ביאור הלכה על אורח חיים תסו
סעיף ג
עריכה(*) שק מלא קמח שנתלחלח: כתב הפר"ח שק מלא קמח שהיה מוטמן בחול ומצא הקמח מלוחלח הוי חמץ דתנן בפ"ג דמכשירין המטנן בחול הרי זה בכי יותן וכתב הרע"ב דאין חול בלי מים:
סעיף ד
עריכה(*) ואם א"א וכו' ירקד הקמח וכו': הוא סברת הרוקח ואע"ג דהרא"ש כתב על סברא זו דהיא קולא גדולה מ"מ סמך עליה המחבר משום דגם דעת המרדכי כסברא זו רק בנתיבש שלדעת המרדכי ג"כ להחמיר כהרא"ש בזה נקט המחבר לחומרא ושלא כרוקח ועיין בנ"צ ובמגן אלף שכפי הנראה לא נחתו לזה:
(*) ואם נתייבש בפסח וכו': עיין מ"ב והנה משמע מלשון השו"ע דאפילו אם הריקוד היה בפסח ג"כ מותר לשהותו והמגן אלף מפקפק בזה כיון דעכ"פ צריך לרקד הרי ג"כ נעשה בזה עתה התערובות בקמח דרך נקבי הנפה ואמאי מותר לשהותו וגם המעיין היטב במקור זה הדין שהובא בב"י משמע שם ג"כ דבעינן דוקא שירקדו קודם פסח [ומש"כ שם אבל בפסח יזרקו הכל ר"ל היינו כשלא ניהלו אותו קודם פסח אבל אין חילוק בין נתייבש קודם פסח לנתייבש בפסח רק דקודם פסח אפשר ליתן עצה בהרקדה אבל אם לא ריקדו אז אין לו תקנה דא"א שלא יתערב פירור משהו] ועיין בפמ"ג שגם הוא נדחק מאד בסברת המחבר וע"כ הסכים המגן אלף לפרש שגם כונת המחבר הוא כן דבנתיבש קודם פסח יש לו תקנה בהרקדה ואם נתייבש בפסח אין לו תקנה בהרקדה ואסור לשהותו ורק אורחא דמלתא נקט דבנתייבש קודם פסח נזהרין לרקדו ג"כ קודם פסח:
סעיף ה
עריכה(*) וכן מי רגלים: עיין מ"ב הנה במשנה דמכשירין פ"ו איתא ומי רגלים בין גדולים ובין קטנים ופירש הר"ש והרע"ב בין גדולים משקין היוצא מפי הטבעת והנה לכאורה הוא סתירה למה דקי"ל דצואת תרנגולים וגללי בהמה אינו מחמיץ ולכך פוסק הטור דשק של קמח שישבו עליו תרנגולים ונתלחלח מצואתם אינו נעשה חמץ הקמח הלח שם [עיין בב"ח וט"ז] ומצאתי בא"ר שמתרץ דהתם מיירי בצואה עבה ונראה שאין הכונה שהיא עבה ממש דאיך נתלחלח הקמח שבשק ונעשה בצק ע"י שהטילו עליו התרנגולים צואה מלמעלה אלא שאינה רכה גמורה דאי היתה רכה גמורה היתה חשובה כמשקין היוצא מפי הטבעת [ועיין בפמ"ג והנלענ"ד כתבתי ואולי דגם כונתו הוא כשיש בו לחלוחית רב. ובח"א ראיתי שכתב לענין צואה רכה שני דיעות י"א דדינו כמי פירות וי"א דאינו מחמיץ כלל והנה הי"א השני פשוט דהוא דעת הפוסקים דסתמו דצואה אינו מחמיץ ולא חלקו בין עבה לרכה אבל הי"א הראשון איני יודע מי הוא דהמחלק בין עבה לרכה הוא רק הא"ר ודעתו הלא נוטה דרכה הוא כמי רגלים דמחמיץ] ואולם בעיקר הענין אפילו היתה רכה כמים ממש אני מפקפק מאד דהנה ידוע מה שהקשה שם התוי"ט על פירוש הר"ש דהא תנן בסיפא דהשותה מי טבריא אע"פ שיוצאין נקיים מ"מ אינן חשובין שוב משקה הואיל שיצאו דרך פי הטבעת ועיין שם שנדחק מאד בתירוצו והראיה שהביא שם לסברתו אינו מוכחת כלל ע"ש. ולולא פירוש הר"ש והרע"ב היה נ"ל פשוט דהכונה בין שהמי רגלים הוא של אדם גדול ובין שהוא של קטן כיון דהוא בן קיימא ולאפוקי אם הוא רק בן שמונה חדשים כדקתני במשנה שאחריה ע"ש. אח"כ מצאתי ברמב"ם פ"י מהלכות טומאת אוכלין שמעתיק דין המשנה ונראה פשטיות דבריו שהוא מפרש כדברינו [ועיין בתשובת חוט השני סימן ל' שהוא מפרש את דברי הרמב"ם ג"כ כדברינו] וכן בא"ר על סדר טהרות המיוחס להגר"א מפרש בהדיא כדברינו ופשוט שנטו מפירוש הר"ש מפני קושית התוי"ט והנה לפ"ז אפילו רכה כמים ממש ג"כ דינה כצואה לענין זה ובתשובת חוט השני הנ"ל מצדד לומר דאפילו לפירוש הר"ש והרע"ב אין הכונה במשנה על צואה רכה שיהא דינה כמי רגלים לענין הכשר דהשותה מי טבריה יוכיח אלא על מי רגלים ממש שמפני איזה חולי יוצאים דרך מקום גדולים דהיינו דרך פי הטבעת ולפי דבריו אין לנו עתה שום דעה על צואה רכה כמים שתהא חשובה כמי רגלים לענין הכשר וממילא ה"ה לענין חימוץ. אולם כ"ז כתבנו לפי דעת הפוסקים דמשוינן ענין חימוץ לענין הכשר דמה דלענין הכשר יקרא תולדות המים גם לענין חימוץ הוא כמים ומה דלא חשיב שם תולדות המים גם לענין חימוץ לא יקרא מים אבל יש מן האחרונים שסוברין דזה אינו הכרח ולכך ס"ל דמי רגלים של בהמה וכלב ועכברים מחמיץ אע"ג דלענין הכשר איתא בתוספתא דמי רגלי בהמה אינו מכשיר [עיין בא"ר] ועכ"פ בהצטרף עוד איזה ספק בודאי יש להקל כנלענ"ד:
(*) וזיעת אדם: עיין מ"ב מש"כ לענין צואה של תרנגולים וכתב בספר מאמר מרדכי סק"ד שהורה לאחד שקנה שק של חטים ונמצא בהם צואת חתולים יבשה דשרי לפסח ואף דאין ללמוד היתר לזה מדין צואת תרנגולים שברוקח די"ל שאני עופות שאין לחוש למי רגלים שהרי אינם משתינים דכל מי שאינו יונק אין לו מקום השתן כמו שכתב בספר שערי שמים מאמר ד' אבל בחתולים יש לחוש שהשתינו כמו שהטילו שם רעי ובאו לידי חימוץ מ"מ לא מחזקינן איסורא ושמא לא הטילו מי רגלים כלל או שהטילו רחוק מהחטים או שמא לא נתחמצו החטים ואף אם נתחמצו קצת אינו אלא מיעוטא דמיעוטא ועוד עיקר דין מי רגלים שנוי במחלוקת כמבואר בב"י ונוסף ע"ז דעת הפר"ח וח"י דדוקא מי רגלי אדם מחמיץ ולכן כל שאין רואין שום ריעותא בחטים אין להחמיר כלל דאל"כ אין לך מגורה שלא תפול בה ספק זה וכן עיקר עכ"ל: