובתה לניזקין מעתה ושוב אינה יכולה למחול עכ"ל וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' אלף כ"ז וא"כ למה שכפף ראשו בתשובות אחרונות לגדולי המורים דשייכים גוביינא בשטרות א"י למחול ועדיף ממוכר שט"ח. אבל לפעד"נ דנהי דס"ל לגדולי המורים דמגבין משטרות מ"מ לא עדיף ממכירה אלא דכיון דהשתא לית ליה לשלומי ונכסים דידיה משועבדים למלוה שלו בית דין מגבין לו והם עומדים במקום הלוה בע"כ והוי כאלו מכר לו הלוה ומ"מ יכול הלוה למחלו אח"כ אם גבה זה השטרות בשומא ונתפרע מחובו דתו ליכא שעבודא דר' נתן וא"כ שפיר משני בפ' החובל דלגבי בעלה ודאי מחלה והא דפריך ותזבין ליה ולא פריך וניגבה ליה אין בכך כלום מה לי גבייה מה לי מכירה ואדרבא גבייה דב"ד היא מכירה ופריך כפשוט' כן נ"ל ברור והכי משמע מל' בע"ת שער ד' סוף ח"ב שכתב שאם רוצה להגבות לו שטרות והמלוה רוצה מטלטלי או קרקע הרשות בידו כיון שיוכל למחלו וכדשמואל לא שקיל להו מלוה עכ"ל ומשמע דאף לבתר גוביינא יכול למחול והיינו כמו שכתבתי וכן עיקר:
העולה מזה מי שאין לו לשלם רק שטרות ורוצה המלוה שימכרם וישלם לו צריך לעשות כן וכן אם רוצה שיגבו אותם לו בתורת שומת ב"ד מגבין לו ע"פ שומא ונותנים לו השטרות וא"צ כתיבה ומסירה דגבייה דב"ד הוי כמכיר' והלוה יכול למוחלם אחר שקבל אותם בחוב שלו וכן אם אין הלוה כאן כגון שהלך למ"ה או מת מגבין לו שטרות בשומא וכן ב"ח מאוחר והניח שטרות יכול לו' למוקדם הנחתי לך שטרות לגבות אע"פ שלא הגיע הז"פ תגבה אותם בשומא וכן שותף שהלך חברו (למ"ה) חולק שלא מדעתו ע"פ ב"ד השטרות בשומת ב"ד וכן אם הלוה אומר קח שטרות בשומא ואיננו רוצה לטרוח להוציא הדין עמו אבל אם אינו רוצה ליתן לו השטרות בשומא צריך לטרוח להוציא וא"י לומר תוציא אתה אף שהמלוה ג"כ אינו רוצה ליקח השטרות בשומא צריך הלוה לטרוח ולהוציא ולשלם לו אבל אם יש לו לשלם ממטלטלי או קרקע א"י להכריח את המלוה שיקח השטרות בשומא אלא צריך לשלם לו מטלטלי או קרקע:
(ד) להגבותם: ע' בש"ך שהרב' להשיב ולהשיג על המחבר והרב בדין זה ומסיק לדעתו בראי' מה שעולה לדינא ע"ש (והט"ז הקש' למה יכול להגבותו שט"ח אף אם יש לו שאר מטלטלים הא יש לחוש שימחול הלו' כמ"ש סי' ס"ו ותירץ דמיירי במעמד שלשתן דא"י למחול כמ"ש שם סכ"ט או ביש לו קרקע ואז אם ימחול יגבה קרקעותיו עכ"ל).
(ב) ללוה שט"ח והרשב"א בתשו' סי' תתקכ"ט חולק וס"ל שטרות לאו בני גוביינא והביא ראי' מאשה שחבלה באחרים והיינו דפריך ותזבין כתובתה להאי דחבלה ביה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי ואי שטרות בני גוביינא ליגבי ליה ב"ד האי שטרא ותו ליתיה במחיל' דהא גוביינא דבי דינא מדאורייתא הוא ותו ליתיה במחיל' והובא בר"ן פ' שני דייני גזירות ע"ש וכן הוא נמי דעת הרמב"ן וירא' לי טעמא דידהו דלא משתעבדי משום דס"ל דחובות לאו כסף מיקרי ולא שוה כסף דהא אשכחן דהמקדש במלו' אינה מקודשת ומשמע דלא הוי כסף ולא שוה כסף והא דמקדש בשטר חוב דאחרים מקודשת כמבואר בש"ס פ' האיש מקדש כבר כת' הר"ן פרק האיש מקדש שם דהיכא דהוא מקדש במלו' דאחרים אין דעתה להתקדש בזוזי אלא בהנא' דאית ביה וע"ש ומשמע להדיא דלא הוי כסף כלל וא"כ ראוי לומר דחובות לא משתעבדי כיון דאינו כסף אלא הנא' אית בה ולבע"ח לא משתעבד אלא כסף או שוה כסף אבל שיטת תוס' שם טעמא דבמקדש במלו' דידה אינה מקודשת משום דאין נותן לה הנא' מחודשת דכבר אית לה הנא' זו אבל במלו' דאחרים הנא' מחודשת אצלה א"כ משמע דבתורת כסף מיקדשה וא"כ כיון דהוי כסף לבע"ח נמי משתעבד ועמ"ש בחידושי לא"ה סי' כ"ח סעיף י"ג ולפ"ז לאו ראי' מהא דחלוקין שטרות וכמ"ש הש"ך דהכא טעמ' אחרינ' משום דחובות לא הוי כסף כלל ודו"ק:
אמנם שיטת הפוסקים בטעמ' דמקדש במלו' דידה אינה מקודשת היינו משום דכסף מלו' כבר הוא שלה וכן הוא שיטת הרמב"ם פ"ה מאישות וא"כ כיון דהוי כסף או שוה כסף לבע"ח נמי משתעבד ומה שהקש' הרשב"א מאשה שחבל' באחרים דאי שטרות בני גוביינ' ליגבו לי' ב"ד נרא' דאפי' לשיט' זו דשטרות בני גוביינ' היינו דוקא שעבוד נכסי דהוא מילי דמזבני בדינרי וכדפריך בפ' החובל אלמא לא מילי דמזבני בדינרי הוא ע"ש וא"כ כיון דשעבוד הגוף לא מזבין בדינרי דשעבוד הגוף אינו נמכר וכמ"ש ר"ת בטעמ' דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול ומשום דהוא דבר שאין בו ממש וא"כ ה"ה לענין שעבוד אינו משועבד רק שעבוד נכסים ולא שעבוד גופו ואינו בר גוביינ' שעבוד הגוף א"כ איתי' נמי במחיל' ודו"ק וע' בש"ך שכ' דלשיט' זו דשטרות בני גוביינ' א"צ כתיב' ומסיר' וע"ש ותמהני דהא קרקע ודאי גוביינ' אפ"ה צריך אדרכתא וגם הורד' ואז אוכל הפירות ואם נתייקר קודם הורד' ואדרכת' שייך ללו' ועמ"ש בסי' צ"ט סק"ג וא"כ בשטרות כל זמן שלא נמסר לידו השטרות אין כאן הודא' ואפי' נמסר לו נמי כל שלא הי' כתיב' לאו כלום הוא דשעבוד שבתוך השטר אינו זוכה אלא ע"י כתיב' ומסיר'.) (ולכן נרא' דאפי' למ"ד אין צריך כתיב' ומסיר' היינו מן הלו' אבל מן הב"ד צריך כתיב' ומסיר' והיינו שהב"ד יכתבו לו קני לך איהו וכל שעבודו וימסרו לו השטרות בע"כ דלו' והיינו הורדה דיליה ולפ"ז במלו' ע"פ היכא דלא שייך מעמ"ש כגון בהלואת כותים וכן למ"ד דאין מעמ"ש בע"כ דלו' והלו' אינו רוצה לא שייך שומא כיון דליכ' הורד' וע' ש"ע סי' ק"ד סעיף ד' דלא מיקרי גביה אלא אם נתנו בידו כן ירא' לי: