שולחן ערוך חושן משפט ג א
שולחן ערוך חושן משפט · ג · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
אין בית דין פחות מג' וכל שלשה נקראים בית דין אפילו הדיוטות (דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים אבל אי לית בהו חד דידע פסילי לדון (טור בשם אביו הרא"ש ריש סנהדרין) ומ"מ יכולי' לקבל הטענות ולשלחם לפני מורה) (מהר"ם פאדווא"ה סי' מ"ג) והם דנים את האדם בעל כרחו אם הנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו אבל אם רוצה לדון עמו בעירו אלא שאינו חפץ בג' שבירר התובע אז זה בורר לו א' וזה בורר לו אחד:
מפרשים
אין ב"ד פחות משלשה: היינו מד"ס אבל מדין התורה בדיני ממונות בחד סגי וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ב דסנהדרין דפסק כרב אחא וכן משמע באשר"י בסוף פ"ק דסנהדרין ודלא כמ"ש בע"ש ע"ש:
דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות כו': ל' הטור א"א דלית בהו חד דגמיר ששמע או שקרא בספרים ויודע סברות בדינים עכ"ל ואין זה גמיר וסביר הנזכר בגמרא ופוסקים דההוא מומחה מיקרי ויכול לדון יחידי ועפ"ר:
שאינו רוצה לדון עם התובע: בסי' י"ג יתבאר דדוקא הנתבע אינו יכול לדחותו מלדון עמו בעירו אבל התובע יכול לכופו לילך עמו לבית הוועד. ולב"ד הגדול גם הנתבע יכול לדחותו ע"ש:
(א) אין ב"ד פחות משלשה כו' כתב הסמ"ע היינו מד"ס אבל מד"ת בחד סגי וכן כתב הרמב"ם בהדיא בפ"ב מה"ס דפסק כרב אחא וכן משמע באשר"י ברפ"ק דסנהדרין ודלא כמ"ש בעיר שושן ע"ש עכ"ל ולפע"ד דברי הע"ש נכונים דהא אמרינן בש"ס פ"ק דסנהדרין מאי איכא בין רבא לרב אחא לרבא לית ליה דשמואל דשנים שדנו דיניהם דין לרב אחא אית ליה דשמואל וכיון דקיימא לן דלא כשמואל וכדלקמן ריש סעיף ב' אם כן ע"כ קי"ל כרבא דמדאורייתא בעינן ג' מומחים מדכתיב ג' אלהים אלא שחז"ל תקנו דסגי בג' הדיוטות משום שלא תנעול דלת בפני לוין. וגם דעת הרא"ש מוכח כן לפי מה שכתבתי דהא פסק כרבי אבהו ודלא כשמואל ומ"ש בתחלת הפרק גם דברי רב אחא אינו אלא להורות דבעינן חד דגמיר ולאורויי דבהא לא פליג רבא ארב אחא דאי פליג ה"ל לש"ס למימר הך איכא בינייהו. כן נ"ל לדעת הרא"ש ודלא כהסמ"ע ובית חדש לדעתו. וכ"כ עוד הרא"ש להדיא דהלכה כר' אבהו מדקי"ל דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ואמרינן בגמרא דרבא ל"ל דשמואל עכ"ל ומביאו ב"י ומכאן ג"כ קושיא גדולה על הסמ"ע וב"ח לדעת הרא"ש. וזה מדוקדק בדעת העיר שושן דלקמן סעי' ב' כתב וכיון דמקראי ילפינן שצריכים להיות ג' מג' אלהים לפיכך פחות מג' אין דיניהם דין כו' והיינו ממש כפי סוגיית הש"ס שזכרתי.
ואדדבא על הרמב"ם קשה לי כיון דפסק דפחות מג' אין דיניהם דין האיך כתב כדברי רב אחא הא אמרינן בש"ס דלרב אחא איתא דשמואל וכן קשה לי על הסמ"ג. ועוד קשה לי על דבריהם דהא בש"ס פרק החובל דף פ"ד ובפ' המגרש דף פ"ח ע"ב איתא להדיא טעמא דדיינינן בהודאות והלוואות משום דשליחותייהו דאלהים עבדינן וכן כ' הרמב"ם גופי' בפ"ג מהל' סנהדרין והסמ"ג וז"ל לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ אע"פ שאין ב"ד של ח"ל אלהים שליחות של ב"ד של א"י עושוי עכ"ל אלמא דמדאורייתא לא דיינינן הודאות והלואות אלא ע"פ מומחים והיינו כרבא דלרב אחא מדאוריי' ביחיד הדיוט סגי כדמוכח להדיא בש"ס וכן הוא באשר"י ואולי יש ליישב דברי הרמב"ם והסמ"ג בדוחק אך העיקר נראה דקי"ל כרבא ודלא כשמואל וכדמשמע בפ' החובל ובפ' המגרש דבעינן אלהים וכן נראה להדיא דעת הרי"ף שלא הביא דברי רב אחא כלל וכתב תחלת הסוגיא בפ"ק דסנהדרין דאתיא כרבא דמדאורייתא תלתא מומחים בעינן ע"ש. וכ"כ ראב"ן דף קי"א ריש ע"ג דשמעתתא כרבא דבעינן ג' מומחים ומשום נעילת דלת בפני לווין סגי בג' הדיוטות כו' וכ"כ הנמוקי יוסף להדיא. בשעה שכתבתי דברי הנ"ל לא היה לפני הספר כסף משנה כי זה למדתי בברחי מן מלחמות הרקים ועתה עיינתי בס' כ"מ וראיתי שהרגיש שם בקושיא שהקשיתי לעיל על הרמב"ם דהיאך פסק כרב אחא וכתב מיד שנים שדנו אין דיניהם דין ומייתי שם תשובת הרשב"א שמיישב שם דברי הרמב"ם בזה וכן בס' לחם משנה ולפענ"ד דבריהם דחוקים בזה וגם לישנא דמאי בינייהו ואיכא בינייהו כו' בש"ס לא משמע הכי ודוק וגם מ"מ קשה על הרמב"ם שאר הקושיות שכתבתי לעיל ולא הרגיש הרשב"א והכ"מ ול"מ בזה ע"ש.
(ב) דא"א דלית בהו חד כו' כתב הסמ"ע ואין זה גמיר וסביר כו' ופשוט הוא כדמוכח להדיא בש"ס ופוסקים מיהו י"ל דגמיר מיהא בעינן והכי משמע פשטא לישנא דש"ס חד דגמיר כו' וכ"כ מהר"מ פדאוו' בתשוב' סי' מ"ג והב"ח השיג עליו דלא בעינן גמיר ממש אלא גמיר קצת ומתוך כך יודע סברות קצת בדינים כו' ואין דבריו מוכרחים ע"ש. ועיין בתשו' ן' לב ספר ראשון סימן קכ"ג סוף דף קנ"א כתב דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמ"ה דבעינן שלשתם גמיר ואין נ"ל אלא נראין דברי הרא"ש עיקר בש"ס ואפשר גם הרמ"ה מודה ור"ל דוקא דאית בהו דגמירי לכך כתב הטור ויראה מדבריו כלומר שיראה כן לכאורה אבל אינו מוכרח כ"כ. וכן משמע דעת הר"ר זרחיה הלוי והרמב"ן ושאר פוסקים שהבאתי לקמן סי' כ"ה דסגי בדאית בהו חד דגמיר ע"ש ועיקר:
(ג) אבל אי לית בהו כו' מיהו אם המחום רבים עליהם אפי' ג' יושבי קרנות כשרים כדלקמן ריש סי' ח' וסי' כ"ב סוף סעיף א':
(ד) או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו כו' ע"ל סימן י"ד מ"ש בזה:
(א) משלשה: כתב הסמ"ע דהיינו מד"ס אבל מדין התור' בדיני ממונות בחד סגי וכ"כ הרמב"ם בהדיא והש"ך תמה על הרמב"ם בזה שפסק כרב אחא ובש"ס משמע דרב אחא ס"ל כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין וכיון דקי"ל דלא כשמואל לקמן ריש סעיף ב' וכ"פ הרמב"ם עצמו אם כן איך פוסק כרב אחא דהוי תרתי דסתרי וכבר הרגיש בקושיא זו הרב הכ"מ וע"ש מה שתירץ.
(ב) סברות: ואין זה גמיר וסביר הנזכר בגמ' ופוסקים דההוא מומח' מיקרי ויכול לדין יחידי אלא פי' דלית בהו חד ששמע או שקרא בספרים ויודע סברות בדינים. סמ"ע.
(ג) בעירו: ואם התובע יכול לכופו לילך עמו לבית הוועד ע"ל סי' י"ד כל פרטי דינים אלו.
(א) אין בית דין פחות משלושה. ז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות סנהדרין מותר לאחד לדון מן התורה שנא' בצדק תשפוט עמיתך ומד"ס צריך שלשה והוא כדעת רב אחא ושמואל דבר תור' בחד סגי אבל סוגי' דפ' החובל ופ' המגרש משמע דאפילו בדיני ממונות בעינן תלתא מומחין מן התורה דאמרי שם גבי הודאות והלואות דאנן שליחות דקמאי קא עבדינן ומשמע דלולי זאת אין בידינו לדון דיני הודאות והלואות ומזה הביאו כמה פוסקים ראי' דאפילו בדיני הודאות והלואות מן התורה בעינן ג' מומחין ועיין בר"ן בחידושיו חשבה לראי' מהך סוגיא דפ' החובל והמגרש ובש"ך הק' על הרמב"ם מסוגיא הנ"ל וכ' שלא הרגישו בזה הרשב"א והכ"מ והלחם משנה אבל לא נעלם מעיניהם דבר וכבר כתב בכסף משנה ז"ל ותימ' הוא לפסק שלו אמאי איצטריך למימר הודאות והלואו' שליחותי' דקמאי עבדינן וכו' וצריך עיון ע"ש. ונ"ל לפי מה שמבואר מדברי תוספות דאפילו נימא דמה"ת בחד סגי לדון אבל על כל פנים בדיני כפי' ודאי צריך מומחין וז"ל תוספות רפ"ק דסנהדרין ד"ה ליבעי נמי מומחין תימא דהכ' משמע דממעט הדיוט מדכתיב אלקים ובפ' המגרש ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטו' וי"ל דהת' ממעט מלפניהם משום דלפניה' קאי אאלקים דהכא כו' מיהו בגיטין פירש"י דקאי אע' זקנים שעלו עמו להר שהן סנהדרין ונ"ל דבגיטין לענין מילי דכפי' איירי דאהכ' מייתי לה דאביי אשכתי' לר"י דקא יתיב וקא מעשי אגיטא א"ל והא אנן הדיוטות אנן אבל אלקים לאו אמילי דעשוי מיירי אלא בדין בעלמא והא דמשמע ליה מילי דעשוי מלפניהם משום דדרשינן לקמן מאשר תשים לפניהם אלו כלי הדייני' דשייך בהן שימה עכ"ל:
ומבואר מדבריהם דנהי דהדין יכול להיות ע"פ יחיד הדיוט אבל לכוף ודאי בעינן מומחין משום דאשר תשים לפניה' אלו כלי הדייני' קאי על שבעים זקנים ולהכי שם בעובדא דיתב ר"י וקא מעשי אגיט' באלו שכופין אותו להוצי' ואשכחי' אביי וא"ל הא תנן לפניהם ולא לפני הדיוטות והיינו דאין בידינו לכוף אותו לקיים אשר מוטל עליו דהא אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים בעינן מומחין וא"ל ר"י אנן שליחותי' דקמאי קא עבדינן מידי דהוי אהודאות והלואות והיינו דהא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואם כן אין בו אלא משום פריעת בעל חוב מצוה ואמרינן בפ' הכותב לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניח' לי למיעבד מצוה מאי ואמרינן עלה כופין אותו והיינו דתנן לולב איני עושה סוכה איני עושה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו ואם כן גבי הודאות והלואות דכופין אותו לקיים המצוה המוטל עליו וע"כ משום דשליחותי' דקמאי קא עבדינין ואם כן הוא הדין נמי דכופין אותו בגט לקיי' המצוה המוטל עליו ואף על גב דאנן לאו בני כפי' נינהו דאנן הדיוטו' אנן ואביי ס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכמה שכתבו תוספות ר"פ הנזקין עיין שם ושפיר אהדר לי' ר"י לאביי מידי דהוי אהודא' והלואו' ואפילו לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו סוף ב"ב דגם למאן דאמר שעבוד' לאו דאורייתא יורדין לנכסיו טעמא דידי' לפי דהב"ד רשאין לכוף אותו בכל מילי דכפי' לקיים מצוותו ולהכי נמי יורדין לנכסיו משום כפי' והיינו כפיי' דידי' לקיים המצוה בע"כ וע"כ כיון דאינו אלא מתורת כפי' דהא הנכסים אינן משועבדי' ואם כן מוכח דשליחותי' דקמאי קא עבדינין. וז"ל הב"ח בסימן א' ומיהו כתבו תוספות לשם דבמילי דכפי' דוקא בעינן סמוכין אפילו בשאר כל המשפטים וכדמשמע מדדרשינין אשר תשים לפניהם אלו כלי הדייני' אבל בדין בעלמא דלאו מילי דכפי' לא בעינן מומחין בשאר כל המשפטי' אלא במ"ש בפרשה עד כאן לשונו. וראיתי בתומי' סימן ח' השיג עליו וכתב שדבריו אינם עיין שם והשיג בתנם כי דברי הבית חדש מבואר בתוספות דבדין בעלמ' לא בעי סמוכין אלא במ"ש בפרשה דהיינו היכא דכתיב בי' אלקים ולמאן דאמר אין עירוב פרשיות כתיב לא בעי סמוכין גבי הודאות והלואות אבל במילי דכפי' לעולם בעינן סמוכין דקאי אשר תשים אשבעים זקנים אך לשון הב"ח שם שלא בדקדוק ז"ל שם ומיהו לפי' רש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר ככתוב בסוף משפטים ואל משה אמר כו' אין חילוק כלל דבכל ענין בעינן סמוכין עד כאן לשונו ואינו דהא עיקר החילוק שכתבו תוספות בין מילי דכפי' לדינין בעלמא הוא רק לפי' רש"י דקאי אשבעי' זקנים דהא אי נימא דלפניהם קאי אאלקים דהכא וכמה שכתבו תוספות ליכא חילוק בין מילי דכפי' לדין בעלמא ועיקר החילוק הוא רק לפירש"י דקאי אע' זקנים: