שולחן ערוך חושן משפט כה ה

דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינה כלום דקנין בטעות הוא וחוזר.

(וכן כל כיוצא בזה. ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה או כדומה לזה) (עטור בשם הרי"ף):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

דקנין בטעות הוא: וכ' בד"מ בס"ס זה בשם מהרי"ק שורש קי"א אם אחד נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסים מרובים ואח"כ נודע לו שהיו נכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט בכפליים הוה פשרה בטעות וכ"כ הב"י בסימן י"ב (מס"ו) בראובן שהי' לו דין עם שמעון ולוי ונתפשר עם אחד מהן ומת השני דא"צ ליתן להיורשים דהשני כלום:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(מו) שאינו בן שבועה. שלא הי' עליו אלא חרם סתם כן הוא בעיטור ומביאו בית יוסף:

(מז) אינה כלום. שלא קבל עליו ליתן או למחול אלא כדי להפטר משבוע' שחייבו זה הטועה וכן קלין בטעות חוזר כ"כ הרמב"ם ומביאו הטור וכ"כ הסמ"ג ך ף קפ"ז ע"א וכתב ב"י ונראה דהיינו דוק' שטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת ואיכ' לברורי טעות' אבל אי ליכא לברורי טעות' המע"ה כו' עכ"ל וכ"כ הב"ח ומבואר עוד מדבריו דהיינו כשכבר גבה דאל"כ לא שייך המע"ה ולי נראה דקאי בקבל עליו למחול דאז לא שייך לומר המע"ה וזכה זה מה שמחל במה שבידו. וכתב הב"ח הטעם דלא אמרי' בטעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי אא"כ איכא דררא דממונא לחייבו ממון אבל לגבי שבוע' להזכיר ש"ש לבטלה לא אמרינן מה שעשה עשוי ע"כ ובחנם דחק דהא להרמב"ם והמחבר לא אמרינן מה שעשה עשוי אלא כשנשא ונתן ביד וזה לא שייך בשבועה ואפי' להרא"ש היינו דוקא כשכבר הוציא הממון וכמ"ש לעיל סקכ"ט וזה לא שייך הכא ואפשר שדחק בכך לסברת הטור לדעת הרא"ש אבל לא הוצרך לזה דהטור לסברתו מיירי בטעה בדבר משנה ומ"מ לפי מה שעליתי לעיל ס"ק כ"ט דכל שלא הוציא וזכה זה שכנגדו בממון לא שייך מה שעשה עשוי אף לדעת הרא"ש א"כ אתי כאן הכל כפשוטו דהכי נמי בממון דכוותה אם פסק הדיין ליתן' ממון סך פלוני ונתפשר עם חברו בקנין ליתן בעבורו סך פלוני ואחר כך נתברר שטעה בשקול הדעת דהדר דינא כיון שלא נתן עדיין המעות והקנין חוזר דהוי קנין בטעות:

ב) מיהו בהא מספקא לי אי הב"י קאי דוקא לשטת הרי"ף והרמב"ם דפסק כוותייהו דלדידהו כל כמה דלא נשא ונתן ביד הדר דינא ולא מצי אידך לומר דילמא מעיקרא דנת יפה והשתא טעית אע"פ שהוא מוחזק הלכך היכא דאיכא לברורי שטעה בשקול הדעת המחילה בטלה וצריך ליתן לו מה שבידו שמחל לו אבל להרא"ש וסייעתו שהכרעתי לעיל כותייהו דאפילו לא נשא ונתן אין הדין חוזר ומצי אידך המוחזק לומר דילמא מעיקרא יפה דנת אע"ג דסוגיא דעלמא כאידך א"כ הכא נמי שהוא מוחזק שמחל לו מצי למימר דילמא מעיקרא יפה דן שחייב שבועה וא"כ הפשרה קיימת ולכך הבעל העיטור דס"ל כהרא"ש לא הזכיר לשון מחילה והטור שהזכיר לשון מחילה י"ל דמיירי בטעה בדבר משנה אבל בטעה בשקול הדעת מצי למימר אני תופס מה שבידי בשביל שבועתך ואע"ג דפשיטא דהיכא דסוגיא דעלמא כאידך לא מצי למימר קים לי וכמ"ש בספרי תקפו כהן סי' קכ"ג היינו דוקא כשידוע דסוגיא דעלמא כאידך קודם שבאו לדון אבל זה שפסק לו הדיין כן ואח"כ נודע שטעה משום דסוגיא דעלמא כאידך מצי למימר כיון דקי"ל טועה בשקול הדעת אינו חוזר א"כ קם דינא וזכיתי במה שבידי שמחלת לי עד שתשבעו וא"כ הפשרה קיימת דהא טעה בשיקול הדעת אינו חוזר אף ע"ג דסוגיא דעלמא כאידך ולפ"ז גם אם לא עשו פשרה ונודע שטעה בשקול הדעת ויש לזה של חבירו בידו יוכל לומר כן לא אתן לך עד שתשבע דדילמא מעיקרא דן יפה או דילמא דכיון דסוף סוף נודע דסוגיא דעלמא כאידך לא מצי למימר הכי ול"ד לטועה בשקול הדעת דאינו חוזר שזכה בממון זה עצמו ע"פ הדיין הזה משא"כ הכא אע"ג שהעליתי בספרי תקפו כהן סימן ק"ט דאפי' דבר אחר יכול לתפוס ולומר קים לי שאני הכא כיון דסוגין דעלמא כאידך וא"כ גם הפשרה בטלה דאנן סהדי דאלו ידע זה הבעל דין מטעות זה מתחלה לא נתפשר בכך. ונ"ל עיקר דזכה זה במה שבידו וכן מוכח להדיא מדברי הרב בהג"ה לקמן סי' פ"ז סעיף י"ג שכתב דאם פסקו לא' לישבע שבועת היסת בנקיטת חפץ ולא רצה ושלם הוי טעות בדבר משנה וחוזר ובא לתרץ קושית הב"י שם וכדאית' בד"מ שם דאי הוי טעם בשקול הדעת לא היה חוזר וכן נראה להדי' מדברי העיר שושן והסמ"ע והב"ח שם בסי' פ"ז וכן מדברי הגי' תרומה שער ז' סוף ח"א סוף דף מ"ט ושאר אחרוני' ועיין מ"ש שם:

(מז) ודוק' שגילה דעתו כו'. ע"ל סי' י"ב ובתשוב' מהרשד"ם סי' קי"ו ובתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קמ"ז דף קס"ח ובחלק ב' סי' קכ"ח מעניני דין זה.

מצאתי בהלכות גדולות סוף דף ק"ה וז"ל אדם שתפס בדין בעל אחותו או אחיו או אחותו ואמר להם ממון בבית אבי ולא מצאתי אותו ופסקו עליהם שבועה ועשו ביניהם פשרה ונתנו לו דבר מועט ומחל להם את השבועה וקנו מידו או קנו מידו בל' הזה שנטלת ממון זה ומחלת כל שיש לך אע"פ שנתגלה עליהם ממון אביו מה שעשה עשוי שהרי מחל להם אבל אם בלשון הזה קנו מידו שנטלת ממון זה ומחלת שבועתך ולאחר מיכן נתגלית עליהם ממון בית אביו שבוע' מחל ממון לא מחל ומחזיר מה שנטל ומחזירים מה שנתגלת' עליהם וחזרה שבועה למקומה ע"כ:

כלל העולה מסימן זה ומכל סעיף וסעיף

סעיף א

א. כל מי שדן ד"מ וטעה בדבר משנה דהיינו בדינים המפורשים במשנה או בש"ס או בדברי הפוסקים או אפי' בדבר שאינו מפורש רק שהוא פשוט לכל להפך ואין בו מחלוקת כלל חוזר הדין ודנין אותו כהלכה. אפילו הוא מומחה ואפי' שלשתן מומחין ואפי' קבלו אותם. במלי דינים עליהם ואפי' נטלו רשות מריש גלות ואפי' נשאו ונתנו ביד שאין כאן דין כלל. כיון שהטעות בדבר פשוט:

ב. ואם נראה לדיין ולבני דורו שאין הדין כמו שמוזכר בפוסקים יכול לחלוק על הפוסקי' או אפי' על הגאונים כשמביא ראיות ברורות לדבריו ומ"מ קשה לחלוק על קבלת הגאונים. גם אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא:

ג. ובמקום שהדין חוזר כשטעה בדבר משנה ואי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים או שהי' אלם או שהוצי' המעות ואין לו לשלם או שטמא דבר הטהור או שהורה בכשר' שהיא טרפה והאכילוה לכלבים על פיו וכיוצ' בזה פטור מלשלם בין שהוא מומחה או לא בין קבלוהו או לא (וע' סעי' ד') שכיון שאם הי' אותו דבר לפנינו הי' הדין חוזר כיון שהטעות בדבר משנה נמצא שלא עשה כלום ואינו חייב מדינ' דגרמי שאין זה גורם להזיק שהבע"ד עצמו הוא שהזיק את עצמו:

ד. והא דפטור היינו כשלא נשא ונתן ביד אבל נשא ונתן ביד וא"א להחזיר אם הוא מומחה ולא קבלוהו או קבלוהו ואינו מומחה ואצ"ל כשאינו מומחה וגם לא קבלוהו חייב לשלם שהרי עשה מעשה בידים בין שנשא ונתן בידו והאכיל' בעצמו לכלבים בין שנשא ונתן בידו לבע"ד חבירו והלך הבע"ד למ"ה או הוציא המעות וכיוצא בזה:

ה. ואם הוא מומחה וגם קבלוהו אפי' נשא ונתן ביד וא"א בחזרה פטור ואין חילוק בכל זה שטעה וגרם להזיק בדיני ממונות או באיסור והיתר שאף באיסור והיתר אם הוא מומחה לבד ולא קבלוהו או קבלוהו ואינו מומחה וגרם להזיק וטעה בדבר משנה ונשא ונתן ביד וא"א בחזרה או טעה בשקול הדעת אע"פ שלא נשא ונתן ביד אע"פ שאפשר בחזרה חייב לשלם אא"כ הוא מומחה וקבלוהו ג"כ.

ו. טיהר את הטמא וערבן בעל הבית עם פירותיו וטמא שאר הפירות פטור אפי טעה בשקול הדעת אע"פ שהוא אינו מומחה שהרי אינו עושה כלום וגם לא גרע ממטמ' ומדמע ומנסך בשוגג שכו' פטור וזה ג"כ שוגג הוא בהוראתו ונ"מ גם בזמן הזה לענין חכם שטיהר את יינו של פלוני' וערבו בע"ה עם יין אחר ואח"כ נודע שהורה שלא כדין ונעשה הכל יין נסך בין טעה בדבר משנה בין טעה בשקול הדעת פטור שהרי זה כמנסך בשוגג שהו' פטור:

ז. בא לפניו לוקח לשאול אם יקח פירות של זה המוכר או יינו אם הם טהורים וטיהר את הטמא ולקח זה את הפירות על פיו ואח"כ נודע שהם טמאים ושלא כדין טיהר ורוצה החכם שהמוכר יחזיר מעותיו ללוקח ויחזור ויטול פירותיו אם הטעות בדבר משנה הדין חוזר ע"פ הדרכים שבארנו ואם הטעות בשקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם החכם ללוקח מביתו על פי הדרכים שיתבארו בסעיף שאחר זה בדין טועה בשקול הדעת ודין זה דומה למראה דינר לשולחני לקמן סי' ש"ו:

ח. טעה בדבר שנשאר בש"ס בתיקו אינו כטועה בדבר משנה וגם אינו כטועה בשקול הדעת אלא כיון שאינו מתברר שטעה והוא מומחה או קבלוהו עליהם מה שעשה עשוי ופטור מלשלם כדין טועה בשקול הדעת ואין סוגי' דעלמא כאידך שיתבאר לפנינו בסעיף שאחר זה:

סעיף ב

א. ומי שדן דיני ממונות או איסור והיתר וטעה בשקול הדעת כגון דבר שהו' מחלוקת תנאים או אמוראים או פוסקים ולא נפסקה הלכה כאחד מהם בפירוש ועשה כאחד מהם בין שידע שהשני חולק או לא וסוגי' דעלמא כמו השני דהיינו שכבר פשוט המעשה בכל העולם או בכל המדינה שהו' בתוכו כמו השני או שסתמ' דש"ס פריך ממילתיה או שמוכח בענין אחר במקום אחר בש"ס שהלכה כמותו או שרוב הדיינים נרא' להם דברי השני כ"ז מיקרי טועה בשקול הדעת ומה שעשה עשוי והדין בזה מתחלק לכמה חילוקים כמו שיתבאר:

ב אבל אם אין מחלוקת בדבר ואין הדין מפורש רק שבא מעשה לפניו והורה כך וכך סוגי' דעלמא כאידך ע"פ מה שנתבאר מיקרי טועה בדבר משנה ודינו ע"פ האופנים שנתבארו בסעיף א' שמי שטעה בדבר הפשוט אע"פ שאינו מפורש בשום ספר הרי הוא כטועה בדבר משנה ולפיכך מי שהורה שעוף זה טמא מפני שלא נתברר שיש לו סימני טהרה ואח"כ נתברר שעוף זה נאכל במסורת ה"ז כטוע' בדבר משנה וחוזר הדין ע"פ הדרכים שאמרנו וכן כל כיוצ' בזה:

ג ואלו הן החלוקים בטועה בשקול הדעת. אם היה זה הדיין מומחה ונטל רשות מריש גלות' או מנשיא שבא"י או שלא נטל רשות אבל קבלוהו בעלי דינים עליהם דהיינו שאמרו לו שידון להם או שבאו ודנו לפניו בסתם וא"צ קנין בדבר זה מה שעשה עשוי אע"פ שאפשר בחזרה ופטור מלשלם בין נשא ונתן ביד או לא:

ד ואם יש גדול להחזיר את הדין חוזר אם אפשר בחזרה. ואין הגדול יכול להחזיר אלא במומחה שקבלוהו או בג' הדיוטות שיש בהם מומחה אחד שמבין דברי הגדול שמחזירו אבל בענין אחר כגון במומחה ולא קבלוהו או ג' הדיוטות וקבלו אותם ושאר אופנים אין הגדול מחזיר כלל ודינו מה שעשה עשוי כל אחד ואחד לפי דינו המבואר וכן אם אין גדול מן המומחה להחזיר מה שעשה עשוי וכמו שנתבאר וכל מקום שהגדול מחזיר אף אם האכיל הבע"ד לכלבים קודם שנודע לגדול או שהלך הבע"ד שכנגדו למ"ה או הוא אלם או אין לו לשלם וכיוצ' בזה פטור הדיין בין מומח' וקבלוהו בין ג' הדיוטות שיש בהם מומח' א' אע"פ שלא קבלום שהבע"ד הוא שהפסיד לעצמו שהרי יש כאן גדול שהי' מחזיר את הדין ואם נשא ונתן ביד קודם שנודע לגדול ואי אפשר בחזרה אם הוא מומחה קבלוהו פטור ואם הם ג' הדיוטות שיש בהם מומחה א' ולא קבלום חייבים לשלם כיון שנשאו ונתנו ביד והזיקו קודם שהחזיר הגדול כמו שנתבאר בדין טועה בדבר משנה למעלה סעיף א' אות ד' וה':

ה ומתוך זה מתבאר שמי שטע' בשקול הדעת והורה בכשר' שהיא טרפה וכיוצ' בזה ואותו דבר שאסר הוא לפנינו כיון שהדין עומד אין חכם אחר יכול לחזור ולהתיר אפילו הוא גדול ממנו אע"פ שסוגי' דעלמ' כאידך אם לא באופן שנתבאר:

ו וכל מקום שהו' פטור משום מומחה אינו פטור עד שהוא מברר שהוא מומחה דהיינו שהוא גמיר וסביר וגמיר היינו שיודע הדינים וסביר היילו שהוא בעל סברא או שהוא מומחה לרבים ומנוסה בכך כמה שנים שהוא גמיר וסביר ואפי' בזמן הזה יש מומח' לענין פטור מתשלומי. או לענין אם דן בדיעבד אם הוא מומחה לרבים בדורו ומנוסה בכך כמה שנים וכן אפי' מומחה לרבים אינו פטור אם לא בקבלוהו או נטל רשוח מר"ג וע"פ הדרכים שתנבארו:

ז אין נטילת רשות מר"ג מועיל רק למי שהו' מומחה דגמיר וסביר ובזמן הזה אין מועיל נט"ר מר"ג או מנשיא שבארץ ישראל שאין לנו לא זה ולא זה ואם מועיל נט"ר מן המלך עיין לעיל סוף סי' ג:

ח ג' הדיוטות שטעו בשקול הדעת אע"פ שיש בהם א' דגמיר ולא סביר כיון שאין בהם מומחה אע"ג שקבלו אותם הבע"ד מה שעשה עשוי וישלמו מביתם אע"פ שאפש' בחזרה ואע"פ שיש גדול להחזיר:

ט ואם שנים חולקים ואין סוגי' דעלמ' כחד מינייהו ופסק הדיין כאחד מהם מה שפסק פסק בין שידע שהשני חולק או לא ומ"מ לא יאמר האדם כיון שאין סוגי' דענמ' כאחד מהם אפסוק כמי שארצה ואם עושה כן הרי זה דין שקר אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות הרשות בידו ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממין מספק דכל היכא דאיכ' הפיק' דדינ' אין מוציאין מיד המוחזק או מיד מי שתפס וכבר הארכתי בזה בספרי תקפו כהן:

י ואם הוא בהוראת איסור והיתר והוא דבר איסור דאוריית' ילך לחומר' ואם הוא דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוק' אם ב' החולקים הם שוים וכבר בארתי דינים אלו ביורה דעה סי' רמ"ב:

יא ויחיד החולק אם רבים הולכים אחר רבים בכל מקום אפי' אין הרבים מסכימים מטעם אחד ובאיסור דאוריית' לא אזלינן בתר רבים אם מסכימים להקל משני טעמים מיהו היינו דוק' כשבאנו להתיר דין שאנו מסופקים בו מתוך החבורים אבל כשהרבים לפנינו אזלינן בתרייהו אע"פ שאין מסכימים מטעם אחד שהרי הסנהדרין או הדיינים אין צריכים לומר כל א' טעם מיוחד:

יב שנים שאמרו טעם אחד משני מקראות אין מונין להם אלא אחד דודאי חד מהני קראי לאו להכי אתי שלא נכתבו שני מקראות לדבר אחד וחד מינייהו טעי ודוק' במקר' אבל במשנה וש"ס ופוסקים מונין להם שנים ואף במקר' אם אמרו טעם אחד במקר' אחד מונין להם שנים.

יג לענין דיני ממונות קיימ' לן בכל דוכת' קול' לנתבע ואומר' לתובע הלכך כי היכ' דבאיסור' דאורייא' לא אזלינן בתר רבים לקל' היכא דאין מסכימים רק משני טעמים ה"ה דאין מוציאין ממון בזה ונפקא מיניה דמצי המוחזק לומר קיה לי כהפוסק בהא ולא קים ליה כותיה בהא אלא כאידך דפליג עליה:

סעיף ג

א. היה זה הטועה בשקול הדעת מומחה לבד דהיינו דגמיר וסביר ולא נטל רשות מר"ג ולא קבלוהו או שלא היה מומחה ואפי' אינו לא גמיר ולא סביר אבל קבלוהו אפי' לא נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואין הדין חוזר אע"פ שהדיין רוצה לחזור אפי' הבע"ד לפנינו ואפשר בחזרה בין בדיני ממונוח בין באיסור והיתר:

ב וכל זה שכבר זכה זה שכנגדו בממון זה אבל דיין שעעה ולא הספיק התובע להוציא מן הנתבע עד שנתברר שטעה לא שנא הדיוט ול"ש מומחה ל"ש טעה בדבר משנה ל"ש טעה בשקול הדעת הדר דינא ואפי' זכה בפלגא ופש פלג' גבי אידך לא מפקינן מיניה:

ג שלשה מומחים סמיכים שראויין לדון מן התורה אפי' לא קבלוהו עליהם מה שעשו עשוי ופטורים לשלם אפי' נשאו ונתנו ביד אפי' טעו בשקול הדעת פטורים וכ"ש כשטעו בדבר משנה וא"א בחזרה ודוקא סמוכים אבל האידנא דליכא סמוכים אפי' ג' מומחים דגמירי וסבירי חייבים לשלם אם לא קבלו אותם:

ד ואין חילוק בכל דינים שהוזכרו בסימן זה בין מומחה אחד לשני מומחים או הדיוט א' וב' הדיוטות שבכל דבר שנים כיחיד דמי:

ה וכל זה שקבלום בסתם אבל אם קבלו בפירוש בין לדין בין לטעות בכל ענין פטורים וי"א דה"ה אם קבלו עליהם יושבי קרנות שאפי' טעו קם דינא ופטורים דהא לא מצי למימר אדעת' דנידון ד"ח קבלום שהרי יודעים שאינם יודעים ד"ת:

ו ואם אמרו לו מחחלה בפי' שאנו מקבלים אוחך ע"מ שתדון לנו ד"ת וטעה בש"ה י"א שנתבטל הקבלה והרי הוא כאלו לא קבלוהו והלכך באינו מומחה אין דינו דין כלל ובמומחה מה שעשה עשוי וישלם מביתו וי"א שהקבלה במקומה עומדת ובאינו מומחה מה שעשה עשו וישלם מביתו ובמומחה מה שעשה עשוי ופטור לשלם:

ז יש אומרים דה"ה בזמן הזה שמכריחין הקהל את הדיינים ע"פ החרם שיהיו דיינים בעל כרחם לא ישלמו אם טעו אע"פ שדנו בכפייה שהרי הם כמו אנוסים לדון דמה להם לעשות מיהו אם נשאו ונתנו ביד חייבים מ"מ אם עדיין לא הוציאו מיד החייב יש להם לחזור כשנודע שטעו ואם אינם רוצים לחזור ומקיימים את דבריהם חייבים לשלם ואף בקבלו אותם בין לדין בין לטעות יכולים לחזור קודם שהוציא וזכה זה שכנגדו בממון אף לאחר גמר דין שאמר איש פלוני זכאי איש פלוני חייב:

ח וכשטעו ומשלמין אם הסכימו כל הדיינים ביחד כולם משלמין ואם היו רק ג' והלכו אחר שנים שבהן הם משלמין ב' חלקים והחלק השלישי מפסיד הבעל דין ודוקא שאין מומחה באותן השנים אבל אם יש בהם מומחה צריכי לשלם הכל ביחד:

סעיף ד

א. אבל מי שאינו מומחה דהיינו דגמיר וסביר ולא קבלו אותו בע"ד אע"ג שנטל רשות ה"ז בכלל זרוע ואינו בכלל הדיינים לפיכך אין דינו דין בין טעה בין לא טעה ונ"מ אם לא טעה לענין זמן ב"ד ל' יום או לענין הפירות שאכל בינתים וכיוצא בזה וכל אחד מבעלי דינים אם רצה חוזר ודן בפני ב"ד אחר ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבע"ד שנתן לו שלא כהלכה ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל הגורם להזיק וי"א דפטור כיון שלא נשא ונתן ביד אא"כ כפוהו גם על התשלומין וכן עיקר:

סעיף ה

א. דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בר שבועה שלא הי' עליו אלא חרם סתם וכיוצא בזה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינה כלום שלא קיבל ליתן או למחול אלא כדי להפטר מהשבועה שחייבו זה הטועה וכל קנין בטעוח חוזר:

ב. ודוקא בטעה בדבר משנה או בטעה בשקול הדעח ויש לברר הטעות שאם לא כן המע"ה שאין שייך כאן לומר מה שעשה עשוי כיון שעדיין לא זכה זה שכנגדו בממון. וכן בממון כיוצא בזה אם פסק הדיין ליתן ממון סך פלוני ונתפשר עם חבירו בקנין ליתן בעבורו סך פלוני ואח"כ נתברר שטעה בשקול הדעת דהדר דינא כיון שעדיין לא נתן המעות והקנין חוזר דהוי קנין בטעות:

ג. ויש לברר אם מחל לחברו מה שבידו בעד השבועה ואח"כ נתברר שטעה הדיין מה שפסק לו שבועה דסוגי' דעלמא כאידך דפוטר משבועה אם יכול הנמחל לומר אני תופס מה שבידי בשביל שבועתך ואפי' לא נתפשר עמו מצי לתפוס ולומר כן לא אתן לך מה שבידי עד שתשבע או כיון שסוף סוף נודע דסוגיא דעלמא כאידך אינו יכול לומר כן ואע"פ שנתפשר עמו הוה פשרה בטעות ונראה דלעולם זכה זה במה שבידו:

באר היטב

עריכה

(כ) בטעות: כתב בד"מ בשם מהרי"ק אם א' נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסים מרובים ואחר כך נודע לו שהיו נכסים מרובים ושהי' מגיע לחלקו כמעט כפלים הוה פשרה בטעות. בב"י כתב באחד שהי' לו דין עם שנים ונתפשר עם אחד מהם ומת השני אין צריך ליתן להיורשים דשני כלום עד כאן לשון הסמ"ע.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}