שולחן ערוך אורח חיים תמא ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תמא · ב
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
ישראל שהלוה לנכרי על חמצו, אם משכנו בידו ואמר ליה "מעכשיו" והגיע הזמן, אפילו אחר הפסח ולא פרעו, אפילו אין אחריותו עליו - אסור, משום דקני ליה למפרע.
אבל אם לא אמר ליה "מעכשיו" ואין אחריותו עליו - מותר.
מפרשים
אפי' אין אחריותו עליו כו'. בגמרא אמרי' עכו"ם שהשכין פת אצל ישראל אינו עובר עליו ופירש"י בפסח דסבר גם ישראל מעכו"ם לא קני משכון ואם א"ל הגעתיך עובר עליו ומפרשי' לה דאמר מעכשיו הגעתיך ופירש"י מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני עובר ואע"ג שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה עכ"ל ולפ"ז ק' על הטור שזכר הדין שאחר הפסח ולא זכר הדין ששייך בפסח דחייב לבערו אם א"ל העכו"ם מעכשיו אע"ג דאין האחריות עליו ונראה שהטור כלל דבר זה במ"ש שאם האחריות על ישראל אפי' בפיקדון בעלמא חייב לבער והיינו בימי הפסח וא"כ ק"ו הוא למ"ש באומר העכו"ם מעכשיו ואע"פ שאין בו אחריות דחייב לבער בפסח דהא ספק הוא בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי וחמיר טפי מאחריות של ישראל דשם אין שום צד שיהיה החמץ עצמו של ישראל כנלע"ד:
(ד) אין אחריותו עליו אסור: נ"ל דבפסח אין הישראל מחוייב לבערו דעדיין הוא ברשו' העכו"ם דשמא יפדנו ואפי' בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו וכמ"ש סי' ת"מ:
(ה) משום דקני ליה: וא"כ אפי' לא משכנו בידו אם הקנהו לו במעכשיו אסור וכמש"ל:
(ו) אבל אם לא א"ל וכו' מותר: דקי"ל ישראל מעכו"ם ועכו"ם מישראל לא קני משכון (הרא"ש) ול"ד למ"ש ביורה דעה סי' ק"כ ס"ט לענין טביל' כלים דספיק' הוא דהתם טעמ' משום דנראה כשלו ועיין בחושן משפט סי' רנ"ג סס"כ בהג"ה נ"ל אף על פי שנרא' מדעת העכו"ם שדעתו לשקוע בידו אפ"ה אינו עובר עליו כל זמן שלא מכרו לו בפי' ועיין בחושן משפט סי' ע"ג ומשמע מזה דישראל הממשכן ביד חבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון, ועמ"ש סי' תמ"ג:
(ד) אסור: נ"ל דבפסח אין הישראל מחויב לבערו דעדיין היא ברשות עכו"ם דשמא יפדנו ואפי' בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו. מ"א והח"י חולק עליו ע"ש. וישראל הממשכן לחבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון מחבירו בלא מעכשיו. מ"א. וט"ז בסי' תמ"ג ס"ק ד' כתב דהלוה חייב לבער.
(ז) בידו - דאל"ה לא נקנה לו המשכון שהרי לא משך אם לא שהקנהו לישראל בקנין המועיל ומעכשיו וכנ"ל במשנה ברורה סק"א:
(ח) אסור - דהוי ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה משום דעבר בב"י. ודע דהמחבר נקט דיניה לענין איסור החמץ ובלאחר הפסח וה"ה קודם הפסח לענין איסור ב"י שמחויב לבערו או למכור חמץ זה בזמן המכירה כשאר חמץ שלו דשמא לא יפדה העכו"ם כשיגיע הזמן כשקבעו ונמצא למפרע שהחמץ היה שלו ועובר עליו בב"י ועיין בבה"ל ואם עבר ולא ביערו ובא העכו"ם תוך הפסח לפדותו רשאי לקבל ממנו המעות ולהניחו שיטול חמצו [אחרונים]:
(ט) אבל אם לא אמר לו וכו' - דקיי"ל ישראל מנכרי ונכרי מישראל לא קני משכון ונמצא שלא היה ברשותו עד לאחר הפסח ומשמע מדעת המחבר דה"ה בכלה זמנו קודם הפסח ולא פרעו ג"כ מותר החמץ לאחר הפסח אם לא אמר ליה מעכשיו דאסמכתא לא קניא וכבר כתבנו לעיל דיש מי שחולק על זה דאין זה אסמכתא ולדעה זו נעשה חמץ של ישראל וצריך למוכרו קודם הפסח או לבערו ויש ליזהר בזה דרבים עומדים בשיטה זו אכן אם עבר עליו הפסח אפשר שיש לסמוך אדעת המחבר בזה ומותר וכנ"ל בס"א:
(י) ואין אחריותו עליו - דאי אחריותו עליו בלא"ה אסור דלא גרע מאם היה חמץ של עכו"ם אצלו בפקדון בעלמא באחריות דעובר עליו וכדלעיל סימן ת"מ:
(יא) מותר - ואפי' אם נראה מדעת הנכרי שדעתו לשקוע בידו אפ"ה אינו עובר עליו כ"ז שלא מכרו לו בפירוש, וכ"ז באם היה המשכון בין ישראל לנכרי אבל ישראל הממשכן ביד ישראל חבירו אפילו בלי מעכשיו נמי קני המלוה ועובר עליו משום דישראל מישראל קונה משכון ועיין לעיל סוף סימן ת"מ דגם הלוה עובר כיון דגוף החמץ שלו:
(*) אסור: עיין מ"ב במה שכתבנו דמחויב לבערו קודם הפסח והוא דעת כל האחרונים דלא כמג"א ועיין במקור חיים ובבגדי ישע וביד אפרים כתבו לקיים דברי מג"א. ותוכן דבריהם הוא כמעט אחד דאין צריך לבער ולהפסיד המשכון בידים ולהפסיד חובו ומוטב לו להמתין עד שיגיע הזמן שקבע לו העכו"ם ושמא ישלם לו חובו ויפדה משכונו ואם יראה אז שבעוד מעט יכלה הזמן והוא אינו פודה יכול אז למחול לו חובו ולומר הריני כאילו התקבלתי ודמי כמו שפרע העכו"ם ואיגלאי מילתא שהמשכון היה של עכו"ם ולא עבר בב"י אך אפשר דיש לחוש שמא ישכח לעשות תקנה זו קודם שהגיע הזמן ויבא לידי בל יראה אלא דבאמת יש לעשות תקנה זו בע"פ [דהיינו שימחול את החוב בפני ב"ד או בפני עדים שלא בפני העכו"ם דג"כ הוי מחילה וממילא אין המשכון שלו וא"כ אף כשיגיע הזמן ולא פדאו לא עבר על ב"י והמשכון ישאר ת"י כנ"ל בכוונת יד אפרים] ובאופן זה יהיה גם החמץ מותר לו לאחה"פ אלא דאפשר דהוי כהערמה וכההיא דסימן תמ"ח ס"ה עיי"ש:
(*) אבל אם לא אמר ליה: עיין מ"ש במ"ב דלפי דעת המחבר ה"ה בקודם הפסח בעינן מעכשיו ודייקנו זה מלשון המחבר שכתב אפילו וכמו שדייקו מג"א והגר"א בסעיף שקודם לזה ועוד מוכח כן לפי דעת הרה"ם אליבא דהרמב"ם דמתניתין בפ' כ"ש וכולי סוגיא איירי בקודם הפסח וא"כ כי מוקמינן מתניתין בדאמר ליה מעכשיו גם אסיפא דעכו"ם שלוה מישראל קאי. וגם שם דוקא בדאמר מעכשיו ואל"ה לא קני ישראל וכן מוכח עוד מההיא ברייתא שם דמייתי בש"ס בעכו"ם שהרהין פת פורני אצל ישראל דאינו עובר ואם אמר ליה הגעתיך עובר ומוקים ליה ברישא דלא אמר ליה מעכשיו ולהרמב"ם בודאי אלפני פסח קאי לפי דברי הרה"מ אלמא דגם בזה אי לא אמר ליה עכו"ם מעכשיו לא קני ישראל ומשום דהוי אסמכתא ולא ס"ל כסברת הראב"ד דאין אסמכתא לעכו"ם. וראיתי לאחד מן האחרונים שכתב בהיפוך מזה ומוכח שם בדבריו דס"ל דע"כ לא פליגי אידך פוסקים אסברת ראב"ד אלא ברישא שהשכין ישראל ביד עכו"ם ומטעם דאע"ג דבדיני עכו"ם אינו נוהג אסמכתא מ"מ א"א לחייב הישראל ולהחליט משכונו ביד נכרי כיון דבדינינו הוי אסמכתא וכדאמרינן בעלמא ישראל ועכו"ם שבאים לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור כך דינינו משא"כ בסיפא שהשכין העכו"ם ביד ישראל ובדיניהם נחלט כשהגיע הזמן ולא פדאו התם הסברא להיפך ובודאי בתר דיניהם אזלינן להעמיד המשכון ביד ישראל וכדאמרינן אם אי אתה יכול לזכות בדינינו וכו' וא"כ בזה לכו"ע אפילו לא אמר ליה מעכשיו אם הגיע הזמן קודם פסח נחלט ביד ישראל ועובר ולענ"ד נראה כמו שכתבנו דתלוי בפלוגתא הנ"ל וכמו שהוכחנו ממ"א והגר"א בדעת המחבר ומשום דיש לומר דהני דפליגי אראב"ד טעמייהו דאין סברא לחלק בזה בין עכו"ם לישראל דטעמא דאסמכתא לא קניא הוא משום דסמיך דעתו שלא יארע כן ולהכי לא גמר ומקני [וכמו שהקשה באמת הגרעק"א בסברא זו אדעת הראב"ד] ולפי זה אין נ"מ בין לוה ישראל על משכונו לבין לוה עכו"ם על משכונו ובתרווייהו לא אסקי אדעתייהו שלא יפדו ולא גמרו ומקני ומאי דהוכיח מהא דאמרינן אם אי אתה יכול וכו' זכהו ואמור לו לכך דינכם יש לומר דהאי סברא לא מהני לאוקמי ברשותיה אלא משעה שבאו לב"ד וב"ד מחליטים את המשכון ברשותיה דישראל ואה"נ אם באו לב"ד ואוקמי למשכונא בידיה לית מאן דפליג דהוא שלו ועובר עליו אכן בעניננו מיירי בסתמא שכלה הזמן איזו ימים קודם פסח ועד שהפסיקו לישא וליתן בזה ולגמור את הדבר בינם או בב"ד הגיעו ימי הפסח בודאי מעצמו אין נקנה המשכון אצלו מטעם הקנאתו דמעיקרא כיון דהוי אסמכתא והשתא בודאי לא ניחא ליה האי זכותא לזכות אותו לפי דיניהם ויאסר בהנאה ויפסיד חובו וכן מצאתי בפרמ"ג שכתב ג"כ בהדיא כדברינו דדין זה תלוי ג"כ בפלוגתא דראב"ד וש"פ: