שולחן ערוך אורח חיים שסז א
שולחן ערוך אורח חיים · שסז · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו אפילו אם מיחה בה שלא לערב ואפילו אין רגיל לערב עמהם. והני מילי כשאוסר עליהם כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר. אבל אם הוא פתוח לשתי חצרות באחת רגיל לצאת ולבוא תדיר שאוסר עליהם ובאחת אינו רגיל לצאת ולבוא ברגיל שאוסר מערבת שלא מדעתו אפילו אינו רגיל לערב ובשאינו רגיל לצאת ולבוא נמי אף על פי שאינו אוסר אם רגיל לערב עמהם מערבת שלא לדעתו אבל אם אינו אוסר וגם אינו רגיל לערב עמהם אינה מערבת שלא לדעתו וכל זמן שלא מיחה בה בפירוש אפילו אם אינו רגיל לערב עמהם ואינו אוסר מערבת שלא בידיעתו דמסתמא ניחא ליה אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו ואם אין הבעל והאשה בעיר יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחת ואפילו אם היה פתוח לשתי חצרות אם הוא רגיל לערב לאחת מהם מערבין עליו אבל אם אינו רגיל לא אבל בני החצר אין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת אחד מבני הבית אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם ויש אומרים דאין אשתו מערבת אלא שלא בידיעתו אבל אם אומר שאינו רוצה לערב עמהם לא ואם הוא רגיל לערב עמהם ועכשיו אינו רוצה, בני חצר נכנסים לתוך ביתו ונוטלים ממנו בעל כרחו ואם אינו רגיל אינם יכולים ליטול ממנו בעל כרחו אבל היו כופין אותו בבית דין לערב עמהם או בית דין יורדים לנכסיו:
- הגה: מי שאינו רגיל לערב ועירב עם בני חצר וחזר מעירובו צריך לחזור ולזכות אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בעל כרחו (הרא"ש פרק הדר)
מפרשים
אשתו של אדם. נכתוב דרך כלל העולה לנו בסי' זה בס"ד אי' בדף פ' ההוא טורזינא פי' עכו"ם שומר כלי זיין של עיר דהוה בשיבבות' דרב יהודה בר אושעיא א"ל אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתא לקמיה דר' יהודא א"ל הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו מתיבי שלא מדעת בעליהן אין ערובן עירוב ל"ק הא דאסר להו פירש"י על בני המבוי לא בעינן דעתיה ומתני' בדלא אסר כגון חצר שבין ב' מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה ה"נ מסתברא דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל דאמ' שמואל א' מבני מבוי שרגיל להשתתף ולא נשתתף פירש"י מתכוין לאסור עליהם בני המבוי נכנסים לתוך ביתו ונוטלין שתופן בע"כ רגיל אין שאין רגיל לא אלא ש"מ פי' הרא"ש הא דאמר שמואל הך רגיל היינו רגיל בשיתוף עמהם ונוטלין בע"כ היינו עכ"פ מדעת אשתו ואפי' מיחה בעלה והיינו דכיון דהוא יכול לאסור עליהם ובלא רגיל דאז לא יוכל לאסור עליהם ואין רגיל להשתתף עמהם אז לא מהני דעת אשתו ע"כ פסק הטור ברגיל שאוסר דהיינו בין שרגיל לילך שם אע"ג דאינו רגיל בשיתופם ובין שרגיל בשיתופם אע"ג דאינו אוסר מהני דעת אשתו בלא דעתו והיינו אפי' מיחה בפי' אבל בתרתי לטיבות' שאינו רגיל לא בשיתוף ולא בהילוך עמהם ואינו אוסר אין עירוב אלא מדעתו ולכאור' קשה מנא להו להרא"ש וטור דאפילו במיחה בפירוש מהני דעת אשתו דלמא דוקא בההיא דטורזינ' דלא מיחה רק שלא רצה לאגורי שם מהני וי"ל דא"כ לא היה יכול להוכיח מדקשי' דשמואל אדשמואל דלמא הא דאמ' שאין רגיל לא היינו במיחה כדאמר סתם ונוטל בע"כ דמשמע דעומד ומוחה כדפירש"י שמתכוין לאסור משא"כ בההיא דטורזינא אלא ודאי דכל שאינו רוצה להשכיר הוא ממש מוחה. זה דין אשתו. ובני בית יש להם כח לתת פת ב"ה כל שלא יודעים דעתו אבל אם לא גילה דעתו שאינו רוצה דזה הוי כמוחה ואין לבן בית כח לזה ואפי' מן הסתם אין מועיל אלא באותה חצר הפתוח למבוי דוק' דהיינו כשאין שם רק חצר אחד או שיש ב' ורגיל באחד ולא בשני אז יש לו כח לרגיל אבל לבני חצר כת' הטור שאין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת שום אחד מבני הבית אפי' רגיל עמהם ואוסר עליהם וק' ע"ז שהרי בסי' שס"ח כ' הטור דבאינו פתוח אלא לזה החצר מערבין שלא לדעת ש"מ אפי' בני חצר יש להם כח ע"ז והיינו שמערב משל בע"ה דע"ז קאי התם וא"כ מה עדיף בן בית מבן חצר ומו"ח ז"ל חילק ביניהם דבן בית מהני אפי' באינו רוצה רק שלא מיחה בפי' ובן חצר דוקא בסתם שאינו יודע כלל דעתו מהני וכבר הוכחנו שאין לחלק בזה מן התלמוד אלא כל שאינו רוצה הוה דינו כמוחה בפירוש ונלע"ד דהא דסי' שס"ח לא מיירי שיש לו לבן חצר כח ליקח פת מבע"ה בלא דעתו אלא הבן בית יתן לו הפת ובן החצר יערב אותו עם של החצר וזה שדקדק הטור וכתב אבל בני חצר אין יכולין ליקח פתו לערב כו' דהיינו הלקיח' אין יכול לעשות וניחא השתא לשון אבל דכ' דלכאור' הי' לו לומר ובני החצר כו' הא אין כאן דבר והיפוכו אלא מלתא אחריתא ולפי מ"ש ניחא דקאי אבני בית וה"ק הבני בית יכולים לערב שלא מדעת וליקח הפת מן בע"ה אבל בני חצר אע"פ שיש להם כח לערב שלא מדעת מ"מ לקיחת הפת צריך שיהיה בדעת אחד מבני הבית והטור בסי' שס"ח לא בא אלא ללמד דין עירוב וסמך עצמו על מ"ש כאן מלקיחת הפת וכל מ"ש אין התנגדות לזה מדברי הב"י ומו"ח ז"ל כתב שלהב"י בני בית ובני חצר שוין לערב שלא מדעת בחצר אחד ואינו אמת ואני אומר אמת גמור הוא רק שבלקיחת הפת יש חילוק כמ"ש ודומה לזה הוא לסברת י"א דכאן שהוא הרמב"ם דס"ל דב"ד כופין ליתן והן מערבין כנ"ל נכון:
(א) אינה יכול' לזכות: ונ"ל דממזונותיה רשאה לזכות ע' באבן העזר סימן(?) עס"ג:
(ב) בני הבית לערב: וב"ח כ' דאפילו אינו רוצה לערב יכולין לערב אם לא שמיחה בהם בפירוש ע"ש ועמ"ש סי' שע"א ס"ד דדוקא גבי עכו"ם אמרי' כן אבל גבי ישראל אין יכולין לערב אם הוא אינו רוצה וכ"מ בב"י כאן ועיין סי' שפ"ב בב"י בפלוגתא שבין רש"י ורשב"א:
(ג) לחצר א': דזכות הוא לו:
(ד) בני חצר נכנסין: ונ"ל דה"ה אשתו ובהכי שפיר מתיישבת סוגיית הגמרא רגיל אין שאינו רגיל לא וא"צ להגיה כמ"ש הב"י:
(ה) הוי עירוב בע"כ: נ"ל דזהו דוקא לדעת הי"א שבני החצר נוטלין בע"כ אבל לסברא הראשונה לעולם אין יכולין לערב בלא דעת אשתו וצ"ע דבפ' חלון כתב הרא"ש דלעולם בעינן דעת אשתו וא"כ ישראל ועכו"ם שוין וברא"ש פ' הדר כתב כמ"ש רמ"א כאן שבני חצר נוטלין בע"כ ואם כן סתרי אהדדי:
(א) לזכות: נ"ל דממזונותיה רשאה לזכות. מ"א.
(ב) בני חצר: וה"ה אשתו. מ"א ע"ש.
(ג) הוי עירוב: נ"ל דזהו דוקא לדעת הי"א שבני חצר נוטלין בע"כ אבל לסברא הראשונה לעולם אין יכולין לערב בלא דעת אשתו ועיין מ"א.
(א) אשתו של אדם וכו' - מפני שאשתו כגופו והקילו אפילו כשמיחה בה משום שחששו חז"ל שמא יתכוין להקניט את הדרים לאסור עליהם:
(ב) מערבת לו - משלו:
(ג) כשאוסר עליהם - החצר אם לא יערב עמהם:
(ד) ברגיל שאוסר וכו' - כדלקמן בסי' שפ"ו ס"ט ע"ש:
(ה) רגיל לערב וכו' שלא לדעתו - היינו אפילו כשמיחה בה והטעם משום דרכי שלום כיון שעד עתה היה דרכו ליתן חלק בעירוב לכן חל העירוב בכל גווני ומותר אח"כ לטלטל כלים ששבתו בביתו למבוי זה:
(ו) אבל אינה יכולה וכו' - היינו אפילו לבני חצר שאוסר עליהם ורגיל לערב עמהם:
(ז) לזכות משלו וכו' - וממזונותי' יכולה לזכות שהיא שלה:
(ח) שלא בידיעתו - פי' שאין הבעל יודע מזה:
(ט) יכולים בני הבית וכו' שלא בידיעתו - ואם ידעו ממנו שאינו רוצה אע"פ שלא מיחה בם בפירוש אין יכולים לערב:
(י) לחצר אחד - דזכות היא לו ובודאי לא יקפיד עליהם אבל אם הוא פתוח לשתי חצרות אין יכולים לערב עליו שלא בידיעתו כי איננו זכות לו ודאי כי שמא לא יחפוץ לערב עם חצר זו אלא עם זו אם לא כדמסיים המחבר:
(יא) רגיל לערב וכו' - דמסתמא גם עתה דעתו לזה:
(יב) שלא מדעת אחד מבני הבית וכו' - ר"ל שלא בידיעת אחד מבני בית דאי היה בידיעתם היה מותר כ"ז שלא שמעו מבעה"ב שאינו רוצה בעירוב ועיין בבה"ל שהבאנו בשם כמה אחרונים שפוסקין דבני החצר יכולין ליקח פתו שלא בידיעתו [כ"ז שאין יודעין שהוא מוחה בדבר] ואפילו שלא בידיעת ב"ב:
(יג) אבל אם אומר שאינו רוצה וכו' - אפילו אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחד שאוסר עליהם ע"י מניעתו את העירוב:
(יד) לערב עמהם לא - ואפילו אם אמר כן לאחר שעירבה נתבטל עירובה למפרע:
(טו) בני חצר וכו' - וה"ה אשתו ומיירי שע"י מניעתו את העירוב אוסר עליהם:
(טז) אבל היו כופין אותו בב"ד - ר"ל אע"פ שהן בעצמן אין יכולין לעשות דינא לנפשייהו ב"ד היו כופין אותו שיערב עמהן כדי שלא יאסור עליהן. ודין זה דב"ד כופין הוא לכו"ע אף לדעה ראשונה:
(יז) יורדין לנכסיו - ועושין שיתוף:
(יח) וחזר מעירובו - היינו שאמר חוזרני בי מן העירוב ואיני רוצה לערב ולהשתתף עוד עמכם:
(יט) צריך לחזור ולזכות - דבטל עירובו ושיתופו הקודם אף שעדיין הפת מונח במקומו וע"כ אם ירצה להיות עוד שותף עמהם צריך להשתתף מחדש ועיין בה"ל:
(כ) הוי עירוב בע"כ - ר"ל שאינו יכול לחזור ולבטל עירובו וכדלעיל דהיכא שהוא רגיל לערב עמהם באים בני החצר ונוטלין ממנו בע"כ וכ"ש הכא שהפת כבר מונח בידם ואף לדעה הראשונה דס"ל דבלא דעת אשתו אין בני החצר יכולין ליקח ממנו בע"כ הכא קילא מפני שהפת כבר מונח תחת ידם:
(*) אבל בני החצר: עיין מ"ב שפירשנו דהאי שלא מדעת היינו שלא בידיעתו והוא כפירוש המפרשים ומקור דברים אלו בטור. ובאמת דין זה תמוה מאוד וכמו שתמהו הב"ח וט"ז ושארי מפרשים דמ"ש בני החצר לחצר אחד או ברגיל להשתתף ומטעם דזכות הוא לו ובודאי ניחא ליה וכמו שכתב המג"א סק"ג כמו כן יש לנו להתיר באופנים אלו גם בבני החצר דבודאי מתרצה לזה ובאמת היה נראה מפני גודל הקושיא דאין כונת הטור והמחבר כלל לחדש דבני החצר גריעי מב"ב דאין שום מקור לזה כלל ומ"ש אבל בני החצר וכו' לא קאי אדסמיך ליה בדינא דבני ביתו אלא אריש הסימן קאי אדינא דאשתו מערבת אפילו בע"כ ושלא מדעתו דקאמר גבי בני החצר היינו בע"כ דבע"ב ועיקר דינא אתי לאשמועינן דבע"כ של בע"ב לגמרי אין שום פנים להתיר לאנשים דעלמא וכן הוא דברי הרא"ש שממנו נובע כל סימן זה עי"ש שכתב דהא דבני החצר נכנסין ונוטלין בע"כ היינו ג"כ שיהיה עכ"פ דעת אשתו אבל בעל כרחו של כולם אין שום סברא לערב עי"ש ואם נימא כן ניחא שדברי הטור הם ממש כדברי הרא"ש וכ"מ בביאור הגר"א סק"ז שמפרש כן בדברי המחבר [עי"ש דלא הביא ראיה אלא לענין בע"כ] אלא דלפ"ז אינו מיושב היטב מה שמסיים הטור והמחבר שלא מדעת אחד מבני הבית דמשמע מזה דמדעת אחד מבני הבית מותר אפילו בע"כ של בעה"ב ולכאורה לא אשכחן להרא"ש דמתיר אלא מדעת אשתו ולא מדעת שאר בני הבית וצ"ע. ולדינא יש דיעות בזה בין האחרונים דלהט"ז ומ"א בסימן שס"ח משמע דאין בני החצר יכולין ליקח פת לערב שלא בידיעת בעה"ב אפילו אם הבית פתוח לחצר אחד ולהב"ח ומהר"ם לובלין משמע דמותר בפתוח לחצר אחד וכן מצדד בבית מאיר ובנהר שלום בסי' שס"ח להלכה ועיין בבה"ל לקמיה שצדדנו ג"כ דהיכא דהיה רגיל להשתתף עד כה עמהן יש לסמוך עלייהו להקל ליקח שלא בידיעתו:.
(*) ויש אומרים דאין אשתו וכו': הוא דעת הרמב"ם והמחבר הביאה רק בשם יש אומרים משמע דס"ל לעיקר כדעה קמייתא ומשום דלפי דעה זו מוכרח לשבש גירסת הספרים רגיל אין שאינו רגיל לא וכמו שכתב בכ"מ וב"י. ובאמת אין צורך כלל לשבש הספרים ושפיר אתי שיטה זו אף לפי גרסתנו וכמו שכתב במגן אברהם וכ"כ א"ר והגר"א בביאורו וכן מפורש כדבריהם בפירוש ר"ח שקאי ג"כ בשיטת הרמב"ם עי"ש והנה לדבריהם אתיא שני המימרות כפשטן דמימרא ראשונה דאשתו מערבת שלא מדעתו והיינו רק שלא מידיעתו לבד וכפשטיות הלשון הוא בשאינו רגיל להשתתף ומימרא שניה שהזכיר רגיל שם נכנסין בני החצר ונוטלין בע"כ וע"כ גם הרי"ף לא הזכיר רק שני המימרות משום דאזיל בשיטת ר"ח רבו דאשתו בשאינו רגיל אינו מותר רק שלא מדעת כפשטיות לישנא דשמואל ולא בע"כ וא"כ כיון דסוגית הש"ס מתפרשא שפיר כהרמב"ם וגם הר"ח והרי"ף סוברים כן [ולדידהו מתיישב טפי הסוגיא דלדעת הרא"ש דמימרא אחרונה דשמואל אתיא בבית הפתוח לשני מבואות ואינו אוסר עליהם מאי שייך נכנסין בע"כ מאי איכפת להו אם לא יתן חלק בעירוב הוא יהיה אסור להוציא כלי הבית לחוץ ולא הם] אפשר שיש להחמיר כשיטה זו שלא לערב בע"כ של בעה"ב אפילו מדעת אשתו היכי שאינו רגיל להשתתף עמהם מיהו בא"ר ראיתי שכתב שכדעה קמא יש לפסוק לקולא וצ"ע איברא אפילו אם לא נרצה לפסוק כדעה זו להחמיר היכי שהבעל מוחה עכ"פ יש לסמוך לפסוק כמותם להקל לענין היכי שהוא רגיל לערב עמהם דבני החצר נכנסין ונוטלין ממנו בע"כ ולא בעינן דעת אשתו כלל דבאמת דעה קמא המצרכת דעת אשתו גם בזה קשה שאין זו משמעות הש"ס כלל וכן הרשב"א בעבוה"ק אע"פ שפסק ג"כ כסברת הרא"ש דאשתו מערבת שלא מדעתו היינו אפילו בע"כ של בעל מ"מ בזה כתב להדיא דבני החצר נכנסין ונוטלין בע"כ ואפילו בלא דעת אשתו [אלא דלפי שיטתו שם שמפרש רגיל היינו רגיל לאסור ולא רגיל להשתתף הוקשה לו בחידושיו דא"כ אמאי אמר שמואל אשתו מערבת וכו' הלא גם בלא דעת אשתו מותר דהא בני החצר נכנסין וכו' עי"ש שנשאר בצ"ע אכן לפי שיטת הרא"ש דרגיל להשתתף קאמר וזהו עיקר המעלה וכן מפרש באמת הרי"ף והרמב"ם והר' בחידושיו א"כ אתי שפיר הכל דהיכי שרגיל להשתתף לא בעינן אפילו דעת אשתו] אלא דנראה דלפי שיטת הרמב"ם וסייעתו אין בני החצר נוטלין בע"כ היכי שרגיל אלא בדוקא היכי שאוסר עליהם וכמו שכתבנו במ"ב וכן משמע בפיר"ח עי"ש. היוצא מכל זה דמדינא מסתברא דהיכי שרגיל ואוסר בני החצר נוטלין אפילו בע"כ ולא בעינן דעת אשתו כלל ועכ"פ שלא בידיעתו בודאי יש לסמוך להקל דהא הרבה אחרונים מקילין אפילו לדעת הטור וכמו שכתבנו לעיל:.
(*) צריך לחזור ולזכות: הלשון מגומגם קצת דהא מיירי שהפת מונח במקומו וא"כ מאי יחזור ויזכה דאין סברא לומר שצריך ליקח הפת ממקומו ולחזור וליתן בשותפות דמי גרע חזרתו מאם היה לזה שותף ביין שסומך עלים משום עירוב (עיין בסימן שס"ו סי"א) והכא נמי אמאי אינו יכול לסמוך עליה. ואין לפרש דמיירי שעד עתה היה נותן פת בשביל כולם וזיכה להם ולפיכך אחר חזרתו אם ירצה להשתתף מחדש צריך לזכות להם ע"י מי שהוא שיהיה להם שוב חלק בפתו א"א לומר דבהכי מיירי דא"כ מאי מסיים בהג"ה אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בע"כ דבכגון זה מסתברא דלא מהני רגיל שיהא מחוייב תמיד ליתן חלק לכולם בפתו וע"כ מיירי בשאינו נותן רק חלקו לבדו וקשה כנ"ל ונראה דאין הכונה שצריך לזכות וליתן מחדש אלא שצריך לומר בפיו שחוזר ומשתתף עמהם ומזכה לכולם שיהיה להם חלק בפתו ומשום דאמרינן המקפיד על עירובו אינו עירוב ואין לך מקפיד יותר ממנו שחזר בו וע"כ צריך לומר שאינו מקפיד על פתו ומזכה לכולם שיהיה להם חלק בו:.