שולחן ערוך אורח חיים תרמה ג

בריית עלין של לולב כך היא: כשהם גדלים, גדלים שנים שנים ודבוקים מגבן, וגב של שני עלין הוא הנקרא תיומת; נחלקה התיומת (ברוב העלין) (טור וב"י) , פסולה; היו עליו אחת אחת מתחלת ברייתו ולא היה תיומת, או שכל עליו כפולים מצדו האחד וצד השני ערום בלא עלין, פסול:

הגה - ויש מפרשים לומר דאם נחלק העלה העליון האמצעי שעל השדרה עד השדרה, מקרי נחלקה התיומת ופסול; והכי נוהגין (ת"ה סי' צ"ז). מיהו לכתחלה, ומצוה מן המובחר, נוהגין ליטול לולב שלא נחלק העלה העליון כלל כי יש מחמירין אפילו בנחלק קצת; ואם אותו העלה אינו כפול מתחלת ברייתו, פסול (כל בו):

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

ויש מפרשים לומר כו'. בתו' פ' הגוזל קמא מבי' ב"י וז"ל מצא ר"י בתשובת הגאונים אותה הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעל' הימנ' והיא כשני הוצים דבוקי' זה בזה ונקראי' תיומת כו' ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאי' אותה שיש להם תיומת כזה אפי' א' בת"ק וי"ל שאף לדבריהם אין פסול אלא משום שהי' תחל' כענין זה ונחלק שנשתנ' מברייתו (ובאשר"י בפירקין כ' כאן אבל אם לא הית' התיומת מחוברת מתחל' כשר) ועוד אר"י די"מ שכל עלי הלולב כפולי' א' כפול לשני' ויש בראש הלולב בסוף השדר' ב' עלין יוצאין ממנה שכל א' כפול לב' כשאר עלי הלולב ואותן שני עלין היוצאי' מראש השדרה נקראת יומ' ואהנהו בעי נחלק' התיומ' מהו דהיינו אם נחלקו זע"ז דהיינו קצת מהשדר' ומיהו אין רוב הלולבין נמצאי' בענין זה ומ"מ י"ל דבעי דא' משתכח כה"ג תיומה ונחלקו מהו עכ"ל התוס' וכתב ב"י ע"ז ונרא' דמיירי בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלים שכל עלה מהם כפול כשאר עלין שבלולב והם נקראים הוצא ולפי מה שמצא ר"י בתשו' הגאונים צריך השני הוצין אלו שיהיו דבוקים ממש בלי שום פירוד כאלו הם גוף א' וזה דבר שאינו נמצא בארצה אבל אצלינו נמצא הרב' פעמי' בלולב שמצד פניו מחובר שני הוצים אלו ונראה כל ראש הלולב כאלו הוא עץ א' בלי שום פירוד ולפירוש האחרון שכ' ר"י א"צ ששני הוצין אלו יהיו דבוקי' זה בזה כאלו הם גוף א' אבל צריך שיהיו סמוכים זה לזה כמשפטם שהם נראי' כשנים אלא שאין ביניהם חילוק כלל אבל אם נחלק הוצא זה מחבירו דהיינו ע"י שתתחלק קצת מהשדרה פסול ומיהו בחלק מועט מיפסל כו' ומ"ש אין רוב הלולבי' נמצאי' בענין זה דהיינו לו' דהרב' לולבים אינם כלים באמצע בשני הוצין וניחא להו דאע"פ שרוב לולבים אינם נמצאים בענין זה להיותם כלים באמצע בשני הוצין בעי להיכא דמשתכחי עכ"ל משמע שמפרש פי' הגאונים והי"מ של ר"י בענין א' שהשדר' כלה בשני הוצין ועיקר החילוק דלפי' הגאוני' צריך שיהיו דבוקי' כלם ולי"א א"צ דבוק כי אם בשדר' ול"נ כלל דא"כ למה הקשו התו' תחלה שאין החבור נמצא ביניהם בא מת"ק משמע שהם עצמם נמצאי' ואח"כ הקשו על הי"מ שאין לולב כזה נמצא כלל אף בלא החבור ותו למה הוצרכו להאריך בפי' הי"מ בענין התיומת הא כבר מפורש כך לעיל ולא הי' להם לו' אלא י"מ דהפסול תלוי בנחלק השדר' לא בדבוק ההוצין ולשונם בי"מ משמע כאלו הוא פי' אחר ונ"ל פשוט בהבנת דבריהם דשני דרכים יש בלשון תיומא הא' מצד דבוקם והוייתם תמיד יחדו היינו שאין להם לשנים העליוני' מקור א' אלא מקור אחד גבוה מחבירו רק שאותם שהם שכני' זא"ז בראש הלולב הם נדבקי' תמיד ואם נפרד אותו הדבוק הוה נחלק התיומת ופסול וע"ז הקשו דהחבור הזה לא נמצא אפי' בת"ק והדרך השני בפי' תיומת מצד שתולד' שלהם ממקו' א' כמו אחי' תאומי' שאחר שבאו ממקור א' יתפרדו כן שני הוצים שיוצאי' ממקום א' במקום שכל' השדרה ואחר יציאתם מן המקור לא אכפת לן בדבוקם וחבורם ע"כ תליא הפסול בנחלק מקום חבורם בשדרה וע"ז הקש' דזה לא נמצא כלל שיצאו ממקו' א' ותי' דבעי' אם ימצא כך תיומת מה יהי' דינו בנחלק ולעיל שינו לשונם בתירוצם וכתבו שאף לדבריהם אין פסול כו' דשם עיקר החידוש בחיבור שלהם ואזלא הבעי' אם נפרד החבור ההוא כנ"ל ברור בדבריה' ותמהתי על הב"י שהלך מדרך הפשוט הזה לבאר בע"א וכתבו עוד התוס' והרא"ש אחר פי' הגאוני' ה"ג שפירוש נתחלק' התיומא ההיא גבה דהיכא דדבוקי להדדי ההוא דאתמים להו ומשוי להו חד נחלקו מהו כו' ופי' הרא"ש דברי ה"ג כדברי רי"ף דכל הוצא שהוא כפול לשנ' אם נפסק הוא מהו והיינו על חלוקת הדבוק המחבר הכפל של כל הוצא והיינו ברוב של כל עלין בעי וכלשון ש"ע כאן שהוא לשון הרמב"ם ולפ"ז אין פסול לעלה האמצעי יותר מבשאר העלין והך י"מ של רמ"א הוא דעת רש"י בל' א' מביאו בת"ה סי' צו בשם הסמ"ק דעל' האמצעי' שדרכו להיות כפול כשאר עלין אם נחלק הוא לבד פסול והיינו אם נחלק עד למט' מן העלין וכ' הא"ז ע"ז אני סומך הלכ' למעש' וכן ראיתי א' מהגדולי' שהכשיר לובלין שהיו סדוקין בעלה האמצעי שראשיהן כרוחב אצבע ויותר עכ"ל והר"ן הביא פי' זה דעלה האמצעי וכ' ע"ז ומחמיר עוד לומר דכל שנחלק המתאים אפי' במיעוט פסול וכי שרינן נסדק דלא כהימנק היינו בנסדק לרחבו ואין זה במשמע אלא שראני לחוש להחמיר אח"ז הביא פי' דהרי"ף והרמב"ם דלעיל להקל לגמרי בעלה האמצעי' וע"ז כתב רמ"א לכתחלה מצוה מן המובחר כו' ואכתי צריך לבאר האי מיעוט שזכר הר"ן להמחמירים ע"כ לאו מיעוט כל שהוא לגמרי קאמר דא"כ גם בחגירת צפורן יהיה פסול וזה ודאי אינו דא"כ ליחשבי' בהדי ג' פגימות הן בפ"ק דחולין דף יז דחשיב שם רב חסדא אף פגימות סכין וכיון דזה אינו פוסל נרא' דאף בשיעור פחות מטפח אין שום סברא להחמיר דהא איתא שם כמה פגימות המזבח רשב"י אומר טפח ראב"י אומר כזית ומחלקי' שם בין סיד לאבן וא"כ ע"כ אין סבר' לו' כאן בפחו' מטפח או כזית דפוסל בפרט שרוב הפוסקי' ס"ל דאין לעלה האמצעי' חומרא בזה רק בצירוף רוב העלין והיינו ברוב כל עלה ועלה ולמה נחמיר בעל' האמצעית לדיע' זו יותר מדאי כנלע"ד ועי' בסמוך ה"ו:

מגן אברהם

עריכה

(ד) העלה העליון: שדרכה להיות כפול כשאר עלי הלולב (ד"מ ת"ה):

באר היטב

עריכה

(ה) קצת: דהיינו עד טפח ועיין ט"ז באורך מזה.

משנה ברורה

עריכה

(יא) ברוב העלין - ורוב כל עלה ועלה:

(יב) פסולה - דהוי כאלו ניטלו לגמרי. והנה לדעה זו הראשונה אין שום נ"מ בין שאר העלין לעלה האמצעית ואם נחלקה אפילו כולה כשירה:

(יג) וצד השני ערום בלא עלין פסול - עיין בחי' הריטב"א דבזה ודאי פסול כל שבעה ימים אבל באחת אחת מתחלת ברייתו מסתפק שם עיי"ש:

(יד) העלה העליון - שדרכה להיות כפול כשאר עלי הלולב:

(טו) האמצעי - ואם כלה השדרה בשני עלין יש על שניהם שם תיומת ואם נחלקה אחת מהם פסול:

(טז) עד השדרה - עיין בביאור הגר"א שהסכים דלדינא יש להחמיר ברובו דבכל פסול רובו ככולו ועל מקצתו אין להחמיר כלל:

(יז) ופסול - היינו ביום הראשון אבל בשאר הימים כשר:

(יח) לכתחלה מצוה מן המובחר וכו' - היינו אם יש לו לולב אחר אבל א"צ לברך על לולב של חבירו משום זה:

(יט) כי יש מחמירין וכו' - וטעמם דע"י הנענועים רגיל להיות בסופו סדוק כולו ועיין בט"ז דלדעתו אין להחמיר בזה רק אם נחלק כשיעור טפח ובח"א כתב דלדעה זו יש להחמיר אפילו במשהו ועיין במה שכתבנו בסקט"ז בשם הגר"א וע"כ אם יש לו לולב אחר יותר טוב לברך עליו משום מהיות טוב וגו' אבל מדינא אין לחוש לזה כלל כ"ז שלא נחלק רובו ועיין לקמיה בס"ז דאם נתרחקו ב' סדקיו זה מזה עד שנראה כשנים פסול:

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}