שולחן ערוך חושן משפט כב ג


שולחן ערוך

מי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד ואמר ליה השבע לי בחיי ראשך והפטר או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין. נגמר הדין ונשבע כמו שאמר ליה אינו יכול לחזור בו וחייב לשלם.

והוא הדין למי שנתחייב שבועת היסת והפכה אם קנו מידו או אם נשבע זה שנהפכה עליו אינו יכול לחזור בו. והוא הדין במי שלא היה חייב שבועה ואמר אשבע לך שבועה אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ואם לא קנו מידו אע"פ שקבל בב"ד חוזר עד שיגמור הדין וישבע:

הגה: מי שמחוייב לישבע ואמר לפני ב"ד אינו רוצה לישבע אלא הריני משלם ויצא חוץ לב"ד אינו יכול לחזור בו דזה הוי גמר דין דידיה ויש חולקין (עיין בטור) מי שנתחייב לחבירו שבועה דאורייתא ואמר לחבירו השבע וטול ונשבע בלא נטילת חפץ לא יוכל לחזור בו (ב"י):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

שבועה בב"ד כו':    פי' שבועה חמורה שנתחייב התובע לישבע וליטול או הנתבע לפטור וא"ל הבע"ד השני להקל מעליו השבועה החמורה ולקבל ממנו במקומה שבוע' קלה דבחיי ראשו לפטרו או ליתן ע"י:

עד שיגמר הדין:    גמר דין דשבועה היא שישבע כדמסיק וכת' נגמר הדין ונשבע ולדעת רש"י והרא"ש ה"ה כשיצאו חוץ לב"ד וכ"פ מור"ם בסמוך בהגה ועמ"ש שם:

שבועת היסת והפכה:    לאפוקי ש"ח דאינו יכול להפכה כמ"ש הטור והמחבר בסי' פ"ז ע"ש:

אלא הריני משלם כו':    עיין בטור שכתב ע"ז ז"ל אפי' לפי זה נראה מי שנתחייב בב"ד שבועה דרבנן ושתק ולא אמר שירצה נהפכה על שכנגדו ויצא מב"ד ואח"כ אומר שירצה להפכה על שכנגדו הרשות בידו (דשתיקה כזה לאו כדבור דמי) עכ"ל ונראה דאפילו אם אמר בב"ד לא אשבע ויצא יכול להפך השבועה על שכנגדו די"ל דדעתו היה לא אשבע אלא אהפכה על שכנגדי כל זמן שלא אמר לא אשבע ואשלם אבל אם חייב הנתבע שבועת היסת ואמר לפני בית דין אשבע ויצא א"י להפכה אח"כ וכמ"ש בפרישה ע"ש:

ויצא חוץ לב"ד אינו וכו':    בדרישה הוכחתי דס"ל לרש"י והרא"ש כן בכל הדינים הנ"ל וכיוצא באלו דמה שקיבל עליו בפני ב"ד ויצא מלפניהן זהו נקרא גמר דין ואינו יכול לחזור בו והר"ן ונ"י כתבו עוד דלרש"י אפי' לא יצא מהב"ד אלא שאינן עסוקין עדיין באותו ענין נמי מקרי יוצא מלפניהן ונגמר הדין הוא ואינו יכול לחזור בו (בד"מ כתב בשם הרא"ש ורי"ו דלא פירשו לדברי רש"י כן) וכתבו שכן הוא גם כן דעת הרי"ף וטעמא דכל מה שמקבל אדם בב"ד אינו יכול לחזור בו אלא דכל זמן שעסוקים באותו ענין לא עדיף מקנין דיכול לחזור בהן בכה"ג וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קצ"ה ע"ש אבל אם קבל עליו שלא בב"ד כה"ג לא מצינו בהן גמר דין כ"א אחר שכבר נשבע:

ומ"ש ע"ז ויש חולקין:    הוא ר"ת וסיעתו שכתב הטור והרא"ש בשמו בפ' ז"ב ובפרק שבועות הדיינים דאפי' אם אומר לא אשבע ואשלם ויצא יכול לחזור בו ע"ש ובתו' פ' המפקיד דכתבו ושוב מצאו דחזר בו ר"ת וס"ל דקבלה בב"ד הוה קבלה וכ"כ המרדכי פ' י"נ ע"ש. והנה המחבר העתיק לפני זה דברי הרמב"ם כהווייתן ואפשר לומר דגם הוא ס"ל דביוצא חוץ לב"ד מיקרי גמרדין ומ"ש ונשבע איירי בקבלו עליו שלא בב"ד או בב"ד ועדיין עסוקין באותו ענין וכן מה שמסיק המחבר וכתב עד שיגמור הדין וישבע מיירי קודם שיצאו מב"ד ועדיין עסוקין באותו ענין להר"ן הנ"ל מש"ה לא כתב מור"ם האי דינא דיציאה מב"ד איקרי גמר דין בל' פלוגתא אדברי המחבר שכ' ונשבע וראיה לזה דלקמן בסי' צ"ד סעיף ה' כ' המחבר גופא בדין גלגול ז"ל אע"פ שכבר נתרצה לפרוע אותו יכול לחזור בו אפי' אחר שיצא מב"ד שלא נתרצה כו' ע"ש דמוכח מיניה דדוקא מה"ט שלא נתרצה כו' הא לאו הכי היה צריך לשלם מאחר שיצא חוץ לבית דין והיינו כדעת רש"י ולפ"ז נראה דמ"ש הרמב"ם והביא המחבר לקמן בסי' פ"ז ס"ך ז"ל אמר איני נשבע פוטרין אותו ונותן מה שטענו וכו' אינו רצה לומר דפוטרין אותו וממהרין עמו ליתן ולפרוע כדפי' ר"ת וכמ"ש הב"י שם בסי' פ"ז ע"ש אלא ר"ל פוטרין אותו מלפני ב"ד או מאותו הענין וממילא צריך ליתן ע"פ הדין מה שקבל עליו והיינו כרש"י הנ"ל ויש לדקדק על מור"ם דלא הל"ל האי דינא דיציאה מב"ד אמי שאומר איני רוצה לישבע אלא אשלם ויצא אלא הל"ל כן אכלל הדברים דמי שקיבל עליו שום ענין בפני דיינים ויצא נקרא גמר דין ושיש חולקין ע"ז ואף שרש"י כתב דינו אמי שאינו רוצה לישבע כו' וכ"כ הרא"ש והטור בשמו היינו משום דהתחיל בדעת ר"ת וסייעתו דכתבו דלגמר דין בעי שכבר נשבע ולא הזכירו דיציא' מב"ד מהני כתבו עליו דרש"י כתב באומר אשלם ולא אשבע ויצא דהוה גמר דין וה"ה בשאר דברים משא"כ מור"ם דלא כתב בסגנון זה דהתחיל בדעת רש"י וסיים ביש חולקין והוא דעת ר"ת וצ"ע:

לא יוכל לחזור בו:    כ"פ ב"י הלכה למעשה וסיים וכתב בב"י ובד"מ הביאו ז"ל אף ע"ג דצריך לחזור ולישבע בנק"ח ובב"ד דאדעתא דהכי הפך עליו מ"מ מאחר דהפכה והימניה אשבועתיה אמרינן דלענין שיקרא גמר דין ולא יוכל לחזור בו סגי בשבועה זו ע"ש מ"ש עוד מזה מילתא בטעמא ומ"ש המחבר עד שיגמר הדין וישבע דאחר שנשבע אינו שייך חזר' בזה דלא הי' חייב בשבועה אלא כדי של"ת מיד שקיבל עליו הוה כגמר דין קמ"ל דלא הוה גמר דין עד שישבע:

ש"ך - שפתי כהן

(טז) אם קנו מידו כו' המחבר בב"י פסק כהרמב"ם משום דהרא"ש ס"ל כוותיה ומהר"מ מלובלין בתשובה סי' קי"ג כתב ששגגה יצאה מלפניו בזה וכן השיג עליו הב"ח ולפעד"נ דשלא כדין כתבו כן דאין כוונת הב"י רק במה דס"ל להריב"ש דגרסי' נשבע בלא וי"ו דמיד שקבל עליו בב"ד לישבע א"י לחזור בו שלא כדברי הרמב"ם ובהא הרא"ש ס"ל כהרמב"ם דהא ס"ל דדוקא יצא חוץ לב"ד אבל בב"ד בכל ענין יכול לחזור וגורס ונשבע בוי"ו כהרמב"ם והכי מוכח להדיא מדברי הרא"ש פרק שבועת הדיינים ע"ש ודוק ואם כדבריהם בכוונת הב"י ה"ל להב"י להקשות על הטור ודוק היטב: ולענין הלכה מה שפסק המחבר כהרמב"ם לענין דגורס ונשבע אין נלפע"ד דהעיקר כהפוסקי' האחרים דגרסי' נשבע ובפרט שהם רבים רמב"ן ור"ן ונ"י וריב"ש ומרדכי פ' יש נוחלין בשם רבי' יואל ורב האי גאון וכן הוא באמת במשפטי שבועות לרב האי גאון שער ב' דף ט' ע"א ע"ש וכ"פ ר' ירוחם נ"ו ח"ג ע"ש וגם נ"ל עיקר לדינא כהרמב"ן פ' י"נ ורשב"א וריב"ש ור"ן ונ"י דקבלה בב"ד מהני כגון שאמר הריני משלם או שהפך השבועה על חבירו בב"ד וקבל עליו וכה"ג א"י לחזור כשאין עסוקים באותו ענין והכי משמע לפע"ד נמי בתוספתא ריש פרק זה בורר דקתני התם וכן הי' רבי יודא אומר מי שנתחייב שבוע' לחבירו וא"ל דור לי בחיי ראשך וקבל עליו א"י לחזור בו וכ"ש דביצא חוץ לב"ד דשוב א"י לחזור בו וכהרא"ש וכל הפוסקים דלעיל ודלא כהיש חולקין שהביא הר"ב וגם בכולה סוגי' דר"פ המפקיד דלא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם מקני ליה כפילא מוכח הכי דאי הוי מצי למיהדר לא הוו תקנו חכמים שהכפל יהא שלו ואפשר לדחוקד גם דעת הרמב"ם כן וכמ"ש בסמ"ע וכ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סימן קי"ג וכ"ש דמה שפסק הב"ח דאפילו יצא יוכל לחזור בהנך תלתא גווני ע"ש לא נהירא דאפ"ת דעת הרמב"ם כן מ"מ יחיד הוא נגד כל הני רבוות' ובפרט שדבריהם עיקר וכמ"ש וכן פסק בתשו' מהר"מ מלובלין שם כדברי ע"ש. מיהו כל זה כשא"ל כן בב"ד אבל חוץ לב"ד או בפני שנים לא מהני אף כשקבל עליו או יצא אם לא שנשבע על פיו וכמ"ש לעיל סק"א ע"ש:


(יז) אלא הריני משלם כו' ואפי' לפ"ז נראה מי שנתחייב שבועה דרבנן ושתק ולא אמר שירצ' להפכה על שכנגדו ויצא מב"ד ואח"כ אמר שירצה להפכה הרשות בידו עכ"ל טור וכ' הסמ"ע דאפילו אמר בב"ד לא אשבע ויצא יכול להפך השבוע' די"ל דדעתו היה לא אשבע אלא אהפך כל שלא אמר לא אשבע ואשלם עכ"ל והב"ח השיג עליו דבש"ס פ' שבועת הדיינים משמע דהיכא דאמר איני נשבע אע"פ שלא פירש להדיא אלא אשלם ה"ל כאלו אמר בהדיא ולא מצי אמר דעתי היה אלא אהפך כו' ע"ש ואין דבריו נכוניס דבש"ס שם מיירי משבועה דאורייתא דלא שייך הפוך בסימני תשובת מהרש"ל ובתשובת מהר"ם מלובלין שם ובסמ"ע סקי"ט וב"ח דקדקו מדברי הטור דלעיל דדוק' שתק אבל אם אמר בפני ב"ד אשבע ויצא א"י להפכה ואין דבריה' מוכרחים ונראה דמ"ש הטור שתק קאי אלא אמר שרוצה להפכה ול"ד לאמר איני נשבע אלא הריני משלם ויצא דאין יכול לחזור בו דהתם מיד שאמר איני נשבע הודה לבע"ד שכנגדו והודאת בע"ד כק' עדים דמי אבל הכא שאמר אני נשבע היה כאלו אומר אני עומד בטענתי ואקיים הדין ולא שקיבל עליו לישבע דוקא ולא להפך וכן המנהג כדברי בכמה קהלות קדושו':


(יח) ויצא חוץ לב"ד כו' ויש חולקין כו' כתב בסמ"ע ויש לדקדק על הר"ב דלא הוה ליה למימר האידינא דיציאה מב"ד אמי שאומר איני רוצה לישבע אלא אשלם ויצא אלא ה"ל לכתוב כן אכלל הדברים דמי שקבל עליו שום ענין בפני בית דין ויצא נקרא גמר דין ושיש חולקין ע"ז כו' וצ"ע עכ"ל ולפע"ד לק"מ דמסתבר ליה להר"ב בכל הדינים כהמחבר ורמב"ם (דגרסי ונשבע בוי"ו) כיון דמחוסר מעשה דשבועה אבל באמר אשלם מספק' ליה די"ל דכיון דקבל כן ולא מחוסר מעשה חייב לשלם וכ"כ הר"מ בר נחמן פ' י"נ בחדושיו חילוק זה להדיא וז"ל ואין דבריו של ר"ת ז"ל נוחין בזה דכיון שאמר הריני משלם הרי הוא כגמר דין ומאי שנא מנאמן עלי אבא וגמרו דינו וא"ל שלם ואפי' למי שגורס כאן ונשבע א"י לחזור בו י"ל מפני שעדיין מחוסר שבועה ושמא לא ישבע עכ"ל רמב"ן וע"ש וגם מדברי ראב"ן משמע דמחלק בכך דבפ' יש נוחלין דף ק"ז ע"א גורס ונשבע וכתב דעד שלא נשבע יכול לחזור בו ובפרק זה בורר דף קי"ב ע"א כתב וז"ל וגמר דין דחיוב ממון משאמרו לו ב"ד צא תן לו וגמר דין דשבועה משנשבע וכו' וכ"כ עוד בביאור יותר בפ' שבועת הדיינים דף קט"ו ע"ג ע"ש וכן משמע להדיא בפסקי מהר"מ רקנטי סי' רס"ד בשם ר"י אור זרוע שמחלק בכך ע"ש. ולענין דינא כבר העליתי לעיל סקט"ז דבכל גווני א"י לחזור בו ע"ש:


(יט) מי שנתחייב לחבירו כו' באמת כ"פ הב"י אבל אין דבריו מוכרחים לפע"ד דמ"ש דכיון דבדאוריי' לא מפכינן ודאי לא נתכוין להפך לאו מילתא היא דנהי דלא מפכי' מ"מ הוא לא נתרצה לשלם אלא כשישבע לו כפי אותו שבועה שמוטלת עליו. ומ"ש הב"י דנק"ח אינו אלא לאיים מה בכך ס"ס כיון דאמרינן בש"ס האי דיינ' דאשבע בלא נק"ח נעשה כטעה בדבר משנה וחוזר והכי קי"ל לק' סי' פ"ז סי"ג ואין חולק בהא א"כ שבועת ולאו שבועה הא כלל: ומה שהביא הב"י מהנמוקי יוסף דטעמא הוא דה"ל כאלו אמר אני מאמינך שהדין עמך אם תשבע וכיון שהאמינו שוב אינו חוזר ג"כ אין ראיה דנהי דטעמא הוא שהאמינו היינו כשישבע כפי מה שמטיל עליו. ומכ"ש שאין דברי הב"י מוכרחים במה שכתב במעשה הזה שבא לפניו בא' שהיה מודה מקצת ואמר הנתבע לחבירו שלא בפני ב"ד אם תשבע אשלם לך וקפץ ונשבע באלקי ישראל בלא נק"ח והנתבע אמר לא אמרתי אלא אם תשבע בב"ד ולא שתשבע שלא בפני ב"ד וה"ל כאלו לא נשבעת וחוזרני בי ופסקתי דאע"ג שלא בב"ד הוה אין יכול לחזור בו מאחר שנשבע וכדברי ר' ירוחם ונמוקי יוסף כו' אע"ג דלא נקט חפציה בידיה כו' עכ"ל ב"י ולפע"ד נראה דהדין עם הנתבע מטעם הנ"ל כיון שלא נשבע בנק"ח ומטעם שטוען לא אמרתי אלא אם תשבע בב"ד ואין ענין דברי ר' ירוחם ונ"י לכאן כלל דאינהו לא מיירי אלא כשהוא מודה שכוונתו היה שישבע חוץ לב"ד ורוצה לחזור מטעם כיון שלא קיבל כן בפני ב"ד לכך כתבו דא"י לחזור כיון שנשבע על פיו משא"כ הכא שהנתבע טוען שלא אמרתי אלא אם תשבע בב"ד וכיון שלא נשבעת בב"ד חוזרני בי ועוד אפשר דר"י ונ"י מיירי שהאמירה היה חוץ לב"ד והשבועה היתה בב"ד דאע"ג דהאמירה היה חוץ לב"ד מהני מאחר שנשבע על פיו כדין שבועה בב"ד משא"כ הכא בנשבע חוץ לב"ד נראה דהדין עם הנתבע ובפרט שזה בא להוציא המע"ה. כנ"ל ברור עיין בש"ג פ' שבועות הדייני' דף ש"כ ע"א:


(כ) לא יוכל לחזור בו וחוזר ונשבע בנק"ח וכן הוא בב"י ובע"ש. וכ' עוד הב"י והע"ש דאם כופר ואומר לא האמנתיו ישבע שלא אמר לו כן ואח"כ ישבע ש"ד וכדלעיל סוף סעי' א' גבי כופר ואומר לא קבלתיו לדון ע"כ ולפע"ד זה אינו דכיון דלא יזכה אלא בשבועה אין משביעים ע"ז דלא ה"ל כפירת ממון דמי יימר דמשתבע וכמ"ש הר"ן בשם הרא"ה פרק כל הנשבעין גבי חנוני על פנקסו ומביאו ב"י לקמן סי' צ"א ועמ"ש שם ול"ד לדלעיל סס"א דהתם הדיין מחייבו ממון מיד וק"ל. ואע"פ שכתבתי בסמוך דבלאו הכי הך דינא דב"י ליתא לפע"ד מ"מ נפקי מיניה טובא בדין זה בעלמא במי שטוען שהפך עליו השבועה ליטול באופן שמועיל ההפוך וחברו כופר דא"צ לישבע ע"ז וכמ"ש שוב מצאתי עוד ראיה ברורה לדברי בבעל העיטור בדיני חוב על פה דף ס"ב ע"ב וז"ל תשו' ראובן שהוציא שטר על שמעון בקנין שנתרצה בהפוך שבועה ומתו העדים ונתקיים א' מן העדים ושמעון אומר לא נתרציתי ישבע שמעון שבועת היסת שאין לראובן כלום עליו ומיפטר ושבועה דעד א' ליכא דלא אסהיד בממון אלא בהפוך ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי עכ"ל וסבר' זו היא בש"ס פ' שבועות העדות דף ל"ב ע"ב. ואפשר הב"י דוקא במעשה שלו פסק כן משום שכבר נשבע ולא שייך לו' מי יימר דמשתבע וגם בנק"ח ועוד דהא מ"מ ה"ל דבר הגורם לממון ולא ממון עצמו אבל בעלמא אפשר דגם הב"י מודה נדינא כמ"ש:


ט"ז

באר היטב

(ט) שיגמר:    כתב הסמ"ע דגמ"ד דשבועה הוא שישבע כדמסיק ולדעת רש"י והרא"ש ה"ה כשיצאו חוץ לב"ד ולזה הסכים הש"ך וסיים וכתב מיהו כל זה כשא"ל כן בב"ד אבל חוץ לב"ד או בפני שנים לא מהני אף כשקבל עליו או יצא אם לא שנשבע על פיו עכ"ל.


(י) והפכה:    לאפוקי ש"ד דאינו יכול להפכה כמ"ש בסי' פ"ז ע"ש. סמ"ע.


(יא) משלם:    כתב הסמ"ע דנ"ל אפי' אם אמר בב"ד לא אשבע ויצא יכול להפך השבוע' על שכנגדו די"ל דעתו הי' לא אשבע אלא אהפכה כ"ז שלא אמר לא אשבע ואשלם וכתב עוד דאם נתחייב הנתבע שבועת היסת ואמר בב"ד אשבע ויצא אינו יכול להפכ' אח"כ אבל הש"ך השיג עליו בזה דדוקא באמר איני נשבע אלא הריני משלם הוא דא"י לחזור בו אם יצא דמיד שאמר איני נשבע הודה והודאתו כק' עדים דמי אבל היכ' שאמר אני נשבע ה"ל כאומר אני עומד ואקיים הדין ולא שקיבל עליו לישבע דוק' א"כ יכול להפכה וכן המנהג כדברי בכמה קהלות קדושות. עכ"ל הש"ך.


(יב) לחזור:    דעת הש"ך לחלק דאם השבוע' הית' בב"ד אע"ג דהאמירה הי' חוץ לב"ד מהני אבל אם נשבע חוץ לב"ד נ"ל ברור דהדין עם הנתבע ובפרט שזה בא להוצי' המע"ה ובב"י ובע"ש כתבו עוד דאם כופר ואומר לא האמנתיו ישבע שלא א"ל כן ואח"כ ישבע שבועה דאוריית' כדלעיל ס"א גבי כופר ואמר לא קבלתי לדון ע"כ ולענ"ד זה אינו דכיון דלא יזכה אלא בשבוע' אין משביעין ע"ז דלא ה"ל כפירת ממון דמי יימר דמשתבע כמ"ש הפוסקים בסי' צ"א גבי חנוני על פנקסו ול"ד לס"א דהתם הדיין מחייבו ממון מיד ואע"פ שבלא"ה האי דינ' לית' אם נשבע חוץ לב"ד כנ"ל מ"מ יש נ"מ למי שטוען שהפך עליו השבוע' ליטול באופן שמועיל ההיפוך וחבירו כופר דא"צ לישבע ע"ז. שוב מצאתי ראיה ברורה לדברי בבעל העיטור שכתב ראובן הוצי' שטר כו' ע"ש בש"ך.



קצות החושן

(ב) הריני משלם. בר"פ המפקיד איבעי' אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מי אמרינן מיהדר קא הדר בי' ולא מקני לי' כפילא או דלמא במילתי' קאי ודיחוי קא מדחי ליה וכתבו שם תוספות דמכאן רצה ר"ת להוכיח דהריני משלם יכול לחזור בו וחזר בו ר"ת דודאי כיון שקיבל עליו ואמר הריני משלם הוי גמר דין דידי' ושוב אינו יכול לחזור בו אלא דהש"ס קא בעי אם השומר רוצה לחזור שוב אינו מקני לי' כפילא עיין שם וברא"ש שם כתב להוכיח דע"כ כי אמר הריני משלם אינו יכול לחזור בו דאי הוי בחזרה ודאי לא הי' מקני כפילא ע"י הריני משלם כיון דדיבורי' לאו כלו' הוא וע"ש. ובזה אמרתי לפרש וליישב סוגיות הש"ס פ' הכונס דף נ"ז גבי ליסטין מזוין גנב לימא מסייע לי' השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם ואינו נשבע ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר סברוה כר' יהודא דאמ' שוכר כנושא שכר ומדקתני ואמר הריני משלם ואיני נשבע מכלל דאי בעי פטר ליה נפשי' בשבועה ה"ד כגון דקא טעון טענת ליסטין מזויין וקתני ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר ש"מ לסטין מזוין גנב ודחי לה אמרי מי סברת כר' יהודא דאמר שוכר כש"ש דלמא כר"מ ס"ל דקאמר שוכר כש"ח דמי אבע"א כדמחליף רבה בר אבוהו ותני שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כנושא שכר ר' יהודא אומר כש"ח וכתבו שם תוספות ד"ה סברוה כר' יהודא משום דהכי קיימא לן כסתם מתני' דשבועות ובד"ה כדמחליף ז"ל ולא נפקא מיני' מידי אלא לפי דבריו דבעי לאוקמי כר' יהודא רוצה להשיב לו ובהאומנין אי' ואבע"א כדמחליף והתם יתיישב טפי שאמר כן כדי להעמיד סתם מתני' כר' מאיר ושמא אגב שהביאו שם הביאו כאן עד כאן לשונו. והרואה יראה כמה דחקו תוספות לפרש ואבע"א כדמחליף דהוא אינו מעלה מזור עד שכתבו דהוא אגב של פ' האומנין ושם ניחא וכמ"ש תוס':

אמנם לענ"ד נראה לפרש דבפ' ז"ב איפלגי ר"מ וחכמים בנאמן עלי אבא דר' מאיר אומר יכול לחזור וחכמים אינו יכול לחזור וחכמים דר' מאיר היינו ר' יהודא וכדאיתא בתוספתא בדור לי בחיי ראשך ר' יודא אומר א"י לחזור בו ושם אמר ריש לקיש מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אינו יכול לחזור ור' יוחנן אמר לאחר גמר דין מחלוקת והכי קיימא לן כר' יוחנן דאתר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים ואם כן כיון דלר"מ גם לאחר גמר דין יכול לחזור בו אם כן אמר הריני משלם יכול לחזור דהא טעמא דאומר הריני משלם א"י לחזור בו הוא משום דהוי גמר דין דידי' וכיון דאפילו לאחר גמר דין יכול לחזור אם כן אמר הריני משלם יכול לחזור ולהכי סברוה כר' יהודא מדקתני ואמר הריני משלם ע"כ כר' יודא דאי כר' מאיר הריני משלם לאו כלום הוא ויכול לחזור ולא הוי מקני כפילא וכמו שכתב הרא"ש דלר' מאיר גם לאחר גמר דין יכול לחזור בו ואם כן היאך מקני לי' כפילא ע"י הריני משלם ומשום הכי סברוה כר' יהודא דאמר אחר גמר דין אינו יכול לחזור בו ושפיר מקני לי' כפילא ע"י הריני משלם וכיון דר"י סבר שוכר כנושא שכר מוכח דליסטין מזוין גנב ודחי לה מי סברת ר' יהודא דלמא כר' מאיר והיינו דלמא מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אינו יכול לחזור וכריש לקיש. ואבע"א דלא תיקשי לר' יוחנן דאמר לאחר גמר דין מחלוקת ואם כן סובר ר"מ דגם לאחר גמר דין יכול לחזור וכדמחליף רבה בר אבוהו ותני שוכר כיצד משלם ר' יהודא אומר כש"ח ואם כן שפיר מצי אתיא כר' יודא וזה נכון:


(ג) לא יוכל לחזור. עיין בית יוסף שכתב דאם כופר ואומר לא האמנתיו ישבע שלא אמר לו כן. ובש"ך השיג וכתב כיון דלא מצי זכי אלא בשבועה אין משביעין על זה דלא ה"ל כפירת ממון והביא ראי' מדברי בעל העיטור לענין ע"א בהפוך שבועה ועיין שם ועייו מ"ש בסימן צ"א סעיף ו' ישוב לקושיות הש"ך:




▲ חזור לראש