שולחן ערוך אורח חיים תסו ה
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תסו · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
הטל מחמיץ. וכן מי רגלים ומי הפה והחוטם והעין והאוזן.
(אבל דם) (רבינו ירוחם) וחלב וזיעת אדם אינו מחמיץ (טור).
מפרשים
(י) הטל כו': צואת תרנגולים אינו מחמיץ (טור) וה"ה חטין שבגללי בהמה (רוקח) ונ"ל דמי המרה ג"כ אין מחמיצים דהוי כדם וליחה סרוחה וא"כ מותר לעשות ממנה עיסה לרפואה:
(יג) וחלב: ה"ה חלב בצר"י אפילו רותח וצלול וכ"ש נקרש שכנה"ג. וע"ל סי' תס"ב מדין השומן וכתב המ"א ה"ה דמי מרה ג"כ אינו מחמיץ (דאינה אלא ליחה ודם) וא"כ מותר לעשות ממנו עיסה לרפואה וכתב הפר"ח וה"ה למי חלב דאינו מחמיץ. ובהלק"ט חלק ב' סי' רי"א כתב דהקום מחמיץ ע"ש. ועיין בשכנה"ג. צואת התרנגולים אינו מחמיץ טור. וה"ה חטין שבגללי בהמה. רוקח. ובצואת אדם מחמיר בח"י ע"ש. ופשוט דכל הני שכתב הטור והמחבר כאן דמחמיצין היינו אם שהה בלי עסק שיעור חימוץ דלא גרעו ממים דע"י התעסקות אינו בא לידי חימוץ.
(כב) הטל וכו' - כל הני דמחמיצין היינו אם שהה בלא עסק שיעור חימוץ דלא גרע ממים דע"י התעסקות אינו בא לידי חימוץ:
(כג) וכן מי רגלים - היינו דאדם בין שהוא גדול בין שהוא קטן אבל דבהמה ושאר בע"ח יש דעות בין הפוסקים אם מחמיץ:
(כד) ומי הפה והחוטם וכו' - בין של אדם בין של שאר בע"ח והטעם בכ"ז דכל אלו הם תולדת המים והוו כמים:
(כה) אבל דם - וה"ה דמי המרה ג"כ אין מחמיצין דהוו כדם וליחה סרוחה וא"כ מותר לעשות ממנו עיסה לרפואה:
(כו) וחלב - בקמ"ץ וה"ה חלב בציר"י [וכן שומן] אפי' רותח וצלול וכ"ש נקרש והטעם בכ"ז דאינו אלא כמי פירות ואין מחמיצין ואע"ג דחלב ודם בלא"ה אסורין מ"מ בטל בששים משא"כ חמץ בפסח שהוא במשהו:
(כז) וזיעת אדם - וזיעת בהמה עיין לעיל בסימן תנ"ג ס"ז ובמשנה ברורה שם. וצואה בין דאדם בין דשאר בע"ח אינו מחמיץ ולפיכך אם נתלחלח שק של קמח בצואה מרקד הקמח והבצק הנמצא שם יזרקנו לחוץ והשאר מותר. ודוקא בצואה אבל במים היוצא מפי הטבעת וכן בצואה שהיא רכה מאוד י"א דדינו כמי רגלים הנ"ל. כתבו הפוסקים דחטים הנמצאים בגללי בהמה אפילו הם מרוככים לא אמרינן שנתחמצו על ידי הלחות הנמצא שם דגללים אינו מחמיץ וכנ"ל:
(כח) אינו מחמיץ - הנה הם שוים כולם לזה שאינו מחמיץ כשהוא לבדו אבל מ"מ יש חילוק ביניהן דחלב [וכן חלב ושומן ודם] דינו כמי פירות לכו"ע ועם מים ממהר להחמיץ ודינו כדלעיל בסימן תס"ב ס"ב ע"ש אבל זיעת אדם וכן צואה של כל בע"ח כמה אחרונים סוברים דאינו מחמיץ כלל ויש שמחמירין גם בזה:
(*) וכן מי רגלים: עיין מ"ב הנה במשנה דמכשירין פ"ו איתא ומי רגלים בין גדולים ובין קטנים ופירש הר"ש והרע"ב בין גדולים משקין היוצא מפי הטבעת והנה לכאורה הוא סתירה למה דקי"ל דצואת תרנגולים וגללי בהמה אינו מחמיץ ולכך פוסק הטור דשק של קמח שישבו עליו תרנגולים ונתלחלח מצואתם אינו נעשה חמץ הקמח הלח שם [עיין בב"ח וט"ז] ומצאתי בא"ר שמתרץ דהתם מיירי בצואה עבה ונראה שאין הכונה שהיא עבה ממש דאיך נתלחלח הקמח שבשק ונעשה בצק ע"י שהטילו עליו התרנגולים צואה מלמעלה אלא שאינה רכה גמורה דאי היתה רכה גמורה היתה חשובה כמשקין היוצא מפי הטבעת [ועיין בפמ"ג והנלענ"ד כתבתי ואולי דגם כונתו הוא כשיש בו לחלוחית רב. ובח"א ראיתי שכתב לענין צואה רכה שני דיעות י"א דדינו כמי פירות וי"א דאינו מחמיץ כלל והנה הי"א השני פשוט דהוא דעת הפוסקים דסתמו דצואה אינו מחמיץ ולא חלקו בין עבה לרכה אבל הי"א הראשון איני יודע מי הוא דהמחלק בין עבה לרכה הוא רק הא"ר ודעתו הלא נוטה דרכה הוא כמי רגלים דמחמיץ] ואולם בעיקר הענין אפילו היתה רכה כמים ממש אני מפקפק מאד דהנה ידוע מה שהקשה שם התוי"ט על פירוש הר"ש דהא תנן בסיפא דהשותה מי טבריא אע"פ שיוצאין נקיים מ"מ אינן חשובין שוב משקה הואיל שיצאו דרך פי הטבעת ועיין שם שנדחק מאד בתירוצו והראיה שהביא שם לסברתו אינו מוכחת כלל ע"ש. ולולא פירוש הר"ש והרע"ב היה נ"ל פשוט דהכונה בין שהמי רגלים הוא של אדם גדול ובין שהוא של קטן כיון דהוא בן קיימא ולאפוקי אם הוא רק בן שמונה חדשים כדקתני במשנה שאחריה ע"ש. אח"כ מצאתי ברמב"ם פ"י מהלכות טומאת אוכלין שמעתיק דין המשנה ונראה פשטיות דבריו שהוא מפרש כדברינו [ועיין בתשובת חוט השני סימן ל' שהוא מפרש את דברי הרמב"ם ג"כ כדברינו] וכן בא"ר על סדר טהרות המיוחס להגר"א מפרש בהדיא כדברינו ופשוט שנטו מפירוש הר"ש מפני קושית התוי"ט והנה לפ"ז אפילו רכה כמים ממש ג"כ דינה כצואה לענין זה ובתשובת חוט השני הנ"ל מצדד לומר דאפילו לפירוש הר"ש והרע"ב אין הכונה במשנה על צואה רכה שיהא דינה כמי רגלים לענין הכשר דהשותה מי טבריה יוכיח אלא על מי רגלים ממש שמפני איזה חולי יוצאים דרך מקום גדולים דהיינו דרך פי הטבעת ולפי דבריו אין לנו עתה שום דעה על צואה רכה כמים שתהא חשובה כמי רגלים לענין הכשר וממילא ה"ה לענין חימוץ. אולם כ"ז כתבנו לפי דעת הפוסקים דמשוינן ענין חימוץ לענין הכשר דמה דלענין הכשר יקרא תולדות המים גם לענין חימוץ הוא כמים ומה דלא חשיב שם תולדות המים גם לענין חימוץ לא יקרא מים אבל יש מן האחרונים שסוברין דזה אינו הכרח ולכך ס"ל דמי רגלים של בהמה וכלב ועכברים מחמיץ אע"ג דלענין הכשר איתא בתוספתא דמי רגלי בהמה אינו מכשיר [עיין בא"ר] ועכ"פ בהצטרף עוד איזה ספק בודאי יש להקל כנלענ"ד:
(*) וזיעת אדם: עיין מ"ב מש"כ לענין צואה של תרנגולים וכתב בספר מאמר מרדכי סק"ד שהורה לאחד שקנה שק של חטים ונמצא בהם צואת חתולים יבשה דשרי לפסח ואף דאין ללמוד היתר לזה מדין צואת תרנגולים שברוקח די"ל שאני עופות שאין לחוש למי רגלים שהרי אינם משתינים דכל מי שאינו יונק אין לו מקום השתן כמו שכתב בספר שערי שמים מאמר ד' אבל בחתולים יש לחוש שהשתינו כמו שהטילו שם רעי ובאו לידי חימוץ מ"מ לא מחזקינן איסורא ושמא לא הטילו מי רגלים כלל או שהטילו רחוק מהחטים או שמא לא נתחמצו החטים ואף אם נתחמצו קצת אינו אלא מיעוטא דמיעוטא ועוד עיקר דין מי רגלים שנוי במחלוקת כמבואר בב"י ונוסף ע"ז דעת הפר"ח וח"י דדוקא מי רגלי אדם מחמיץ ולכן כל שאין רואין שום ריעותא בחטים אין להחמיר כלל דאל"כ אין לך מגורה שלא תפול בה ספק זה וכן עיקר עכ"ל: