שולחן ערוך אורח חיים של ז
<< · שולחן ערוך אורח חיים · של · ז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
הולד שנולד עושין לו כל צרכיו ומרחיצין אותו ומולחין אותו וטומנין השליא כדי שיחם הולד וחותכים את הטבור והני מילי בנולד לט' או לז' אבל נולד לח' או ספק בן ז' או בן ח' אין מחללין עליו אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו:
מפרשים
(יג) כל צרכיו: דבכולהו יש לו צער אם אין עושין וכיון דלית בהו מלאכה דאורייתא שרו רבנן (תו'):
(יד) ומולחין: שיתקשה הבשר:
(טו) או ספק וכו': הקשה הע"ש דהא בס"ה איתא דאפי' ספק שלא הי' לו חזקת חיים מעולם כגון יושב על המשבר מחללין עליו השבת וא"כ למה פסק כאן וכו' ע"ש ואין זו קושיא דלעיל מיירי שכלו לו חדשיו ונ"ל דזה תליא בפלוגתא שכתבו הרא"ש והר"ן פ"ב דיומא בעוברה שהריח' אי לא אכלה מתעקרה ולדה אף על גב דספק בן קיימא הוא ספק נפל ש"ד ליתן ומביא ראי' מההיא דיושבת על המשבר וכו' דאי' בספ"ק דערכין דעל ספקא מחללין שבת והרמב"ן כ' דאין מחללין משום נפלים וההיא דיושבת על המשבר טעמא אחרינא הוא דהוה כילוד דתו לאו ירך אמו הוא כיון שמתה אלא חי הוא ודלת נעולה בפניו וליכא חששא אלא דלא ה"ל חזקה דחיותא עכ"ל משמע דלהרמב"ן עכ"פ צריך שידעו שכלו לו חדשיו אפי' ביושבת על המשבר דהא מייתי ראי' מדמותר להורגו ע"ש בספר תה"א ובר"ן ביומא והכא כיון דאיכא ריעותא שלא גמרו שערו וצפרניו חיישי' מספק וע' בתוס' נדה ד"ה וההורגו וע' באבן העזר סי' קנ"ו ובב"י בחושן משפט סי' רע"ו:
(כב) עושים לו כל צרכיו - היינו הא דמבואר לקמיה:
(כג) ומרחיצין - אינו לפי הסדר המבואר בש"ס ומפיק מקרא ושם איתא דחותכין הטבור ואח"כ רוחצין אותו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת. ודע דממה שהביא המ"א בשם התוספות מוכח דאין עושין מלאכה דאורייתא בשביל דברים אלו דאין במניעתם סכנה אלא צערא בעלמא וא"כ לפ"ז אם אין לו סכין לחתוך הטבור וצריך להביאו דרך ר"ה אסור להביאו אלא יקשרנו לע"ע וה"ה בשארי דברים המוזכרים כאן ובבאור הלכה הבאתי דעת ראשונים דמותר לחלל במלאכה דאורייתא בשביל זה ע"ש ועכ"פ להביאו ע"י עו"ג או להחם חמין על ידו לרחוץ הולד בודאי מותר:
(כד) ומולחין אותו - כדי שיתקשה הבשר [רש"י] ומשמע מזה דהמליחה תהיה במלח [עפמ"ג] ובפירוש המשנה להרמב"ם כתוב ונותנין עליו אבק ההדס והדומה לו וכ"מ בערוך ערך לף ע"ש:
(כה) וטומנין השליא - ולא בקרקע דמשום זה לכו"ע לא מחללינן שבתא אלא כך היה מנהגם כשחל בשבת עשירות טומנין אותה בספלים של שמן או בספוגין של צמר ועניות במוכין או בתבן ובחול אלו ואלו טומנין אותה בארץ [ירושלמי]:
(כו) כדי שיחם הולד - והיה זה מדרך סגולה אצלם:
(כז) וחותכין - אחר שקושרין אותו ועיין במג"א שחתיכת הטבור בעלמא אינו כ"א שבות ובספר קובץ להרמב"ם כתב בשם ספר שושנים לדוד שהוכיח דיש בזה איסורא דאורייתא ורק הכא מותר ע"ש:
(כח) אבל נולד לח' - דודאי לא חיי:
(כט) אין מחללים - דכיון דמספקא לן אם היה בן קיימא מעולם לא מחללינן ולא דמי להא דיושבת על המשבר בסעיף ה' דהתם מיירי דכלו לו חדשיו [מ"א] ועיין בה"ל מה שכתבנו בזה:
(ל) אא"כ גמרו וכו' - קאי גם אבן ח' כדאיתא בב"י והטעם דאמרינן שהוא בן שבעה ואשתהויי הוא דאשתהי ועיין בבאור הגר"א שנשאר בדין השו"ע בצ"ע ודעתו דלענין חלול שבת לא סמכינן אגמרו לחוד כ"א דוקא כששהה ג"כ שלשים יום ורק לענין טלטול התינוק נוכל לסמוך אסימנא דגמרו לחוד:
(*) הולד שנולד וכו': המג"א כתב דבכולהו יש להו צער וכיון דכל אלה אינם מלאכה לא גזרו בהו רבנן והוא מתוספות שילהי פרק מפנין ובשאלתות דרב אחאי פרשת שמות משמע דמניעת חתוך הטבור יכול להיות סכנה לולד דז"ל שם מהו לחתוך טבור בשבת וכו' כי קא מיבעי לי בחד ולד מי אמרינן אפשר לאזדהורי [היינו בקשירת הטבור לבד] ולא אתי לידי סכנה או דילמא זימנין דלאו אדעתיה ואתי לידי סכנה או דלמא הלכה כר' יוסי דמסתבר טעמיה דזמנין דמנתח והוי ספק נפשות וס"נ להקל ופשיט ממימרא דר"נ דהלכה כר' יוסי וכ"כ חידושי הר"ן שם במתניתין דאם לא יחתכנו איכא סכנתא עי"ש וכ"כ המאירי במשנה שם וברמב"ם פ"ב מהלכות שבת מבואר ביותר מזה שהוא כלל בסכנה את כל אלו הדברים אם ימנע מהולד שאחר שחשב בהלכה י"א הדברים שעושין לולד סיים ע"ז מפני שסכנה הוא לו אם לא יעשו לו כל אלה ולפ"ז דבר פשוט הוא דאפילו במלאכה דאורייתא מחללינן היכי דא"א בענין אחר ואין כונת הש"ס בהני מלאכות מפני שהם מדרבנן דבאמת עושים אותם ביום שנולד אפילו היכא דקעביד איסור דאורייתא על ידם כגון להחם חמין כדי לרחוץ או כדי לשחק הסימנין הצריכין לו למליחה או גבי מלפפים לחתך בגד לעשות חותלות או להביא סכין דרך ר"ה לחתוך הטבור [חוץ מטמינת שליא דאסור לטמון בארץ משום דאינו אלא סגולה וכמו שכתב המאירי והרמב"ם השמיטה בחבורו] וכונת הרמב"ם שם במה שכתב בחמין שהוחמו בשבת היינו אפילו אם הוחמו ע"י ישראל [עיין בפ"ב מהלכות מילה בשאלת חכמי לוניל ובתשובתו שם] [הג"ה ודע דבדברי הרמב"ם אלו דמשמע מיניה דללפף להולד יש חשש סכנתא אם ימנעו מזה יתיישב מאד מימרא דר"נ דקאמר מכאן שמלפפים להולד הנולד והלא קאמר בדף ס"ו לפופי ינוקי בשבתא שפיר דמי הרי דבכל שבת שרי [ועיין לקמן מה שכתבנו ע"ז בשם שארי ראשונים] ואין בזה משום שבות כלל ומאי רבותא הכא אבל לפי הרמב"ם ניחא דשם אשמעינן הגמרא דמשום דיהיה בזה צער אם ימנע לכך לא גזרו רבנן וכן דייק הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת דין ל"א עי"ש וכאן אשמועינן הגמרא דביום שנולד הליפוף הוא מכלל שאר צרכי הכרח להולד ונ"מ דמותר לעבור אמלאכה דאורייתא בשביל זה] ועכ"פ נראה פשוט דיש להקל לכתחלה להחם חמין ע"י עו"ג כדי לרחוץ התינוק וכמו שכתבתי במ"ב ואח"כ מצאתי בספר נזר ישראל בשם שו"ת שו"מ שכתב ג"כ הכי:.
(*) או ספק בן זיין: דין זה העתיק המחבר מהטור וכפי הנראה הוא כמו שכתב הב"י דמקורו הוא מהא דשבת קל"ה בברייתא בן שבעה מחללים עליו וכו' ובן ח' אין מחללין עליו ספק בן זיי"ן או בן חי"ת אין מחללים בן חי"ת הרי הוא כאבן וכו' ומפרש הטור דכונת הברייתא לענין חילול שבת ממש לרפאותו ולהחיותו דאם היה מפרש דהברייתא מיירי לענין למולו בשבת לא היה מדייק מזה דאין מחללין דמילה לא מהלינן מספיקא ביום השבת אבל חילול שבת לרפואה מחללינן מספיקא כדקי"ל בנפל גל ספק חי ספק מת מפקחין ולכאורה הלא בגמרא שם מוכח דהברייתא אמילה קאי וכן פירש"י שם וי"ל דגם הטור מודה לזה אלא דסובר דברייתא כוללת שניהם מדקאמר שם לישנא דסתם חלול ואין להקשות בדף ל"ו דקמותיב מהאי ברייתא לימהליה ממ"נ והוצרך לאוקמי' במכשירי מילה ואליבא דר"א יותר הו"ל לאוקמיה לענין חלול שבת ממש לבד וכפשטיה דלישנא דברייתא א"ו דס"ל להגמרא דהברייתא לענין מילה מתנייא וי"ל דאי הוה מתרץ ליה כן הוי מקשה ליה מברייתא קמייתא דאמר שם ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת אכן מדברי הרמב"ם שלא העתיק דין זה רק בהלכות מילה משמע דסובר דברייתא זו רק לענין מילה מתנייא והנה בבה"ג הלכות מילה לענין ספק בן חי"ת כתב בהדיא ולענין אחולי שבתא מחללינן מספיקא דקאמרינן כל ספק נפשות להקל וגם העיטור בהלכות מילה מביא דבריו לפסק הלכה וכפי הנראה שם גם רב האי גאון כתב כן והעיטור לא פליג עליו שם כ"א הוסיף דהיכי דגמרו צפרניו אפילו פירש ממנה תיכף גם זה בכלל ספק דאמרינן אשתהויי אשתהי וכן המאירי שם בדף קל"ו כתב ג"כ ככל דברי בה"ג וכתב אמנם לענין לחלל שבת כו"ע מודו דמחללין עי"ש וכן בספר האשכול כשהעתיק הברייתא דספק בן זיי"ן אין מחללים כתב ע"ז וז"ל פי' למולו ור"ל דלא נטעה לפרש דקאי על כל חלול ואולם יש לדחות דאפשר דהם מיירי היכי דגמרו שערו וצפרניו [וכן משמע קצת בעיטור שם עי"ש] אבל היכא דלא גמרו יותר מסתבר לומר דהוא בן חי"ת. והנה מסוגיא דערכין בישבה על המשבר ומתה והובא בס"ה דמקילינן מספיקא להביא סכין דרך ר"ה תירץ המגן אברהם דהתם מיירי שידעינן שכלו חדשיו והנה עוד מביא המגן אברהם שתלוי זה בשני תירוצים שהובא בתה"א להרמב"ן לענין עוברה שהריחה דלתירוץ א' שהם דברי הבה"ג מבואר שגם בולד קודם מ' יום דמיא בעלמא הוא אעפ"כ מחללים וא"כ כ"ש בנולד לאויר העולם והוא ספק דמחללין אך לפי מה שביאר שם הרמב"ן הטעם ביושבת על המשבר דחשוב כילוד ורק הדלת ננעל בפניו א"כ עכ"פ נאמר דדוקא דכלו לו חדשיו עי"ש [והנה לפי דברי המגן אברהם זה ממילא נדחה הראיה שהבאנו לעיל מבה"ג דאפשר דהוא אזיל לשיטתיה בזה דסבר דמחללין אפילו על עוברין וכ"ש שם] ולענ"ד לא תלוי כלל זה בזה דאפילו לפי תירוץ זה לא קאמר שם הרמב"ן רק דבעוברין לא מחללין משום דישראל אינו מצווה על העוברין ויושבת על המשבר לא מיקרי עוברין וכנולד דמיא משא"כ בנולד אפשר דגם הרמב"ן מודה דאע"ג דאין נהרגין עליו מספיקא משום ושפטו העדה וגו' אעפ"כ מחללין מספיקא דספק נפשות להקל ולהיפך ג"כ קצת יש לדחות דהתם אם נאכיל לאמו ביוה"כ מסתמא לבסוף תלד בן קיימא וישמור שבתות הרבה ולכך התירה התורה וכמש"כ הר"ן משא"כ בזה שכבר נולד וחזינן שלא גמרו שערו וצפרניו מסתברא שהוא בן חי"ת ולא יחיה ולמה נחלל שבת עליה. ודע דלדברי המגן אברהם הנ"ל דתלוי זה בשני התירוצים ממילא לפי מה שפסק הריטב"א בחידושי נדה ד' מ"ד כדעת הבה"ג דאפילו על עובר מחללינן ממילא מחללינן גם על ספק בן חי"ת:.