שולחן ערוך הרב/הלכות מציאה ופקדון

דיני מציאה ופקדון ובו מ' סעיפים:עריכה

סעיף א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ

אעריכה

הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה עובר בלא תעשה שנאמר לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם וביטל מצות עשה שנאמר השב תשיבם לאחיך.

לקח את האבדה לעצמו ביטל מצות עשה ועובר בשני לאוין על לא תגזולו ועל לא תוכל להתעלם.

חזר בה והשיבה לבעליה תיקן את הכל כמו המשיב את הגזלה כי לאו של לא תראה וגו' הוא ניתק לעשה של השב תשיבם כמו שלאו ש[ל] לא תגזול הוא ניתק לעשה של והשיב את הגזלה.

במה דברים אמורים כשהשיבה קודם שנתייאשו הבעלים ממנה אבל אם נתייאשו הבעלים ממנה אחר שנטלה זה הרי זה מעוות לא יוכל לתקון לא העשה ולא הלאוין לפי שהשבתו אותה מתנה הוא שנותן לבעלים משלו כי כבר קנאה ביאוש בעלים. ואינו דומה לשאר מוצא אבדה לפני יאוש שחייב להחזירה אפילו אחר יאוש כמו שיתבאר לפי שכיון שהגביה על דעת להחזירה לבעליה ולא ליטלה לעצמו הרי זו נעשית פקדון בידו וברשות בעליה עומדת לפיכך אין היאוש מוציאה מרשות בעלים שהיאוש אינו כהפקר גמור מה שאין כן זה שנטלה לעצמו ולא נעשית פקדון בידו אינה אצלו כעומדת ברשות בעליה אלא כמונחת על גבי קרקע עולם של הפקר שהיאוש מוציאה מרשות בעליה וכל המחזיק בה זכה בה לכן גם זה שהוא מוחזק בה ועומד זכה בה ואינו צריך להחזירה.

ורבים חולקים ואומרים שחייב להחזירה שכיון שבאה לידו באיסור אין יאוש מועיל בו כמו שאינו מועיל בגזל מטעם זה ובחזירתה מקיים מצות עשה של השב תשיבם ומצות עשה של והשיב את הגזלה ומתקן הלאו של לא תגזול אבל הלאו של לא תוכל להתעלם הוא מעוות לא יוכל לתקון. והלכה כרבים ובפרט להחמיר בשל תורה:

בעריכה

וכל זה בדיעבד אבל לכתחילה לדברי הכל אסור מן התורה להתכוין לזכות בה לעצמו קודם שנתייאשו הבעלים אפילו אם הוא דבר שאין בו סימן שבודאי מתייאשים ממנו הבעלים כשנודע להם רק שעכשיו עדיין לא נודע להם כלל שנפל מהם הרי זה צריך ליטלו על דעת להחזירו למי שיתברר שהוא בעליו על פי עדים. ואף אם נטלו סתם כל שלא נתכוין לגוזלו לזכות בו לעצמו הרי זה נעשה פקדון אצלו לדברי הכל ועומד ברשות בעליו ואינו יוצא שוב מרשותם ביאוש שמתייאשים אחר כך כשנודע להם לכך צריך להחזירו להם כשיתברר שהוא שלהם על פי עדים שראו שנפל מאיש זה.

אבל כל זמן שלא נתברר ולא נודע של מי היא זו האבדה הרי היא של מוצאה ורשאי להשתמש בה ולמוכרה עד שיתברר של מי היא ויחזיר לו בשלימות כמות שמצאה. ויש אומרים שאסור לו להשתמש בה ולא למכרה שהרי ברשות בעליה היא עומדת עד שיבוא אליהו אם אי אפשר לברר הדבר קודם ביאתו על פי עדים ובלא עדים לא יתן לשום אדם שיאמר שלי היא כי שמא יבואו אחר כך בעליה ויביאו עדים. ודבריהם עיקר להחמיר בשל תורה וגם המה הרבים:

געריכה

וכל זה בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן לדברי הכל אסור להשתמש בו או למכרו עד שיבא בעליו ויתן סימניו ויטלנו אפילו אם הוא בענין שבודאי יתייאשו בעליו ממנו כשיודע להם שנפל להם כגון שמצאו במקום שרוב העוברים הם נכרים רק שהוא יודע שנפל מישראל שבשעה שבאה האבדה ליד המוצא עדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה מפני שלא ידעו מנפילתה הרי זו באה לידו באיסור ושוב אין יאוש מועיל בה ולעולם היא ברשות בעליה כמו שנתבאר למעלה. לפיכך חייב הוא להכריז ולהודיע כדי שיבא בעליה ויתן סימן ויטלנה אף אם כבר נתייאש ממנה:

דעריכה

ואפילו ברור לו שכשיודע לבעליו שהוא נטלה אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו אסור לו ליהנות בה בלא דעת הבעלים. לפיכך הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים אף על פי שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו אשר כנפשו ובודאי ישמח ויגיל כשיודע לו שנהנה זה מפירותיו מכל מקום כיון שעכשיו אינו יודע מזה הרי הוא נהנה באיסור וכן כל כיוצא בזה וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה:

העריכה

ומכל מקום מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו של בעל הבית שלא מדעתו לפי שכך נהגו בעלי בתים ומתחילה נתרצה בעל הבית בכך כשהכניס פת זו לתוך ביתו ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים כלל כיון שכך נהגו והבעלים יודעים מזה המנהג. ומטעם זה מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר מועט שלא מדעת בעליהן כמו שיתבאר בהלכות גזלה הואיל ודרכן בכך ויודעים בעליהן שדרכן בכך (וכן בפרדס אם הוא רגיל בו לאכול מפירותיו מדעת הבעלים מותר) וכן כל כיוצא בזה:

ועריכה

לפיכך המוצא תאנים בדרך תחת אילן התאנה שהוא נוטה על הדרך מותר לאכלן אף על פי שהבעלים אינם יודעים עדיין מנפילת תאנים אלו לפי שכיון שדרכן של תאנים ליפול מן האילן נתייאשו הבעלים מן הנופלים בדרך בתחלת גמר גידולן אפילו אם רוב העוברים שם הם ישראל מפני שהתאנה נמאסת בנפילתה ואינה חשובה בעיני בעליה לטרוח לחפש אחריה. אבל בזיתים וחרובים וכיוצא בהם שאין נמאסים בנפילתם אסור אם רוב העוברים שם ישראל. ותמרים דינם כתאנים שהבעלים מתייאשין מהם אפילו ברוב ישראל מפני שהבהמות והחיות אוכלים אותם מחמת מתיקותם.

במה דברים אמורים בסתם אבל אם גילה בעל הבית דעתו שאינו מתייאש מהם כגון שתיקן מקום שיפלו בו תמרים הנופלים ברוח ואין צריך לומר אם הקיף את הדקלים בגדר שלא יבאו שמה בהמות וחיות הרי גם הנופלים חוץ לגדר אסורים הואיל ועכשיו עדיין אינו יודע שנפלו אלו התמרים חוץ לגדר אף על פי שכשיודע לו יתייאש מהם:

זעריכה

וכן אם הבעלים הם יתומים אסורים התמרים אפילו בסתם שהקטנים אין יאושם ומחילתם כלום אף על פי שבודאי יתייאשו וימחלו גם כשיגדלו (ומכל מקום אם נתן הקטן מתנה מרצונו מתנתו מתנה מתקנת חכמים כדי שישאו ויתנו עמו הבריות):

חעריכה

ואפילו המוצא דבר שהוא ספק אם הבעלים יודעים מנפילתו חייב להכריז אם יש בו סימן אפילו מצאו במקום רוב נכרים. ואם אין בו סימן יניח עד שיבא אליהו או עד שיתברר בעדים של מי הוא ויחזירנו לו אף על פי שכבר נתייאש ממנו הואיל והוא ספק שמא בא לידו באיסור ושוב אין יאוש מועיל בו וספק של תורה להחמיר.

ומכל מקום המוצא מעות מפוזרות בלא כיס הרי הן שלו אפילו מצאן במקום רוב ישראל לפי שאדם רגיל למשמש במעותיו בכל שעה ומסתמא כבר נודע לו שנפלו ממנו ונתייאש מהם הואיל ואין בהם סימן שאין סימן במטבע לפי שהרבה טבועים במטבע אחת. ואפילו אם שמו כתוב עליה חוששין שמא כתב שמו על כמה מטבעות וזו שנמצאה אינה זו שנאבדה לו אלא אחרת היא שכתב עליה גם כן שמו והוציאה בהוצאה ונפלה מזה שנתנה לו שכל מטבע ניתן להוצאה.

אבל מטבע שנסדק אף על פי שיוצא בהוצאה הרי זה סימן שאין לחוש כלל שמא נסדקה לו מטבע אחרת לפיכך חייב הוא להכריז. וכן אם מצא מעות בכיס חייב להכריז שהכיס הוא דבר שיש בו סימן. ואפילו מצא המעות מפוזרות לפני הכיס אם מראים הדברים שמהכיס נפלו חייב להכריז ויחזיר למי שיתן סימן בכיס. וכן אם מצא צבור מעות שניכר הדבר שהונחו שם דרך הינוח לפי שעה ונשכחו הרי יש סימן במניינם או במקומם. מה שאין כן כשהם מפוזרים שניכר הדבר שנפלו דרך נפילה אין סימן במקומם שהאובד אינו יודע לכוין באיזה מקום ממש נפלו ממנו וגם על סימן מניינם אין דעתו סומכת מלהתייאש מהם כי שמא נחסר מניינם שנפלו אחת הנה ואחת הנה:

טעריכה

וכן כל שהוא דבר חשוב כמעות ואדם רגיל למשמש בו כל שעה. וכן כל דבר כבדקו שנושאו על כתיפו או בתוך חיקו שמן הסתם הוא מרגיש סמוך לנפילתו שהיקל ממשאו הרי הם שלו אם ניכר הדבר שלא הונחו שם בדרך הנחה אלא בדרך נפילה שאז אין סימן במקומם ולא במניינם. וכגון שאין סימן בגופן וגם אין ראוי ליתן סימן בקשריהן שהם קשורים בהם כגון שקשורים כדרך שכל העולם קושרים אותם ואין שם שום שינוי וגם אין ראוי ליתן סימן במדתם ולא במשקלם מפני שאין דרכם בכך כלל וגם האובד אינו יודעו ולכך מתייאש מהם.

ומכל מקום אם הוא דבר שיש בו טביעות עין לבעליו כגון כלי שבעליו יכולין להכירו בטביעות עין אף על פי שאין בו סימן מפני שיש הרבה כלים דומין לו בצורתו הרי זה חייב להכריז אם מצאו במקום שתלמידי חכמים מצויים כגון בבית המדרש כי סתם תלמיד חכם אינו משנה בדבורו כי אם בדברים שמותר לשנות כמו שנתבאר באו"ח סי' קנ"ו וכשיכירנו התלמיד חכם בטביעות עין ויאמר שלי הוא בודאי לא ידבר כזב ויתננו לו. ויש להסתפק בזמן הזה אם יש לתלמיד חכם חזקה זו. אבל המוצא מעות מפוזרות בבית המדרש הרי הם שלו שאין במטבע טביעות עין. ואין צריך לומר אם מצא בבית הכנסת. ואין צריך ליתן לצדקה כמ"ש באו"ח סי' קנ"דקכג:

יעריכה

ואפילו אם מצאן בבית חבירו אם הוא בית שרבים נכנסים ויוצאים בו הרי הן שלו ואינו צריך ליתנן לבעל הבית שאף אם ממנו נפלו כבר נתייאש מהם ונעשו הפקר. ואין חצירו קונה לו דבר הפקר אלא דבר העתיד להמצא לו אם לא יקדמנו אחר אבל מעות שהם דברים קטנים יכול להיות שלא ימצאו לעולם ואין דעתו סומכת כלל על חצרו שתשמור אותם לו וחצירו של אדם אינו קונה לו שלא מדעתו אלא כשהיא משמרת לו מה שבתוכה מפני שמוקפת מחיצות:

יאעריכה

ומטעם זה אפילו אם אין רבים מצויים בבית זה אין חצרו קונה לו מעות שנמצאו בביתו והרי הן של מוצאן אם ידוע שאינן של בעל הבית. אבל בסתם תולין שמבעל הבית או מבני ביתו נפלו ובעל הבית אינו מתייאש ממה שאובד בביתו ובחצרו שסובר היום או למחר אמצא כיון שהוא מקום המשתמר ואין רבים נכנסים לשם. וכן המוצא בחנות מהתיבה ולפנים שאין רבים נכנסים לשם. וכן בשולחני מן השלחן ולפנים:

יבעריכה

וכל זה כשמצא דרך נפילה אבל המוצא בדרך הנחה שניכר הדבר שהונחו שם מדעת בין מעות בין שאר חפצים בין שיש בהם סימן בין שאין בהם סימן אם מצאם במקום המשתמר לגמרי הרי זה לא יגע בהם אפילו הוא מקום המופקר לכל אלא שהוא מקום מוצנע כגון מכוסה בתוך האשפה שברשות הרבים והיא קבועה שאינה עשויה להיפנות או בתוך גל של אבנים מכותל ישן שנפל וכל כיוצא באלו אם הם במקום שרוב ישראל עוברים שם לפי שאין זו אבדה שמוזהר עליה להשיבה כיון שמדעת בעליה הונחה שם וגם עתה אפשר שדעתם עליה ולא שכחוה כלל אלא שהטמינוה על איזה זמן עד שיחזרו למקום זה.

אבל אם ניכר הדבר ששכחוה כגון מעות שהעלו חלודה שניכרין שהן כאן מזמן רב ובוודאי שכחו הבעלים אנה הצניעו ונואשו מהן כי אין דעתם סומכת כלל שימצאם אחד ויכריז כיון שהצניען במקום צנוע ומשתמר לפיכך הרי הן של מוצאן אפילו אם יש בהם סימן בכיס.

במה דברים אמורים כשטמונים במקום פרוץ וגלוי אבל מצאן נתונים בחצר חבירו בגל או בקרקע תולין אותו בבעל הבית ולא יגע בהן אף על פי שהעלו חלודה לפי שדרך בעל הבית להניח חפציו ימים רבים טמונים בחצר המשתמרת לדעתו שהיא כביתו:

יגעריכה

ואפילו המוצא דבר שאינו טמון ומונח בענין שיש להסתפק אם בא שם בדרך הנחה או בדרך נפילה הרי זה לא יגע בו אם הוא מקום המשתמר אפילו הוא מקום הפקר רק שהוא מקום צנוע שאין דרך בני אדם לילך שם כלל.

ואפילו דברים שיש בהם סימן ורוצה ליטלם ולהכריז אינו רשאי כי שמא הצניעו בעליהם ונמצא זה מטריחם בחנם לרדוף אחריה וגם שמא לא ידעו בהכרזתו.

ואם עבר ונטל להוליכם לביתו ועדיין לא הוליכם יחזירם למקומן. ואם כבר הוליכם לביתו לא יחזירם כי שמא בתוך כך כבר באו הבעלים לאותו מקום וחפשו ולא מצאום ולא יחזרו לחפש עוד שם ואם יחזירם זה לשם נמצא מפסידם. אלא אם יש בהם סימן יכריז ואם אין בהם סימן יהא מונח עד שיבא אליהו. ולא יטלם לעצמו כי שמא לא נתייאשו הבעלים עדיין מהם כשבאו לידו ונמצא שבאו לידו באיסור:

ידעריכה

במה דברים אמורים כשמצאם במקום המשתמר לגמרי שאין זו אבדה שחייב בהשבתה אבל אם מצאם במקום שאינו משתמר לגמרי כגון אחורי הגדר בשדה או בשבילין שבשדות אף על פי שמשתמר שם קצת אם יש בו סימן נוטל ומכריז כדי להשיב אבדה לבעליה אפילו הוא ודאי הינוח.

ואם אין בו סימן לא יטול אפילו ספק הינוח שכיון שהוא מקום המשתמר קצת אפשר שהצניעוהו בעליו לפי שעה ומיד ישובו לקחתו ולא ימצאוהו. ואם עבר ונטלו ולא הוליכו לביתו יחזירנו למקומו הואיל ואינו יכול לקיים בו מצות השבת אבדה לבעליה כיון שאין בו סימן. ואם הוליכו לביתו יהא מונח עד שיבא אליהו מטעם שנתבאר.

והיאך מצינו בהינוח דבר שאין בו סימן והלא יכול ליתן סימן במקומו מצינו בגוזלות מקושרות העשויות לדדות שהאובדן מתייאש מהן שסובר שידדו ממקום ששכחן שם ואין לו בהם סימן אחר והקשר אינו סימן כגון שמקושרים בכנפיהן שכל העולם קושרין אותן כך:

טועריכה

ואם מצא במקום שאינו משתמר כלל אם יש בו סימן נוטל ומכריז ואם אין בו סימן הרי הוא שלו אפילו הוא ודאי הינוח שהניחו ברשות הרבים להקל ממשאו ושכחו שם שבודאי נודע לו מיד שהקל ממשאו אחר שעבר ממקום זה ונתייאש ממנו. אבל אם הוא דבר שאפשר שלא נודע לבעליו שכחתו אותו גם לאחר שכבר בא ליד המוצאו יהא מונח עד שיבא אליהו:

טזעריכה

במה דברים אמורים בדבר שאפשר לתלות הנחתו בשכחה אבל אם אי אפשר לתלות בשכחה אלא מדעת הניחוהו בעליו כאן והלכו להם אף על פי שלא הניחוהו אלא לפי שעה ומיד ישובו לקחתו הרי הוא של מוצאו אפילו יש בו סימן שכיון שבעליו הניחוהו מדעת אפילו לפי שעה במקום שאינו משתמר כלל והלכו להם בוודאי יש בדעתם שאם יבא אחר ויטלנו יטלנו והרי זה כמו יאוש והפקר ואין זו אבדה שמוזהרים עליה להשיבה כלל שנאמר אשר תאבד ולא המאבד מדעתו.

ואם הוא ספק הינוח ויש בו סימן נוטל ומכריז:

יזעריכה

וכל הכרזות שאמרנו בין במוצא בדרך הנחה בין בדרך נפילה הן כשמוצא במקום שרוב העוברים שם הם ישראל אפילו רוב העיר הם נכרים אבל במקום שרוב העוברים שם הם נכרים או אפילו רוב ישראל אלא שהוא מקום שנכרים יושבים שם בקביעות כגון נכרים השומרים בשערי העיר המוצא שם בין בדרך הנחה בין בדרך נפילה תולין הכל בנכרים והרי הוא של מוצאו. ואפילו אם בא ישראל ונתן בה סימן אין צריך להחזירה לו שמן הסתם כבר נתייאש ממנו אם הוא דבר חשוב או דבר כבד שידע כבר מנפילתו או משכחתו אותו קודם שבא ליד המוצא כמו שנתבאר למעלה.

ומכל מקום אם מצא ספרים וכיוצא בהם מדברים שבודאי יבאו ליד ישראל לקנותם אין האובדם מתייאש מהם אפילו ברוב נכרים וחייב להכריז:

יחעריכה

וכל זה משורת הדין אבל טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר אפילו ברוב נכרים למי שיתן סימן אף על פי שכבר נתייאש. אבל אין צריך להכריז ולהודיע אלא אם באו הבעלים מאליהם ותבעו ונתנו סימן מחזיר להם. ואם יודע מעצמו של מי הוא יחזירנו לו אף על פי שלא תבע. וכן בדבר שאין בו סימן אם יודע בבירור של מי הוא יחזירנו לו אף על פי שכבר נתייאשו שהיאוש אינו כהפקר גמור שאינו מתייאש ומפקיר מרצונו:

יטעריכה

וכן המציל מהארי ומהדוב ומן הנהר ששטף ועבר אף על פי שנתייאשו הבעלים יש לו לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר.

אף על פי שמן הדין אינו חייב אף אם לא נתייאשו אם אין יכולים להציל אפילו על ידי הדחק שנאמר "אשר תאבד ממנו ומצאתה", מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, כיון שלא היה באפשר להציל כלל. ואף אם הוא עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ואין משגיחין כלל על מה שאומר שאינו מתייאש כי בטלה דעתו אצל כל אדם:

כעריכה

וכן אווזים ותרנגולים שמרדו וברחו מבית בעליהם ואי אפשר להם להחזירם כלל הרי המחזיק בהם זכה בהם כזוכה מן ההפקר. ואף על פי כן יש לו לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר כי לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה. ויש מי שאומר שבכל אלו אם היה המוצא עני ובעל האבדה עשיר אין צריך לעשות לפנים משורת הדין:

כאעריכה

וכל הכרזות שאמרנו צריך להיות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ובזמן שיש אנשים רעים שאומרים המציאה היא למלך מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו.

וכשהוא מכריז או מודיע צריך לומר מין המציאה שמצארו והלה אומר סימניה ואם אמר מציאה סתם מצאתי והלה אומר מה היא אין זה סימן ולא יתן לו עד שיתן סימנים מובהקים כגון מדה או משקל או מנין או שיכוון המקום.

והרמאי אף על פי שאמר סימנים אין נותנים לו עד שיביא עדים שהיא שלו. ומשרבו הרמאים התקינו שלא יחזירו אבדה בסימניה עד שיביא עדים שאינו רמאי או לתלמיד חכם שהוא בחזקת שאינו רמאי. ואף בזמן הזה יש תלמידי חכמים לענין זה. ופרטי דיני הסימנים רבו בהם הדקדוקים לכך לא יחזיר בסימן אלא על פי שאלת חכם:

כבעריכה

הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהא האבדה מונחת אצלו עד שיבא אליהו ואסור להשתמש בה או למכרה. אלא אם כן מכירתה היא טובת בעליה, כגון שנפסדת, ימכרנה בבית דין.

וכן משתמש בה לתקנתה. כיצד? המוצא כלי עץ משתמש בהם מעט לצורכן כדי שלא ירקבו. כלי נחשת משתמש בהם בחמין, אבל לא ישים הכלי על גבי האור מפני שמשחיקו. כלי כסף משתמש בהם בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן. קרדומות וכיוצא בהם משתמש בהם בעצים רכים אבל לא בקשים מפני שמפחיתן. כלי זכוכית לא ישתמש בהם כלל מפני שנשברים. וכן כלי זהב וכסות של פשתן, מפני שאינן באין לידי קלקול על ידי הטמנה:

כגעריכה

אבל כסות של צמר צריך לנערה פעם אחת בשלשים יום. ולא ינערנה במקל ולא בשני בני אדם אלא אדם אחד בידיו. ושוטחה על גבי המטה לצרכה בלבד אבל לא לצרכו ולצרכה שמא ישכחנה על גבי המטה ותגנב. נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה אפילו לצרכה בלבד שמא יגנבוה (או שמא יתנו בה עין הרע):

כדעריכה

ומניין שהוא חייב להשתדל בתקנת האבדה שלא תבא לידי הפסד וקלקול? שנאמר "והשבותו לו", ראה שתשיב לו בשלימות.

וכל שעה שהוא עוסק בתקנת האבדה הרי זה עוסק במצוה ופטור מליתן פת לעני ומשאר מצוות.

וכדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים, שחייב הנפקד להתעסק בתקנת הפקדון כדרך שמתעסק באבדה (אך שאינו רשאי למכרו מפני הפסד העתיד לבא כגון חמץ לפני הפסח שאם ימתין למכרו עד שעה חמישית בערב פסח ימכרנו בזול מאד ובאבדה בענין זה מוכרה מתחילה כדי שימכור ביוקר אבל בפקדון ימתין עד שעה חמישית שמא יבא בעליו ויקחנו וכן כל כיוצא בזה):

כהעריכה

ואם מצא ספרים או הופקדו אצלו גוללן מתחילתן לסופן כדי שיכנס בהן האויר פעם אחת בכל שלשים יום. וכשהוא פותחן לגוללן לצורכן יש לו רשות לקרות בהם אבל לא יפתחם בתחלה כדי לקרות בהם. ולא יקרא פרשה וישנה ולא פרשה שלא למדה מעולם מפני ששוהה הרבה ונוגע ומושך אילך ואילך ומקלקל הספר מה שאין כן בפרשה שלמדה אינו צריך ליגע כלל.

במה דברים אמורים בתנ"ך אבל בתלמוד השונה פרקו מאה פעמים שוה להלומד בתחילה ואדרבה הבקי יותר צריך עיון גדול יותר בהלכות הצריכות לשמועה שמעיין בה:

כועריכה

וכשם שאסור ללמוד כך אסור להעתיק אפילו אות אחת. במה דברים אמורים באבדה או בפקדון שהופקד אצל עם הארץ אבל אם הופקדו ספרים אצל תלמיד חכם יש מתירים ללמוד ולהעתיק מהם אם אין לו כיוצא בהם לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד תלמיד חכם וילמוד ויעתיק מהם ועל דעת כן הפקידו אצלו מן הסתם. אבל אם ידוע שהוא מקפיד על זה אסור.

ויש אומרים שאם הפקיד אצלו סתם ולא גילה דעתו שהוא מקפיד אף שאחר כך הוא מוחה בו בפירוש אין בכך כלום לפי שכיון שלא גילה דעתו מתחלה שהוא מקפיד בודאי נתרצה מאחר שיודע שהוא תלמיד חכם והרי זה כאילו השאיל לו כל משך זמן שהפקיד אצלו ושוב אינו יכול לחזור בו עד עת בואו ליטול פקדונו שכבר זכה התלמיד חכם בשאלה זו במשיכה.

ומכל מקום אם הלוה מעות על ספרים לדברי הכל אסור ללמוד ולהעתיק מהם אפילו תלמיד חכם משום איסור רבית. אלא אם כן היה משאילם לו אף בלא הלואה כמ[ו] שכתוב בהלכות רבית:

כזעריכה

וכל זה כשבא הספר לידו מדעת בעלים או במציאה, אבל אסור לילך לבית חבירו ולקרות מתוך ספרו שלא מדעתו אפילו באקראי שמא הוא מקפיד פן יקלקלנו (אף על פי שברי לו שלא יקלקלו שכל שואל שלא מדעת בעלים הוא גזלן אף שאינו מפסיד כלל אלא שבדבר מצוה מן הסתם נוח לבעלים כשיודעים שלא יגיע הפסד לחפץ שהמצוה נעשית בו כמו שנתבאר באו"ח סימן י"ד אבל כשחוששים מהפסד הם מקפידים כמו בדבר הרשות לכך אף שבאמת אינו מפסיד כלל אסור כמו בדבר הרשות):

כחעריכה

כשם שאסור להשתמש באבדה ופקדון לצרכו כך המוצא מעות בעניין שחייב להחזיר אסור להלוותם לעצמו ולא לאחר. וכן אם הופקדו אצלו. ומכל מקום אם הופקדו אצל שולחני או חנווני בסתם רשאי להוציאן שכיון שהדבר ידוע שדרכן של שולחני וחנווני לישא וליתן תמיד במעות ותמיד הם צריכים למעות וזה הפקיד אצלם סתם ולא גילה דעתו שאינו רוצה שישתמשו במעותיו מן הסתם נתרצה לכך ואינו מקפיד עליהם ונעשו המעות כאילו הן בשאלה אצלם לכשירצו להוציאן. אלא אם כן הפקידן חתומים או (צרורים) קשורים בקשר משונה שזהו גילוי דעת שאינו רוצה שישתמשו בהן. ועכשיו בזמן הזה שאין לנו שדות וכרמים וכל עסקינו במקח וממכר הרי סתם כל אדם דינו כחנוני ושולחני לפי שהכל צריכים למעות והיה לו להמפקיד לגלות דעתו.

במה דברים אמורים? במעות; אבל בשאר חפצים וכיוצא בהם, אף על פי שכל מין הוא שוה ואין בו הפרש כלל אסור להוציאו ולשלם אחר תחתיו, אף על פי שאין הפרש כלל בין זה שהוציא לזה שמשלם תחתיו כמו במעות, לפי שכיון שאין הדבר ידוע למפקיד שהנפקד צריך להוציא חפץ זה אין כאן הוכחה שנתרצה לזה והרי זה שלא מדעת ושולח יד בפקדון. כי שליחות יד האמורה בתורה אינה על מנת לגזול בלבד אלא אפילו על מנת לשלם תחתיו כיוצא בו ממש, הואיל והוא מוציא הפקדון לגמרי בין כולו בין מקצתו הרי זה שולח יד בפקדון.

אבל אם אינו מוציאו לגמרי אלא שמשתמש בו לצרכו ולא לצורך הפקדון ואין הפקדון נפסד ומתקלקל כלל בתשמיש זה אין בו משום שליחות יד אלא משום שואל שלא מדעת, ואם יודע בבירור שאין המפקיד מקפיד עליו מותר. ואין צריך לומר אם הוא דבר שאין דרך בני אדם להקפיד כלל מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל מתשמיש זה להפקדון. אבל תשמיש שקצת בני אדם מקפידין עליו מפני חשש קלקול אפילו הוא חשש רחוק אסור בין באבדה בין בפקדון משום שואל שלא מדעת אפילו אם ברי לו שלא יקלקל כלל אלא אם כן ידוע לו שהמפקיד לא יקפיד כלל בזה.

ויש אוסרין בפקדון משום שליחות יד אפילו בתשמיש שאין דרך בני אדם להקפיד כלל כי איסור שליחות יד גזרת הכתוב הוא בפקדון שהופקד אצלו אפילו בדבר המותר אם לא היה מופקד אצלו ובעל נפש יחוש לדבריהם:

כטעריכה

וכל זמן שהאבדה אצלו חייב לשמרה כראוי כדרך השומרים ולא די לו שיניחנה עם חפצים שלו כי בשלו רשאי הוא להניחם במקום שירצה ואינו רשאי בשל אחרים אלא במקום המשתמר. וכן בפקדון. וכיצד דרך השומרים? הכל לפי הפקדון. יש שדרך שמירתו להניח בחצר המשתמרת, כגון חבילות פשתן הגדולות וכיוצא בהן. ויש שדרך שמירתו להניחו בבית, כגון שמלה וטלית וכיוצא בהן. ויש שדרך שמירתו להניחו בתיבה ולנעול עליו, כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב. ומעות במקום שאין נוהגים להטמינם בקרקע מפני שאין גנבים מצויים כל כך. וכשמוליכן בדרך צריכים שמירה יתירה שלא יעברו מכנגד פניו עד שיגיע לביתו וינעול בפניהם כראוי. ותיבה שיש בה אוכלין לא יניח בה בגדים כי סתם תיבה היא חתורה אצל עכברים כשיש בה אוכלים וכל שכן חדר שיש בו אוכלין אלא יתלה הבגדים על הנס. ולא יניח אחרים ליכנס בחדר שהפקדון מונח שם אף על פי שאינם בחזקת גנבים רק שאין ידוע לו שהם כשרים ונאמנים:

לעריכה

ואין הנפקד רשאי להפקיד ביד אחרים אפילו כשרים ונאמנים יותר ממנו אלא אם כן המפקיד גם כן רגיל להפקיד אצלם תמיד דבר חשוב כזה.

ומכל מקום רשאי למסור הפקדון לאשתו או לאחד מבני ביתו הגדולים לפי שהמפקיד יודע שדרכו של אדם למסור חפציו ביד אשתו ובני ביתו ועל דעת כן הפקיד אצלו. אבל לא ימסור לבנו ולבתו הקטנים ולא ליד אחד מקרוביו שאינו שרוי עמו ואינו סמוך על שלחנו אלא אם כן ידוע להמפקיד שדרכו של נפקד למסור חפציו לזה:

לאעריכה

ואם בא להחזיר הפקדון לא יחזירם ליד אחד מבני ביתו של המפקיד שלא מדעתו. וכן אם בא להחזיר חפץ שהשאילו. וכן בפריעת חובו. אבל יכול להחזיר לאשתו שמן הסתם היא נושאת ונותנת בתוך הבית והבעל מפקיד כל אשר לו בידה:

לבעריכה

ואם רוצה ליסע לעיר אחרת ואינו רוצה להוליך עמו הפקדון משום אחריות או טורח הדרך ימסרנו לבית דין והם ימסרוהו לנאמן אצלם (וכל זה בפקדון אבל באבדה בכל עניין רשאי למסרה למי שנאמן אצלו לשמרה שהרי לא נעשה שומר עליה אלא ממצות המקום ובכל המצוות שלוחו של אדם כמותו):

לגעריכה

הרואה מים באים לשטוף שדה חבירו או להשחית בניינו חייב לגדור בפניהם למנעם, שנאמר: "לכל אבדת אחיך", לרבות אבדת קרקע. וכן כל כיוצא בזה, אם אפשר לו להציל חבירו מהפסד, חייב הוא לטרוח בכל כחו להצילו.

אבל אינו חייב להוציא ממון על זה אלא אם כן ידוע לו בבירור שחבירו ישלם לו מעצמו. לפיכך אין חיוב השבת אבדה חל על מי שהוא בעל עסק, בין במלאכה בין בחנות או בשאר משא ומתן, בעניין שעל ידי טרחו בהשבת אבדה יגיע לו איזה הפסד מניעת הריוח ושמא לא יחזירנו לו בעל האבדה:

לדעריכה

ואפילו הפסד הריוח שלו אינו אלא דינר והאבדה או שאר הפסד של חבירו הוא מאה מנה, שלו קודם, שנאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון", שלך קודם לכל אדם.

ואף על פי כן יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין, ולא לדקדק ולומר שלי קודם. ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות. ומכל מקום בהפסד מוכיח וברור, שלו קודם. ואפילו לשל אביו ורבו. ושל רבו ושל אביו איזה מהם קודם נתבאר בהלכות כבוד רבו ותלמיד חכם:

להעריכה

וכשם שממון חבירו נדחה מפני ממונו כך הוא נדחה מפני כבודו כגון שהוא חכם או זקן מכובד ומצא כלים פחותים שאין דרכו לישא אותם בידו בפני הבריות אינו חייב ליטפל בהם. ואומד דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירם לעצמו כך הוא חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אף אם היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר. היה דרכו לישא כלים אלו בשדה ואין דרכו לישא אותם בעיר, מצאם בעיר אינו חייב להחזיר; מצאם בשדה, חייב להחזיר עד שיגיעו לרשות הבעלים, ואף על פי שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך, הואיל וכבר נתחייב בהם בשדה. ויש אומרים שלא יכניסם אלא מהשדה לעיר ויניחם. וירא שמים יחמיר לעצמו בשל תורה כסברא הראשונה.

וההולך בדרך הטוב והישר יעשה לפנים משורת הדין ומחזיר האבדה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו. וכל אדם יש לו לעשות לפנים משורת הדין כמו שנתבאר למעלה. ויש אומרים שהחכם אינו רשאי לזלזל בכבוד תורתו אלא אם בא לעשות לפנים משורת הדין ישלם מכיסו. ולא אמרו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול אלא בתוספת כבוד בקימה והידור אבל אינו רשאי לזלזל את עצמו בפני הבריות שזהו בזיון התורה. ולסברא הראשונה אין זה בזיון התורה כיון שמתכוין לכבוד שמים שהרי אינו עושה כן בשלו אלא בשל חבירו. ובעל נפש יחוש לעצמו להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה במקום שאפשר כגון שיודע של מי הם כלים אלו וישלם לו ויוצא לדברי הכל (אבל אם אינו יודע של מי הם אי אפשר לו לעשות כדברי הכל כי לסברא הראשונה יש לו ליטלם ולהכריז ומי שיתן בהם סימן יחזירם לו לפנים משורת הדין ולסברא האחרונה יש בזה איסור של תורה):

לועריכה

ואפילו מי שאינו תלמיד חכם ולא זקן מכובד אלא שהוא איש נכבד מחמת מעלה אחרת כגון עושר או משפחה או דבר אחר ומפני זה הוא מתבייש מהבריות שיודעים ממעלתו ורואים אותו נושא בידו כלים אלו אינו חייב מן הדין. אבל מי שאינו חשוב בעיני הבריות רק שמגביה דעתו ומחשב את עצמו ומתבייש בזה מהבריות ובעיניהם אין זו חרפה לו הרי זה חייב מן הדין להחזירם אף על פי שאילו היה שלו לא היה מחזירם לעצמו:

לזעריכה

ואין צריך לומר אם לא היה מחזירם לעצמו מחמת הטורח שלא היה חפץ לטרוח לישא אותם לביתו הואיל והם כלים פחותים ודמיהם מועטים ולא מפני שאינם לפי כבודו שהוא חייב מן הדין לטרוח בהם עד שיגיעו לרשות הבעלים כי בשלו הוא רשאי לוותר על ממונו מפני טורח גופו ולא בשל חבירו שהתורה לא חסה אלא על כבוד הבריות ולא על טורח הגוף אפילו טורח מרובה מאד על שוה פרוטה אחת.

אבל אבדה שאינה שוה פרוטה אינו חייב להחזיר ורשאי ליטלה לעצמו אפילו יודע של מי היא שלא אסרה תורה אלא גזל פחות משוה פרוטה שהוא עושה איסור בלקיחתו ממנו (אבל זה שרשאי להגביה האבדה מעל גבי קרקע הואיל והיא אבודה מבעליה שוב אין צריך להחזירה לו שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון כלל לא לעניין מצות השבת אבדה ולא לעניין מצות השבת גזלה כמו שיתבאר בהלכות גזלה ולפיכך אין בזו איסור גזלה כמו שיש באבדה שיש בה שוה פרוטה כמו שנתבאר למעלה):

לחעריכה

וכן אבדת הנכרי מותרת, ולא אסרה תורה אלא גזלתו שנעשה איסור בלקיחתה ממנו, שנאמר: "לכל אבדת אחיך", פרט לשל נכרי. והמחזירה לו הרי זה עובר עבירה, מפני שמחזיק ידי רשעי עולם. ואם החזירה לקדש את השם, כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה מן התורה וחייב להחזיר, כגון אם מצאה במקום רוב ישראל והנכרי ידמה שלא נאבדה רק ישראל גנבוה ממנו.

ואם מצא משכון של ישראל שהיה אצל נכרי ונאבד ממנו, חייב להחזיר לבעליו הישראל בחינם, כי גוף המשכון הוא של ישראל, והשעבוד שהיה בו להנכרי נפקע כשנאבד ממנו. ואינו רשאי להחזירו להנכרי לקדש השם, כי בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים. ואם עלה הרבית על המשכון יותר משוויו שאז הוחלט להנכרי אין צריך להחזירו להישראל:

לטעריכה

וישראל העובד עבודה זרה או מחלל שבתות בפרהסיא, שדינו כמומר לכל התורה כולה, אינו בכלל "אחיך" ודינו שאסור להחזיר לו אבדה. וכן האפיקורסים, והם הכופרים בתורה ובנבואה מישראל. וכן המומר לכל התורה כולה או רובה חוץ מחילול שבת ועבודה זרה.

אבל המומר למקצת המצוות, כגון אוכל נבלות לתיאבון או עובר שאר עבירות לתיאבון ולא להכעיס (שהעושה עבירה להכעיס אפילו פעם אחת הרי זה מין וכמומר לכל התורה הוא), מצוה להחזיר אבדתו, שנאמר: "לכל אבדת אחיך", לרבות את המומר למקצת התורה.

והמסור אם צריך להחזיר לו אבדתו יתבאר בהלכות נזקי ממון:

מעריכה

אף על פי שממונו של חבירו נדחה מפני כבודו, אינו נדחה מפני כבודו של אביו ואמו, אף על פי שהוקשה כבודם לכבוד המקום, שאם אמר לו אביו: אל תחזיר האבדה עכשיו כי צריך אני עכשיו שתאכילני ותשקני, לא ישמע לו, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו אני ה'", כולכם חייבים בכבודי.

אבל נדחית היא מצות השבת אבדה וכל כיוצא בה ממצוות של הצלת ממון חבירו, הן נדחות מפני כבוד המקום, כגון שהאבדה בבית הקברות והוא כהן לא יטמא לה. ואפילו איסור של דבריהם לא יעשה בשביל ממון חבירו, כגון להגביה מעות שמצא בשבת, שאין דוחין איסור מפני ממון, שנאמר: "אני ה'", כולכם חייבים בכבודי: