שולחן ערוך אורח חיים תמה ג
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תמה · ג
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
קודם זמן איסורו - יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם. ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים - אף על פי שמקום הפקר, לא יניחנו שם אלא יבערנו (ואם לא מצא חמץ כשבדק - ישרוף הכלי שלקח לבדיקה כדי שלא ישכח חובת ביעור (מהרי"ל)).
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
קודם זמן איסורו כו'. לא הבנתי דעת הרב בזה דז"ל הג"מ שמביא ב"י ז"ל ריב"ק היה אוסר להשליך חמץ וראיה מירוש' דאמר לא יאכיל חמץ אפי' לכלבים אחרי' מיהו קודם איסורו יכול להשליכו כ"מ שהעורבים מצוים הואיל ועדיין לא נאס' בהנא' ואם ימצא אחר זמן איסורו אין להניחן שם כדי שיקחוהו העורבים דעיקר ביעור חמץ שריפה עכ"ל ובסי' שאח"ז אכתוב דעת רש"י עכ"ל ב"י והנה מ"ש כאן ואם ימצא חמץ אח"ז איסורו אם נא' שפירושו שאם מצא בבית אחר זמן איסור אין להניח חמץ לרשותו במקום שאכלו העורבים וזה יהיה ביעורו אין לעשו' כן דאין ביעור אלא שריפה וכ"מ בב"י בסי' שאח"ז שכ' בפי' א' לדברי רש"י לדעת הטור דבמוציא מרשותו סגי אחר זמן איסורו ולא כדעת הג"מ שכתבתי בסי' שקוד' לזה משמע דהג"ה זו מיירי ג"כ שמוצי' מרשותו לרשות אחר הפקר א"כ אין לישב מ"ש כאן הש"ע ואם ימצא אח"ז כו' שלא אכלוהו העורבים דמשמע דקאי אשלפניו דהיינו שקודם האיסור השליכו ולא אכלו העורבים והיינו שאחר שמצא החמץ ההוא במקום שהשליך וזה סותר פי' במ"ש בסי' שאח"ז ותו דלפי פי' הש"ע ק' דהא לא מסתבר כלל שאחר שהשליכן בהיתר שיתחייב אח"כ כיון שהמקום הוא הפקר דה"ל כאלו נתנו לעכו"ם קודם האיסור וכי ס"ד שיצטרך לחזור ולקחנו מעכו"ם אחר האיסור וע"כ לו' דכאן בש"ע ה"פ דהפקר דנקט לא הפקר ממש קאמר אלא הוא רשותו ויש שם מקום הפקר לעורבין וע"כ אמר דאפי' מצאו במקום שהניחו קודם האיסור שצריך ליקחנו ולבערו וכ"מ שפיר בלבוש שכ' שאע"פ שהפקירו כשלו חשוב כיון שאינו ברשות אחרים וא"כ סותר ב"י פירושו שכתב בסימן שאח"ז וכמ"ש ותו דפי' זה לא יתכן דא"כ דגם בריש' דהג"ה מיירי בדרך זה שהעורבים יאכלו ברשותו ואפ"ה מותר כיון שהיא קודם האיסור וזה אינו דאם כן סותר תלמוד ערוך דפ"ק גבי עכבר ומוכח דמיירי אפי' קודם האיסור דאין היתר מצד שמא יאכלנו העכבר דאין ספק מוציא מידי ודאי וכאן נימא דמותר להשליך מטעם זה וכבר כ' ב"י בש"ע בסי' תל"ג ובודאי חמץ צריך בדיקה ורמ"א השיג שם מהא דלפנינו ולא הכריע שם דעתו והעיקר נלע"ד דודאי פסק הש"ע דשם אמת דבודאי חמץ צריך בדיק' אפי' קודם זמן איסורו וכאן לא מיירי הג"מ מחמץ שברשותו להקל מחמ' אכילת עכברי' דזה אסור אפי' קוד' איסורו אא"כ עומד עליה' שיאכלוהו קוד' האיסור ובהג"מ מיירי שמשליך למקום הפקר ממש שזה יכול לעשות אפי' סמוך לזמן איסורו שבודאי לא יאכלו קודם האיסור דמה לו בכך כיון שכאן האיסור לא יהיה ברשותו ואין עליו איסור מחמת איסור הנאה אפי' לכלבים אחרים דזה שייך אם נותן לפניהם אחר האיסור דוקא ומ"ה אמר בסיפא דהג"מ ואם ימצא אחר זמן ר"ל שימצא בביתו אחר האיסור אין לפטור עצמו מביעור מחמת שיקחו העורבים במקום הפקר ואפי' בזמן איסור דרבנן דהיינו בשעה הו' ולעיל דאסור בודאי חמץ היינו שהוא ברשותו זה אסור אפי' קודם האיסור דשמא ישאר אחר האיסור ומו"ח ז"ל פירש דברי הג"מ בסי' תל"ג לחלק בין חצר המשותפין להרבה ב"א דקרוי הפקר ובין חצר המיוחד לאחד ואינו מתישב בזה דשותפין חייבים ממש כמו אדם א' לכל מילי:
מגן אברהם
(ז) במקום שהעורבים וכו': ובהכי מיירי ההיא דחצר א"צ בדיק' (הג"מ) וא"כ מוכח דאיירי בחצר דידיה דאי בחצר של הפקר כגון ברחוב מאי בדיקה שייך דאפי' חמצו אם הפקירו קודם שש שרי כמ"ש הטור סי' תל"ז וב"י סי' תמ"ח בשם הירושל' וד"מ בשם א"ז דמה לי נתנו לעכו"ם או הפקירו אלא ע"כ לא מיירי במקום הפקר ומה שסיים אף על פי שמונח במקום הפקר מ"מ וכו' כלו' כיון שמונח בחצר א"כ הוא מופקר לכל הרוצה ליטול מ"מ כיון שמונח ברשותו חייב לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר"י וכ"מ בהג"מ כמ"ש וז"ל הכ"מ ואותן בני אדם המשימין חמץ בצידי ר"ה בשעה ו' שלא כדין הם עושים דמשהגיע שעה ו' צריך לבערו מן העולם וכ"מ בהג"מ עכ"ל משמע דקודם שעה ו' שרי ועמ"ש סי' תל"ג וביורה דעה סי' קמ"ו:
משנה ברורה
(טז) קודם זמן איסורו - דלאחר זמן איסורו לא מהני שיפקירו שהרי בלא"ה הוציא הכתוב מרשותו ואסרו בהנאה אלא חייב להשביתו ולבערו וכדלעיל:
(יז) במקום שהעורבים מצויים - ותלינן שיאכלוהו ועיין לעיל בסימן תל"ג ס"ו שהעתקנו דדעת כמה אחרונים דדין זה אינו אלא ברחוב שהוא מקום הפקר ולא בחצרו:
(יח) אלא יבערנו - והאחרונים חולקין ע"ז דאם הפקירו וזרקו למקום הפקר קודם זמן האיסור שוב אין עליו חובת ביעור כמ"ש סימן תל"ג [ויש מצדדין לפרש דגם דעת השו"ע כן הוא אלא דמיירי בגווני אחריתא עיין במ"א וח"י וש"א] אלא דאפילו אם הניחו במקום המופקר לכל צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור כל זמן שלא זכה בו אחר: