פתיחת התפריט הראשי

ביאור הלכה על אורח חיים תקלח

סעיף אעריכה


(*) מי שהפך וכו':    עיין מ"ב ודעת הרמב"ם דמותר גם להפוך אותם לכתחלה וטעמו דכיון שנתנן במעטן והגיע זמנן להפוך אם לא יהפוך אותם הוי דבר האבד ועיין בחי' הריטב"א שכתב דהכל לפי המקום והזמן דבאתריה דהרמב"ם גם ההפיכה גופא הוי מכלל דבר האבד:


(*) ומזפת החביות וכו':    בגמרא איתא זופתין חביתא ועיין שם ברש"י ובנ"י ומשמע מינייהו דמפרשי בשל יין וכן משמע מהרמב"ם פ"ח מהלכות יו"ט ומדברי המחבר משמע דה"ה בחבית של שמן:


(*) בין קטנות ובין גדולות:    עיין במגן אברהם וכן הקשה הגר"א מפסחים ק"ח ולפ"ז אין להקל בשום חבית וכן מצאתי באמת לדברי הרוקח שמחמיר בין בגדולות ובין בקטנות ומ"מ לדינא אין לזוז מפסק השו"ע שכן מצאתי להרבה ראשונים שפסקו כן להדיא הרמב"ם בפ"ח מהלכות יו"ט וסמ"ג ורי"ו בשם התוס' וטור בשם הרא"ש [ומה שהקשה ב"י דסתם חבית גדולות הן עיין בנחל אשכול דלענין קטנות בודאי אין להחמיר דשמואל הוי מרא דתלמודא טפי מרב דימי ובודאי הלכה כמותו נגדו ולענין גדולות יש לנו לפסוק כרנב"י דבתרא הוא] וכן משמע בשאילתות בפרשה ברכה ס"ס ק"ע דהזכיר רק חביתא דחמרא ושיכרא להתירא ולא הזכיר שום חילוק בין קטנות לגדולות ואין לנו מחמירים בזה רק הרז"ה שפסק כרב דימי והרוקח שמחמיר בשניהם ולענין קושית המגן אברהם עיין בפמ"ג ובנהר שלום ובבגדי ישע שתירצו קושיתו בטוב טעם:


(*) וכן שולה פשתנו וכו':    מקיצור פסקי הרא"ש וכן מן הטור משמע דאף בזה יעשה בצנעא כמו בס"ב:

סעיף ועריכה


(*) אם הוא דבר האבד:    עיין במ"ב באם עשה מלאכה בדבר שאינו אבוד דדעת הנ"י ורי"ו בשם יש מפרשים דבזה קנסו גם לבנו וב"י משיג עליו דהלא מקילינן גם בצורם בכור דהתם בודאי איסור דאורייתא ואפ"ה מסקינן בבכורות דלא קנסו בנו אחריו והט"ז והדרישה תירצו דהכא גרע מפני דאיכא תרתי לריעותא דמה שכיון מתחילה להניח המלאכה על חוה"מ וגם מה שעשה אח"כ בחוה"מ והעתיק הא"ר תירוצם ובאמת הוא דוחק גדול לחשוב המחשבה והמעשה לתרי ענינים וגם ממו"ק י"ג ע"א בגמרא משמע דצורם בכור גרע מזה וכיון דמקילין שם כ"ש בענינינו ועיין במאמר מרדכי ובחמד משה שדחו ג"כ את תירוצם ונשארו על דברי רי"ו בצ"ע (דבשלמא בדבר האבד שייך לומר כיוון מלאכה במועד דהיה יודע שתפסיד אם לא יעשנה במועד והיה אפשר לעשותה קודם מועד ואפ"ה לא עשה והמתין לעשותה במועד משא"כ בדבר שאינו אבד איזו כונה שייך בזה לומר שכיוון לעשותה במועד כיון שלא תפסיד אם לא יעשנה ואם עשה הוא דעשה רעה וחדא ריעותא הוא דהוי) וע"כ נראה דברי הרב"י נכונים ומה שהמ"א רצה לתרץ דברי הרי"ו משום דהוי כעושה מלאכה בשבת דאסור שם גם לבנו כבר הקשה עליו בספר בית מאיר דמי הגיד לו דבר זה ששם אסור גם לבנו ואף אם נימא דאזיל לשיטתיה שם דה"ה למי שנתבשל בשבילו מנ"ל שכל מה שעושה או מבשל היינו לצורך בנו נמי מפני שידע שימות וירש בנו מלאכה זו וסיים ע"ז לכן העיקר לענ"ד כפסק השו"ע וכמו שכתב בב"י דלבנו תמיד לא קנסינן וגם בק"נ משמע דלדינא תפס דלא כנ"י הנ"ל: