שולחן ערוך אורח חיים תנ ז
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תנ · ז
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
אסור להשכיר כלי לנכרי בפסח כדי שיבשל בו חמץ אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ:
- הגה: ויש מתירים להחם חמין בכלי חמץ ולרחוץ בהם וכן שאר צרכי הנאה בכלי חמץ וכן הוא המנהג (תוספות פרק אין מעמידין ומרדכי פרק כל שעה):
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
אסור להשכיר כו'. הטעם בטור דרוצה בקיומו של חמץ שלא יבקע הכלי ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחל' ול"ד להא דתניא בתוספתא משכיר אדם חמורו לעכו"ם לחמץ דשם החמור אינו אסור אבל הכא הכלי עצמו אסור נראה שזהו לדעת רשב"א דבסמוך אבל לדעת רש"י שזכרנו דבתנור של שותפות מותר להשכירו כשיטול דמים היה לנו להתיר גם בזה אלא דמשמע דמסקנת הטור כרשב"א:
אחרי הכללים שנאמרו בסי' זה ראוי לעיין במה שנוהגים במדינו' רוסי"א וואלי"ן ביהודים ששוכרי' אורנד"יס מהשרר' שלוקחים מדות מאלצי"ן מכל מי שטוחן מאל"ץ והמאל"ץ הוא חמץ גמור וענוש כרת מה לעשות בשבוע של פסח:
ומו"ח ז"ל כ' בזה שיעשה דרך מכירה או נתינ' לעכו"ם כמ"ש סי' תמ"א ולעד"נ דיש תיוהא בזה חדא דמכירה לא שייכא בדבר שלא בא לעולם כדאית' פ"ק דב"מ מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום ותו דלא התירו המכירה אלא בשעה שמותר באכילה דכך לי המכיר' כמו האכילה. כמ"ש במשנ' כל שעה שמותר לאכול מותר למכור והיינו בחמץ שיש לו בשעת המכיר' וא"כ בחמץ שיבוא לו בשעה שאסור לאכול אין לך ראיה שיהיה מותר למכור דהא המכיר' לא חלה אלא עד שיהא החמץ ואז אסור באכילה תו קשה וכי פסח א' יש לנו בשנה והלא יש יותר מחמשים פסחים בשנה דהיינו כל השבתות כמאמ' הלל הזקן ר"פ אלו דברים לענין שחיטת הפסח בשבת והלא יש לנו יותר ממאתים פסחים שדוחין שבת אף אנו נאמ' כן בדבר זה דהיאך יש היתר ליקח בשבת שכר שבת דהיינו מה שהרחיים טוחנות בשבת נוטל מדה עבור זה והלא שכר שבת פשיטא דאסור כמבוא' בכמה דוכתי וא"כ לא שבקת היתר לכל מחזיקים אורנד"י ולא שמענו שמיחו בהם חכמים מעולם. ונלע"ד היתר כעין שזכרנו בי"ד סי' קי"ז לענין גידול חזירי' של אורנדיש ה"נ כן דהכל שייך להשר אלא שהישראל לוקח ממנו וזה דומה למ"ש בקונה חק הכומרי' שזכרנו תחילת סי' זה דלאותן דיעות שס"ל מותר אף בלא התנה ה"נ מותר ליטול חוק המגיע לשררה אע"ג דלא מתנה עם שום אדם ולמאי דקי"ל שם דבעי' התנ' נרא' דמוד' כאן דמות' דהתם גבי כומרי' דבר ידוע וקצוב להם שנותנים להם כל שבוע ככר א' ונמצא בשעה שקנה מהם חוק כל השנ' היי כאלו קנה מהם נ' ככרות ושל פסח ביניהם וכן ברבית של כל שבוע שזכרנו לעיל ע"כ צריך התנה אבל ברחיי' אין קצבה כמה יטחנו ומעיקרא כי זבין נכנס לספק אם יטחנו שאז יקח ממילא בכל פעם שטוחני' ומגיע מדה מהטוחן הוא קנין חדש וכאלו קונה אותו בעת ההיא מהשררה דהקנין שהיה מתחלה לא חל אא"כ בא המקח לעולם כיון שלא היה ברור בשעת הקנין וע"כ קרוי שפיר חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח כשיקחנו ישראל אחר הפסח וכן אחר כל שבת שכן היתה הכוונה תחילה ולא שייך כאן קנס דקניס ר"ש משום שעבר על בל יראה דלא היה שייך לישראל בימי הפסח ובימי השבתות וא"ל דבפסח עצמו זכה הישראל בחמץ אחר שבא לעולם זה אינו דיוכל הישראל לומר לא ניחא לי דליקני לי בההיא שעתא כדלעיל סי' תמ"ח ואע"ג דכתבנו בסעי' ד' בההיא דרשב"א לענין שבח התנור דל"ד לההיא דסי' תמ"ח שאני התם דהתנור הוא שלו ונותן מרצון לאפו' בו ביום הזה ודאי ניחא ליה בכך משא"כ ברחיים שהיא שייכה לכל העיר ואין ביד המחזיק אורנד"א למחות שלא יטחון העכו"ם באותו היום ע"כ שפיר יכול לו' לא ניחא ליה דליקני בשעת האיסור כיון שאפשר לו שיבוא אחר הפסח דודאי יש עתים שהרחיים פנוי' מלטחון בהם המלצי"ן וכל מי שיש לו לטחון יטחון גם אחר הפסח כל זה הוא שייך ברחיי' של השר והישראל שוכר ממנו אבל ישראל שיש לו רחיים שלו לחלוטין ודאי לא מצא ידיו ורגליו ליתן לטחון בהם בשבתות ופסח ודמי' לההי' דרשב"א שזכרנו כיון שהוא יכול למחות ולעשות כרצונו ואין לו תקנה אלא ימכרם לעכו"ם על כל השנה או חצי שנה ויהיה שבת ופסח בהבלעה ביניהם משא"כ ברחיים של השר אע"ג דהישראל נתן לו כבר המעות מ"מ המכירה לא חלה עד שיבוא כיון שהיה ספק בשעת המכירה מה שיבוא אח"כ כנלע"ד בזה ללמוד היתר גמור אלא הרוצה להחמיר יתנה בפסח שכל מי שרוצה לטחון מלצי"ן יתן לו מדה משאר תבואה שאין בו חמץ ואז אם יתן לו מאלצי"ן אחר הפסח הוי חליפי שאר תבואה ושרי כדלעיל:
ולרחוץ בהם. מפני שאינו נהנה מהבלועה ועמ"ש בסי' תס"א:
מגן אברהם
(יא) אסור להשכיר וכו': שרוצה בקיומו ע"י ד"א שלא יבקע הכלי (טור) ונ"ל דה"פ שהוא רוצה שישאר ויתקיים החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדירה בעודנו ע"ג האור יבקע הכלי אצל האור וא"כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה כנ"ל דלא כב"י ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירה לכתחלה (טור) פי' שהקדירה בלועה מחמץ אבל תנור כשאופין בו כבר הוסק ואינו בלוע מחמץ קשה דליתסר משום משתכר באיסורי הנאה כמ"ש ס"ד וצ"ל דדוקא התם שנותנין חמץ עצמו בדמי התנור שכך היה מנהגם וא"כ מעות אלו נמי הוי דמי חמץ אבל בכלי עיקר השכר הוא מעו' אלא שהחמץ גרם לו הנאה לא החמירו לאסרו וה"ה בחמור ומיהו נ"ל לאסור אף בחמור (ב"ח) ודבריו צ"ע דהא הרשב"א מייתי ראיה מי"נ דשכרו אסור והתם עיקר השכירות הוא המעות וע"ק דהא בית ג"כ עיקר השכירו' הוא המעות ואפ"ה אסור כמ"ש ס"ה בהג"ה וא"כ למה התיר גבי חמור לכן נ"ל דכל הנך מיירי שמשכיר לו סתם רק שיודע שהעכו"ם ישתמש בו (חמץ) לכן בתנור אסור דכיון שמשכירו לאפות וסתם אפייה היינו חמץ א"כ משתכר באיסורי הנאה לכן צריך שיאמר לאפות בו מצה אבל בכלי וחמור לאו מסתמא לחמץ קיימו לכן שרי סתם להשכיר לבשל ואסור בכלי מטעם אחר כנ"ל ובחמור שרי ומ"ש רמ"א גבי בית שמשכירו לדור בו היינו שמשכירו סתמא כנ"ל ובב"י סי' ת"מ בשם הרשב"א משמע דבבי' דוקא יושב ומשמר אסור:
(יב) ויש מתירין וכו': לכאורה צ"ע מה ענין זה לכאן אבל בד"מ כ' דלדעת הטור דאסור להשכירו מפני שהכלי עצמו בלוע מחמץ א"כ כ"ש שאסור להחם בו חמין ליהנות בו בעצמו אמנם המנהג דשרי וכ"כ התו' עכ"ל וצ"ע דהא המרדכי התיר בתרנגולת שנמצא בו חטה למכור לעכו"ם כיון שאין לו הנאה מן החמץ וע"ז מביא המרדכי ראיה שמותר להחם חמין בכלי חמץ שאין נהנה מן הבלועה כו' ע"ש ואנן קי"ל דתבשיל שנמצא בו חמץ הכל אסור בהנאה כמ"ש בסימן תמ"ז (והטעם ע' סימן תמ"ב ס"ב) ואסור למוכרו לעכו"ם כ"ש דאסור בעצמו לרחוץ בו וגם בתוספת לא התיר אלא לתת לתוכו דבר יבש ובזה לא פליג הטור דהרי פסק ביורה דעה סימן צ"ד דקדרה הבלועה מבשר בחלב מותר לתת לתוכו פירות או צונן וגם האו"ה כלל כ"א כתב דבכל מקום דמותרין המים בהנאה מותרים למכרן לעכו"ם אם כן כיון דכאן מותרים לרחוץ בהם א"כ נימא גם כן דתבשיל שנתבשל בכלי חמץ מותר למוכרו לעכו"ם:
ובמעגלי צדק כתוב והני כלים לאו כלים דאכילה נינהו אלא כלים המיוחדים לרחיצה ולכיבוס דאע"פ שעכ"פ בלעי חמץ מ"מ מדינ' א"צ להטמינם מן העין כשאר כלים (עיין רסי' תנ"א) מ"מ צ"ל שעכשיו אין משתמשין בהן שום שמוש בפסח עכ"ל ומ"מ אף לדברי המ"צ משמע כיון דבלעי חמץ משהו ואינן ב"י אין אסורים בהנאה ואם כן אם נתבשל בהם תבשיל מותר למוכרו לעכו"ם ועיי' בת"ח כלל פ"ה דפסק בקדירה הבלועה מבשר בחלב דמותר לעשות בו חמין לחוף הראש ואף על פי כן אסור למוכרו לעכו"ם וצ"ל דדבר העומד לאכילה כשהעכו"ם אוכל ונהנה ממנו ה"ל כאלו ישראל נהנה ממנו דמהנ' הוא לעכו"ם כמ"ש ססי' תמ"ח אבל לחוף בו הראש שרי שאין נהנה מחמץ שבתוכו ועוד דה"ל שלא כדרך הנאתן עמ"ש סי' תס"ו:
וביש"ש בחולין כתב דדוקא חמין לחוף בו הראש נוהגין היתר אבל הראוים למאכל ומשתה אסור ע"ש וא"כ ה"ה כאן אסור למוכרו לעכו"ם:
כתב הב"ח ואותן השוכרים מהמושל יורות וריחיים ליקח מכל שכר שמבשלין מדה חמץ אם הישראל מחויב לתקן היורות והריחיים כשמתקלקלים אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפי' מעות בשכרו כיון דמנהגם לתת חמץ דמי לנהנה בדמי חמץ ואם יש לו כח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו וע"י מכירה שרי דהיינו שימכור קודם פסח לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואף על פי שנותן לו העכו"ם אח"כ המדות שרי כמ"ש סימן תמ"ח ס"ג (ונ"ל דימכור ג"כ היורות לעכו"ם) ואם אין ישראל צריך לתקן היורות והריחיים דומה למי שקנה חוק הכומרים כמ"ש ס"ב ודי שיתנה קודם פסח ואם אין לו עם מי שיתנה ה"ל כדיעבד ושרי בלא תנאי עכ"ל ול"נ דל"ד דחק הגלחים אינו שכירות רק מס בעלמא הוא דיהבי להו ואי לא יהבי להו היום יהבי להו למחר אבל הכא נותן לו בשכר הריחיי' והיורות והעכו"ם מפרישו וא"כ דמי ממש לתנור דאפי' מעות אסור לקבל בשכרו דה"ל משתכר באיסורי הנאה ואף על פי שא"צ לתקן מ"מ הם שלו לפי שעה דשכירות ליומיה ממכר הוא ומאי איכפת לו לשר אם הישראל מניחן ריקנים או מניח לבשלו לטחון בהם לכן נ"ל דאין לו היתר אלא שימכור קודם פסח הריחיים והיורות לעכו"ם ועיין סוף סימן רמ"ג בהגה וצ"ל דמיירי שאין הישראל שוכר הריחיים עצמו רק שוכר חק המגיע להשר מהריחיים דהיינו המדות ומ"מ נ"ל דל"ד לחוק הכומרים דמיד כשטוחנין החמץ ומפרישין המדה ומניחו בריחיים זכה הישראל במידה שלו המגיע לו לכן יש למכרו לעכו"ם או יצוה להטוחנים שלא יפרישו המידות בפסח רק יכתבו העכו"ם שטחנו בפסח ויגבו מהם לאחר פסח כנ"ל:
באר היטב
(יג) כלי: הטעם שרוצה בקיומו שישאר ויתקיי' החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדרה בעודנו ע"ג האור יבקע הכלי אצל האור וא"כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה שהקדירה בלוע מחמץ אסור להשכירה לכתחלה אבל תנור כשאופין בו כבר הוסק ואינו בלוע מחמץ עמ"א. כתב עט"ז אבל ג' או ד' שבועות קודם פסח מותר בכל ענין עיין שם.
(יד) חמץ: הסכמת אחרונים דהכא מיירי ששכר סתם ולא מפרש להביא עליו חמץ ע"ש. כתב הב"ח מה שנוהגין במדינת פולין שיהודים שוכרין אוראנד"י מהשררה שיש בו יורות ורחיים שלוקחין מכל שכר שמבשלין מדה וכן לוקחין מדה מאלץ מכל מי שטוחן מאלץ דאם הישראל מחוייב לתקן היורות והרחיים כשמתקלקלין אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפילו מעות בשכרו. כיון דמנהגם לתת חמץ הוי כנהנה מדמי חמץ ואסור ואם יש לו רשות וכח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו וע"י מכירה שרי דהיינו שימכור ק"פ לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואע"פ שנותן לו העכו"ם אח"כ המדות שרי. ואם אין הישראל צריך לתקן היורות והרחיים די שיתנה ק"פ כמו בסעיף ב'. ואם אין לו עם מי שיתנה ה"ל כדיעבד ושרי בלא תנאי עכ"ל וע' ט"ז ומ"א.
(טו) הנאה: כגון לשום בו צונן דרך עראי ביבש או דבר לח במידי דלאו בר אכילה כגון רחיצה ודוקא אם הוא עראי שלא חיישינן להשתמש בו שימוש אחר ח"י. ורש"ל אוסר רק לחוף הראש. ועיין שו"ת ש"א ס"ו ביהודי שהיה שכיר לשנה על שמירת היין ושכר אי מותר לשמור ולקבל המעות בעד השכר בפסח. עיין שם.
משנה ברורה
(כד) כדי שיבשל בו חמץ - משום שהוא רוצה בקיומו של חמץ [שאם ישפך החמץ בשעה שהכלי עומד ע"ג האש יבקע הכלי] והרי הוא כנהנה מן החמץ:
(כה) אבל משכיר לו חמור - שהרי לא איכפת ליה אם יאבד החמץ. והקשו האחרונים דליאסר בין בכלי בין בחמור משום משתכר באיסורי הנאה שאסור לכתחלה וכמ"ש בסעיפים הקודמים ומסקי דדין זה הוא להאי שיטה דאין אסור להשתכר באיסורי הנאה רק בע"ז וכדומה אבל לפי מה דנקטינן להחמיר לאסור להשתכר לכתחלה בכל מקום ה"ה דאסור גם גבי חמור להביא עליו חמץ. ודע דגם לשיטה זו דוקא שהשכיר בפירוש להביא עליו חמץ אבל אם השכיר סתם לזמן והביא עליו חמץ מותר שהרי אם לא הוליך עליו שום דבר ג"כ היה צריך לשלם לו שכרו וכמו שכתבנו לעיל גבי תנור:
(כו) ויש מתירין להחם וכו' - ר"ל דלא נימא דזה ג"כ כעין רוצה בקיומו של חמץ המובלע בדופני הכלי בשביל הכלי [שבשעה שמשתמש בה הרי הוא רוצה שתהיה שלמה וממילא כמי שרוצה בחמץ הבלוע בתוכה שהרי א"א זה בלי זה] דלא אמרינן כן בחמץ המובלע שאינו בעין:
(כז) ולרחוץ בהם - או לחוף בו הראש שהרי אינו נהנה אלא מן הכלי ולא מחמץ הבלוע בתוכה אע"פ שהוא נפלט מן הכלי לתוך החמין וכתבו האחרונים דדוקא בכלי המיוחד לרחיצה ולכביסה שאין דרך להשתמש בו לאכילה אבל בכלי שדרך לפעמים להשתמש בו לאכילה ושתיה צריך להצניע במקום צנוע ואין להשתמש בו אפילו לרחיצה וכביסה גזירה שמא ישתמש בו לאכילה ומ"מ דרך ארעי אין להחמיר גם בזה ויתבאר לקמן בסימן תנ"א:
(כח) וכן הוא המנהג - ולענין למכור לנכרי בפסח כלים חמוצים יש מתירים וגם כן מטעם הנ"ל שהרי נהנה רק מגוף הכלי ולא מבלוע [אם לא שהעכו"ם נותן לו יותר בשביל שהוא בלוע וישנה דאז נהנה מחמץ] ויש אוסרים בזה. כתבו האחרונים ישראל מחזיק ארענדע משר ויש שם בית שעושין שכר שקורין מאל"ץ הוי"ז ומנהג שכל מי שצריך לעשות שכר עושה בבית הנ"ל וישראל נוטל השכירות ואם יניח לנכרים לעשות שכר בפסח וא"כ הרי הוא רוצה בקיומו של חמץ מחמת הכלים שבמאל"ץ הוי"ז [שאם ישפך המאל"ץ יבקע היורה כשעומדת על האור] וכשיקבל שכר הרי הוא משתכר באיסורי הנאה ועוד יותר כיון שהמנהג תמיד לתת מדה מאלץ בשכר ולא מעות א"כ כשעושה העכו"ם השכר כבר זכה ישראל במדה מאלץ ואף שנותן לו זאת אחר פסח אסור דהוי ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח וכתבו שימכור הזכות שיש לו במאלץ הויז לא"י או ישכיר על איזה שבועות כדי שיהיו ימי הפסח בהבלעה ושרי ואם לא חכר מן השר גוף המאלץ הויז רק חכר ממנו שכר המדות דהיינו שהמדות שנותנים העושים יהיו שייכים לו די שיצוה להעושים שכר שלא יפרישו המדות בפסח רק יכתבו בפנקסם לו שטחנו בפסח ואחר הפסח יגבה מהם וכן הדין במחזיק רחיים בארענדע:
ביאור הלכה
(*) אסור להשכיר כלי: עיין מ"ב טעם הטור משום רוצה בקיומו ויש דעות בין אחרונים אם דוקא בשכירות או אפילו בשאלה נמי איכא איסור רוצה בקיומו עיין בח"י ובמקו"ח:
(*) בפסח: ומוכח משו"ע הגר"ז דברוצה בקיומו ליכא היתר דהאגור במשכירו קודם פסח ובכל גווני אסור אכן מב"ח משמע דבין במשתכר ובין ברוצה בקיומו בכל גווני איכא להתיר היכי שהיה קודם ל' [והוא כתב כן כפי גרסתו באגור וה"ה להני דגרסי בו קודם פסח] וכן כתב במקו"ח ודע עוד דאפילו להני דסברי דאיסור רוצה בקיומו שייך בחמץ הני דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר וכמו לעיל ס"ד במשתכר באיסורי הנאה וכ"כ הפר"ח ועיין חמד משה מ"ש בזה: