שולחן ערוך אורח חיים תקלח ו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תקלח · ו
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד בית דין מאבדין אותה ממנו ומפקירים אותה לכל:
- הגה: ואם הוא עושה מלאכת אחרים שאי אפשר לקנסו כגון חייט או סופר שעושה מלאכת אחרים משמתינן ליה ומלקין אותו (בית יוסף ור"י):
ואם מת לא יקנסו בנו אחריו ומותר לו לעשותה אם הוא דבר האבד:
מפרשים
לא יקנסו בנו אחריו. כ' ב"י וז"ל וכ' רבינו ירוחם בשם המפורשים דהא לא קנסו בנו אחריו דוקא בדבר האבד אבל בדבר שאינו אבד אם עשאו בח"ה מאבדין אותו ממנו ואפי' מת קונסין בנו אחריו ונ"ל כי זהו למ"ד דאסור מלאכה בח"ה דאוריית' ולפיכך בדבר שאינו אבד קונסין בנו אחריו כדאמרי' גבי כהן שצרם אוזן בכור וקנסו בנו אחריו מאחר שהוא אסור מדאוריי' עכ"ל וז"ל בצרם אוזן בכור לא דקדק בשמיעתו דהא בהדי' פשטי' בפ' כל פסולי המוקדשין דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו ומינה משמע דבמכוין מלאכתו בח"ה אע"פ שאינו דבד האבד דלא עדיף מצורם אוזן בכור ומת דלא קנסו בנו אחריו עכ"ל. וראוי לשום לב דלא נשוי' לרבינו ירוחם עם המפורשים לטוע' בדבר כזה במה שהוא תלמוד ערוך ולפי הנרא' יפה כוון דאיתא בגמ' פ' מ"ש בעי ר"י מר"ז כוון מלאכתו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו משום דאיסורא עשה אבל כיון מלאכתו לא עשה איסור' עדיין (כ"ה גי' התו') א"ל תניתוה שדה כו' הטיבה ומת בנו זורעה אלמא לדידי' קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן ה"נ לדידי' קנסו כו' ובפ' כ"ה ד' מ"ד אי' ג"כ בעי ר"י מר"ז צרם אוזן בבכור מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל כוון מלאכתו במועד ומת לא קנסו בנו משום דלא עבד איסור' הכא מאי ופשיט ג"כ כמו כאן וס"ל למפרשי' שמביא רי"ו מדלא מבעי' ליה בכוון מלאכתו במועד לדבר שאינו אבוד ועשה אות' מלאכ' מהו לקנוס בנו ולא ה"ל למבעי בצור' אוזן בכור דג"ז הוה דאוריי' אלא בעי' זו ה"ל למבעי במקום בעי' זו אלא ודאי דבזה פשוט לקנוס גם בנו דיש תרתי לריעותא הא' מצד שמתכוין למלאכתו לח"ה הב' מצד שעוש' באמת דבר שאינו אבוד וא"כ ה"נ קאי לפי המסקנ' בההיא דפשיט מן נטייב' בשביעית אין שם אלא חדא לריעותא דעביד איסורא אבל בתרתי לאסור ודאי קנסו וע"פ הדברים האלו לק"מ גם על רי"ו שכ' שהמפרשי' ס"ל דמלאכת ח"ה דאורייתא מדהשוו דבר זה לצורם אוזן וס"ל אף לפי המסקנא בזה דקנסו בנו כיון דאיכא תרתי לריעותא כנ"ל סברת רי"ו בשם המפרשים והוא נכון:
(א) האבד: אבל בדבר שאינו אבד פשיטא דאסור לעשות בחה"מ ואם דבר שאינו אבד בחה"מ אפי' לבנו קנסוה רבנן ומאבדין אותו ממנו ודוק' למ"ד מלאכת חה"מ דאורייתא. רי"ו. ונ"ל דדמי לעושה מלאכה בשבת שאסור לו לעולם וה"ה לבנו. מ"א וע"ש ובט"ז.
(טו) ב"ד מאבדין - רבותא קאמר לא מיבעי אם עדיין לא עשה המלאכה אין הב"ד מניחין אותו לעשות המלאכה אע"פ שהוא דבר האבד ויאבד הדבר ההוא מעצמו. אלא אפילו עבר ועשה ב"ד מאבדין הדבר ההוא בידים ובתר הכי גבי מת דלא קנסו בנו קמ"ל ג"כ רבותא דאפילו עדיין לא עשאה ב"ד מתירין לבנו לעשות המלאכה כיון שהוא דבר האבד:
(טז) ממנו - וכ"ש אם עשה מלאכה בדבר שאינו אבוד בודאי ב"ד מאבדין אותה:
(יז) ומפקירין אותה - ואם לא זכה בה אדם ונשאר עד לאחר המועד מותר להתעסק בה:
(יח) שאי אפשר לקנסו - עין בא"ר שדעתו דמאבדין ממנו כל השכירות וע"ש עוד:
(יט) ומלקין אותו - ר"ל או מלקין אותו [הגר"א] והיינו עד שיקבל עליו שלא לעשות [לבוש]:
(כ) לא קנסו בנו אחריו - אדלעיל קאי שכבר עשה אביו. ופשוט דדוקא אם עדיין לא זכה בה אדם אבל אם זכו בה בחייו כבר נעשה שלהם ואין הבן יורשו ואפשר עוד דאפילו עדיין לא זכו בה מכיון שכבר הפקירוה שוב אין הבן יכול לחזור ולזכות מצד ירושה אלא הרי הוא כשאר כל אדם לנכסים אלו והמחבר מיירי שמת קודם שהפקירוה:
(כא) אם הוא דבר האבד - דבדבר שאינו אבוד פשיטא דאסור לבנו לעשות בחוה"מ. ואם עשה אביו בדבר שאינו אבוד ומת י"א דבזה קנסו גם לבנו אחריו שלא יהנה מזה למ"ד דמלאכת חוה"מ אסור מן התורה אבל הב"י ועוד כמה אחרונים מפקפקין בזה:
(*) אם הוא דבר האבד: עיין במ"ב באם עשה מלאכה בדבר שאינו אבוד דדעת הנ"י ורי"ו בשם יש מפרשים דבזה קנסו גם לבנו וב"י משיג עליו דהלא מקילינן גם בצורם בכור דהתם בודאי איסור דאורייתא ואפ"ה מסקינן בבכורות דלא קנסו בנו אחריו והט"ז והדרישה תירצו דהכא גרע מפני דאיכא תרתי לריעותא דמה שכיון מתחילה להניח המלאכה על חוה"מ וגם מה שעשה אח"כ בחוה"מ והעתיק הא"ר תירוצם ובאמת הוא דוחק גדול לחשוב המחשבה והמעשה לתרי ענינים וגם ממו"ק י"ג ע"א בגמרא משמע דצורם בכור גרע מזה וכיון דמקילין שם כ"ש בענינינו ועיין במאמר מרדכי ובחמד משה שדחו ג"כ את תירוצם ונשארו על דברי רי"ו בצ"ע (דבשלמא בדבר האבד שייך לומר כיוון מלאכה במועד דהיה יודע שתפסיד אם לא יעשנה במועד והיה אפשר לעשותה קודם מועד ואפ"ה לא עשה והמתין לעשותה במועד משא"כ בדבר שאינו אבד איזו כונה שייך בזה לומר שכיוון לעשותה במועד כיון שלא תפסיד אם לא יעשנה ואם עשה הוא דעשה רעה וחדא ריעותא הוא דהוי) וע"כ נראה דברי הרב"י נכונים ומה שהמ"א רצה לתרץ דברי הרי"ו משום דהוי כעושה מלאכה בשבת דאסור שם גם לבנו כבר הקשה עליו בספר בית מאיר דמי הגיד לו דבר זה ששם אסור גם לבנו ואף אם נימא דאזיל לשיטתיה שם דה"ה למי שנתבשל בשבילו מנ"ל שכל מה שעושה או מבשל היינו לצורך בנו נמי מפני שידע שימות וירש בנו מלאכה זו וסיים ע"ז לכן העיקר לענ"ד כפסק השו"ע וכמו שכתב בב"י דלבנו תמיד לא קנסינן וגם בק"נ משמע דלדינא תפס דלא כנ"י הנ"ל: