שולחן ערוך אורח חיים תסח ד


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

ההולך ממקום שעושים למקום שאין עושים, לא יעשה בישוב, מפני המחלוקת; אבל עושה הוא במדבר.

וההולך ממקום שאין עושים למקום שעושים, לא יעשה, ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ואף על פי כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני איסור.

לעולם אל ישנה אדם, מפני המחלוקת:

וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר. והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת:

מפרשים

 

מגן אברהם

(ז) מפני המחלוקת:    דמלאכ' א"א לעשו' בצנע' כמו שאר דברים דשרי כשדעתו לחזור (תו' ור"ן):

(ח) עושה הוא במדבר:    כשדעתו לחזור (מ"מ) ואם הוא עדיין חוץ לתחום העיר אפי' אין דעתו לחזור שרי (הר"ן):

(ט) שיצא משם:    כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נוהג אפי' כקולי מקום שהלך לשם כדאי' פ"ק דחולין וכ"כ הר"ן וכ"ה בססי' רי"ד בי"ד ודברי הש"ך שם צ"ע:

(י) וחומרי מקו' שהלך לשם:    אף על פי שדעתו לחזור מפני המחלוקת:

(יא) ואעפ"כ לא יתראה כו':    פי' כשנוהג חומרי מקום שיצא משם לא יתראה כו':

(יב) והוא שלא יתראה כו':    משמע דכללא הוא לכל מידי דאכיל' ושאר דברים מותרין בצנעה חוץ ממלאכ' דא"א לעשות בצנעה לכן לא שרי אלא במדבר כמש"ל וכ"מ במ"מ ומשמע בר"ן דאם באו ומצאוהו אוכל צריך לכסות בפניהם המאכל אבל בפני ת"ח שיודעים שזה תלוי במנהג א"צ לכסותו עמ"ש סוף סי' תצ"ו ובי"ד סוף סימן פ"ג ובתשו' הרשב"א סי' של"ז ובתשו' ר"ל חביב:

כתוב במהרי"ל הבחורי' האוכלים במגנצ"א מבדיקות הקולות שמקילין שם אין לחוש דכ' במרדכי דאין אנו בקיאים בחומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ושוב אמר דאיתא בתוספות פ"ק דפסחים דף י"ד בירושלים סברא הוא לנהוג שם איסור מלאכה בע"פ כיון שמתקבצים שם אף ממקומות שנהגו שם איסור, ומכאן נהג שלא פאנצ"ן של בני ריינו"ס בביתו משום שמתקבצין שם בחורים ממקומות אחרים, וצ"ע מ"ש מבדיקות דלעיל ושמא משום דאיסור חלב דאוריי' וכרת החמיר עכ"ל ול"נ דבשלמא בדיקה מיקרי צינעה דמנא ידעי הבחורים מה אירע בבדיקת הבהמה רק הבודק יודע אבל הפאנצי"ן ניכרים ונראים שנוהגין בהם איסור במקומות אחרי' ע"כ אין אנו רשאין להתירן בפניהם דומיא דירושלים שהיו נוהגין איסור מלאכה שהוא מילי דפרהסיא: ומ"ש להתיר לבחורים לאכול מבדיקות כו' משמע דס"ל דבחורים מקרי דעתם לחזור אף על פי שדעתם ללמוד שם ב' וג' שנים, ומ"מ צ"ע למה כ' דאין אנו בקיאין וכו' ועוד דאם אין אנו בקיאין יש לנו להחמיר, ואפשר דקאמר שאין למחו' בידם משום שאין אנו בקיאין ומספק אין למחו' וצ"ע גדול בזה דהרב' חילוקים יש בין מדינ' למדינ' בענין הבדיקות וא"כ היה צריך לנהוג חומרי מקום שיצא משם וכ"מ ביורה דעה סי' ס"ד ס"ט וסי"ד:

ובמרדכי ריש יבמו' כתוב בני מגנצ"א כשבאין לגרמיז"א צריכין בני גרמיז"א להודיע במקצ' דברים שנוהגין בהם קולות ואז כשמודיעין להם אם דעת' נוטה אחריה' מותר לנהוג באותן קולות אף על פי שאסורי' במקומן כדאמרי' פ' כירה ר' אבא במקומו של ריב"ל היה מטלטל שרג' וכ' מהרמ"ט ובמרדכי אחר מסיק וז"ל וצ"ע בפ' מקום שנהגו שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ועוד דהא ר' אבא ס"ל להתירה כר"ש ובמקומות של ר"י היה מחמיר עכ"ל ול"נ דלק"מ דמרדכי נמי ה"ק אם נרא' לו ע"פ הדין שהו' מותר מותר לאכול אך קושיא הראשונ' במקומו' עומדת ואפשר שמפני זה כ' מהרי"ל שאין אנו בקיאין:
 

באר היטב

(ו) ההולך:    ע' ח"י שהאריך בזה. (ואפי' בצנעה אסור) ומבואר שם דאם באיזה מקום נהגו איסור בדבר הפא"נצין ונתגרשו אותו הקהל ובאו בני אדם אחרים ונתיישבו שם שמנהגם לאכול הפא"נצין במדינתם. אין מחויבים לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם כיון שנתבטל הקהל נתבטל מנהגם ונסתלק מעשה ראשון עיין שם. ועיין מ"א סוף סימן תצ"ג.

(ז) במדבר:    כשדעתו לחזור. ואם הוא עדיין חוץ לתחום העיר אפי' אין דעתו לחזור שרי. ר"ן מ"א.

(ח) שיצא:    כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נוהג אפילו כקולי מקום שהלך לשם ש"ס עח"י וביד אהרן.

(ט) שהלך:    אע"פ שדעתו לחזור מפני המחלוקת.

(י) יתראה:    פי' כשנוהג חומרי מקום שיצא משם אל יתראה כו'.

(יא) יתראה:    משמע דכללא הוא לכל מידי דאכילה ושאר דברים מותרין בצנעה חוץ ממלאכ' דא"א לעשות בצנעה לכן לא שרי אלא במדבר. ומשמע בר"ן דאם באו ומצאוהו אוכל צריך לכסות בפניהם המאכל אבל בפני ת"ח שיודעים שזה תלוי במנהג א"צ לכסותו וע"ס תצ"ו (וביורה דעה ססי' פ"ג ות' רשב"א ומהר"ל חביב ז"ל ובמהרי"ל כתב הואיל דתו' פסחים י"ד כתבו דבירושלים מסתברא לנהוג איסור מלאכה בערב פסח שמתקבצים שם ממקומות המחמירים נהג שלא לאכול בביתו רייניסי פא"נצין. עמ"א שדחה ראיה שלו ומה שכתב המרדכי דבני גרמייזא צריכים להודיע לבני מגנצא בדברים שנהגו להקל עיין שם. ועיין בחבורי (מנהג מדינה) כי שם יבוא איש איש על מקומו). ועיין מ"א באורך.
 

משנה ברורה

(יד) ההולך וכו' - כללו של סעיף זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן. כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה אם אין דעתו להשתקע בעיר הזאת בתמידות אינו חל עליו חומרי מקום זה מעיקר הדין ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו בצנעא בתוך ביתו אבל בפרהסיא אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר לעשותן בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא כמו מלאכה אין לו לעשות אף בצנעא בתוך העיר אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר ושם יוכל להקל כמנהג מקומו. ובדעתו להשתקע חל עליו מנהג המקום תיכף כשבא לתחום העיר ואפילו אם ירצה אח"כ לצאת חוץ לתחומה של עיר ולהקל כמנהגו אינו רשאי שכבר חל עליו מנהג מקום זה כיון שבא לכאן לקבוע מקומו. וכן ה"ה אם מנהג מקומו להחמיר והלך למקום שמקילין תלוי ג"כ בזה דאם דעתו להשתקע שם נפקע ממנו חומרת מקום שיצא משם משבא למקום החדש ומותר לו להקל כמנהג אותו המקום ואם אין דעתו להשתקע במקום זה עדיין לא נפקע ממנו חומרי המקום שיצא משם ואסור לו להקל באותו דבר כמנהג המקום הזה ומ"מ אין לו להתראות בפני אנשי אותו מקום שיכירו בו שאינו נוהג כמוהם מפני מחלוקת אלא יחמיר בצנעא ועתה נבאר בפרטיות:

(טו) לא יעשה וכו' - ומיירי כשדעתו לחזור למקומו דאי אין דעתו לחזור אפילו במדבר אסור:

(טז) בישוב - של ישראל וכל שבא לתוך תחומו של אותו המקום מקרי בא בישוב:

(יז) מפני המחלוקת - ואפילו בצנעא דמלאכה א"א לעשות כ"כ בצנעא שלא יתוודע:

(יח) במדבר - ר"ל בשדה העיר חוץ לתחום שאין אנשי הישוב מצויין שם כיון שדעתו לחזור למקום הראשון שמקילין שם:

(יט) לא יעשה - זה מיירי גם כן בדעתו לחזור למקומו וע"כ לא נפקע ממנו חומרי מקום שיצא משם אבל בדעתו להשתקע כאן לעולם אין צריך להחמיר כמנהג מקומו שיצא משם ויכול להתנהג כקולי המקום שיושב ביניהם עכשיו וכמו שמוכח מדברי המחבר לקמן סימן תקע"ד:

(כ) וחומרי מקום שהלך לשם - ואע"פ שדעתו לחזור מפני המחלוקת וכנ"ל בריש הסעיף:

(כא) ואעפ"כ לא יתראה וכו' - קאי אהיכי דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם לא יתראה וכו' וכל זמן שלא יראה היכר לפניהם שהוא בטל מחמת איסור לא יהיה שום מחלוקת דמימר אמרי מלאכה הוא דלית ליה [גמרא]:

(כב) וכן וכו' - הלשון מגומגם מאוד דהא כל הסעיף קאי בדעתו לחזור למקומו וכמו שכתבנו וכתבו האחרונים דקיצור לשון יש כאן וחסר תיבת כל והכונה דלאו דוקא ממקום שעושין מלאכה למקום שאין עושין דה"ה בכל מנהג שבמקום זה נוהגין כן ובמקום אחר נוהגין באופן אחר:

(כג) והוא שלא יתראה וכו' - כולל בזה שני גווני א) היכי דמנהג מקומו להקל ומיקל צריך ליזהר עכ"פ שלא יתראה בפני אנשי המקום ד"ז וכנ"ל בריש הסעיף אלא דבזה לא הצריך לצאת במדבר כמו ברישא לענין מקום שעושין מלאכה דשאני מלאכה דא"א שלא יתודע לאנשי המקום כשיעשה בעיר משא"כ בשארי מנהגים לא יתודע כשיעשה בצנעא וע"כ לא החמיר עליו רק שלא יתראה בפני וכו' ר"ל שלא יעשה בפרהסיא. ב) היכי דמנהג מקומו להחמיר ומחמיר צריך ליזהר ג"כ שלא יראה בפניהם שהוא מחמיר וכנ"ל לענין מלאכה. אמנם היכי שא"א לו שלא ירגישו בו שהוא משנה ממנהגם יש לו לנהוג לקולא כמותם אפילו בשדעתו לחזור למקומו שמחמירים מפני המחלוקת. ודוקא אם הדבר הזה אינו אסור מעיקר הדין אלא שנהגו לאיסור אבל דבר שהוא אסור מצד הדין אפילו איסור דרבנן ח"ו לעבור מפני חשש איבה ומחלוקת ומוטב לסבול ע"ע קטטות ולא לעבור על ד"ס שהעובר על ד"ס חייב מיתה בידי שמים:

(כד) מפני המחלוקת - כתבו הפוסקים דאם מנהג אנשי מקומו להקל ועשה כמנהגו בצנעא ומצאוהו אנשי המקום שהוא בו עכשיו צריך להפסיק ממנהגו שלא יכירו בו מפני המחלוקת אבל אם מצאו ת"ח אין צריך להפסיק דת"ח יודע שזה תלוי במנהג ואין כאן מחלוקת ומ"מ לכתחלה לא יעשה כמנהגו אפילו בפני ת"ח:
 

ביאור הלכה

(*) ההולך וכו':    עיין מ"ב ודע דסעיף זה כולו הוא לשון הרמב"ם ונחלקו האחרונים בפירושו דעת המגן אברהם ועוד איזה אחרונים דהוא סובר ג"כ כהתוספות והרא"ש וכמו שהסביר המגן אברהם את כל הסעיף לפי זה וכמו שהעתקנו במ"ב ודעת הש"ך ביורה דעה סוף סימן רי"ד וכן הוא ג"כ דעת הח"י והגר"א שהרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה דלדידיה ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין ואין דעתו לחזור אפ"ה במדבר מותר דלדידהו אסור בזה ובדעתו לחזור לדידיה מותר אפילו בישוב כל שהוא עושה בצנעא ולדידהו אסור אם לא במדבר דהיינו חוץ לתחום העיר וכן בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואין דעתו לחזור אסור לדידיה דצריך לנהוג כחומרי המקום שיצא משם ולדידהו מותר בזה ומ"מ לדינא כתב הש"ך שם וכן הח"י וכן ראיתי בעוד איזה אחרונים דנקיטי כהתוספות והרא"ש וכמו שסתם המחבר בסימן תצ"ו ובסימן תקע"ד וביורה דעה בסימן רי"ד ולכך הסברתי דברי הסעיף כפירוש המגן אברהם משום דעכ"פ להלכה נקיטי כוותיה אפילו הש"ך והח"י:

(*) וחומרי מקום וכו':    עיין באחרונים שכתבו דלא פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם אלא בדוקא אם למקום שבא שם יש מנהג קבוע להיתר אבל לא בעיר שאין בה מנהג קבוע. וכתבו עוד בקהלה שנחרבה ונתישבה ע"י אנשים אחרים שנוהגים היו להקל באיזה דבר במקומות שבאו משם אין מחויבים גם עתה להחמיר אע"פ שהעיר החרבה הזאת בישיבה היו נוהגין אנשיה להחמיר בדבר זה מאחר שאנשיה כבר נתגרשו ממנה נתבטל מנהגם ובפמ"ג מסתפק אפילו בנשארו בה קצת כיון שנתגרשו רובם עיי"ש ולענ"ד בנשארו בה אפילו מיעוט כל שיש עדיין שם קהלה עליה הבאים לשם מתחייבים לנהוג כמנהג המקום הזה דאין שיעור לקהלה וכמו שמוכח מפר"ח שמובא לקמיה ואפילו הבאים לתוכה רבים ממנה נטפלים המה להמיעוט שבה אם לא שהקהלה החדשה מתנהגת בפ"ע ואינה מתערבת עם הקהלה הישנה בעינינה כמו שמצוי בקהלות הגדולות שנמצאים בהם כמה קהלות שכל אחת מתנהגת כפי מנהג אבותיה מדור דור וכן מתבאר בס' פר"ח ומבואר שם דקהלה שיש בה מנין מיקרי קהלה והבאים לשם נטפלים ופשוט דכוונתו שיש לה עכ"פ כל צרכי צבור כנהוג דהיינו ביהכ"נ ומתפללים בה בכל יום בצבור ויש להם מו"ץ ומקוה וכדומה כנהוג בכל קהלות ישראל דאל"ה גם היא בעצמה נטפלת לעירות הסמוכות לה כנהוג ועיין עוד פרטי דינים הרבה בזה בפר"ח ובחיי אדם כלל קכ"ז:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש