שולחן ערוך אורח חיים שכג ד
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שכג · ד · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
מותר לומר לחנוני תן לי ד' ביצים וה' רמונים ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין לומר הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים אחרים והרי יש לך בידי מאה:
- הגה: וכן בסכום דמים אינו אסור אלא בכהאי גוונא שאומר תן לי בכך וכך דמים ויהיה לך בידי כך וכך אבל בלאו הכי שרי וכן בסכום מדה דוקא בכהאי גוונא אסור אבל בלאו הכי שרי ואף על גב דאסור להזכיר דמים כלל היינו בדבר שאין מקחו ידוע אבל בדבר שידוע רק שאומר לו כמה צריך שרי אם לא שמזכיר לו סכום (אור זרוע והגהות אשירי פרק אין צדין) ואף על גב שיש מחמירין בדבר זה כבר פשט המנהג במדינות אלו להקל וכסברא הנזכרת
מפרשים
(ב) ולא סכום מדה כו'. ס"פ א"צ בברייתא אמרינן הולך אדם לחנוני וא"ל תן לי כ' בצים וכו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה רשב"א אומר בלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. כתבו התוספות פירש"י סכום מדה קב או קביים וסכום מקח שלא יאמר תן לי אגוזים בדינר א' או ב' וקשה פשיטא דאסור ועוד אמאי אמר סכום מדה הל"ל מדה ותו לא לכן נ"ל כגירסת ר"ח דגרס סכום מנין וה"פ שלא יאמר תן לי י' אגוזים וכבר נתת לי ל' וא"כ אני חייב מ' בין הכל אבל רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שלא יאמר לו תן לי אגוזים בו' פשיטים וכבר נתת לי כך וא"כ אני חייב מהכל י"ב פשיטים אבל סכום מנין שרי עכ"ל. ודבריהם תמוהי' וא"א לישבם דתחלה הקשו פשיט' דאסור כשמזכיר דינר א' או ב' ואח"כ כתבו דוקא אם אומר תן לי אגוזים בששה פשיטים וכבר נתת לי כו' דמשמע דבלאו וכבר נתת אין כאן איסור. ובאשר"י כתוב ענין זה בלשון אחר סכום מקח שלא יאמר לו טול כך וכך להשלים דינר וזה עיקר. וכן בפ' שואל (שבת דף קמט:) כתבו התוס' עצמן כן וז"ל ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שאם היו נותנים ק' אגוזים בדינר ולקח כבר צ' לא יאמר תן לי כ' אגוזים שאתחייב לך י' אגוזים שנראה שעושה להשלים המקח אלא יאמר סתם תן לי כ' אגוזים עכ"ל וא"כ דברי התוספות עצמן סותרים עצמם במקומן ושלא במקומן. ונ"ל שיש ט"ס בדבריהם בפ' א"צ וצ"ל תן לי אגוזים וכבר נתת לי כך כו' וכן ראיתי שהגיה מהר"ם מלובלין בזה. והרי"ף כתב סכום מקח כגון שיש לו עליו כסף לא יאמר תן לי בכסף ויש לך עלי כסף הרי לך בידי ב' כספים. ותמה הר"ן עליו ואם אמר תן לי בכסף פשיטא דאסור אף בלא עשה חשבון דהיינו מקח וממכר ותיקן דברי הרי"ף דלאו דוקא אמר בכסף אלא ה"ק בכדי שיהיו לך בידי ב' כספים כו'. ורש"ל בפ' א"צ כתב דפירוש הר"ן דחוק והדברים כפשטן. וכך כתב בהג"א פ' אין צדין דלא הוה סכום מקח אלא אם בתחילה היה חייב פשוט ואומר תן עתה בפשוט והרי לך בידי ב"פ זהו סכום מקח ואסור והא דאמרינן לעיל אין פוסקים דמים בי"ט והיינו דוקא בדבר שאין ידוע שיעור ממכרו עכ"ל. וכתב רש"ל ראיה ע"ז מתו' פ' א"צ שהבאתי למעלה. ותמוה לי שלא דקדק בתחלת דבריהם דסוברים דפשיטא לאיסור כקושית הר"ן וכמש"ל דע"כ צ"ל דט"ס שם וע"פ הג"ה זו כת' רמ"א ליישב המנהג שזוכרין סכום דמים עכשיו בשבת כיון דאינם באים לחשבון. וצריך לתרץ לדעתו של הג"א דאע"ג דבמדה אסור אפי' בלא סכום דהיינו חשבון כסוגיא שלימה דלעיל שאני התם דבשעה שמודד ומראה הצמצום עושה איסור תכף משא"כ כאן אע"ג דאמר תן לי אגוזים בפשוט לסימנא בעלמא אמר כן כמה הוא צריך ליתן והוה כאומר מנין אגוזים כיון דידוע שיעור המכר שלהם ונמצא שלא הוזכר כאן לשון מכירה אלא נתינה בעלמא כמה יתן וע"ד כן הוא נותן וזה לא שייך במדה דהמדידה עצמה עבירה. כנ"ל לתרץ ע"פ הג"א אבל כבר זכרנו דעת התוס' דפשיט' שאסור בהזכרת דמים. ובמדה פשיטא דאסור לכ"ע כמו ששנינו בפי' במשנה. גם הרי"ף לא גרס רק סכום מנין וסכום מקח ולא זכר סכום מדה דכבר הלכה היא אפי' במדה בלא חשבון אסור ומטעם זה לא גרס גם ר"ח מדה בברייתא. ורש"י דגרס סכום מדה אינו מפרש על חשבון זה שלא יזכיר כלל מדה. וכן מבוא' בדברי הטור שכ' כאן כלשון הש"ע בסעיף זה שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין לומר כך וכך יש לך בידי תן לי כך וכך כו' משמע דאמנין קאי שיתן לו ע"פ המנין דאי אמדה מאי כך וכך לשון כפל אלא היה לו לומר כך יש לך וכך תתן לי וכ"ש בלשון הש"ע שסיים כאן לומר שיש לך נ' אגוזים כו' הרי שהתחיל בסכום מדה ושבקי' ומפרש בסכום מנין בנ' אגוזים ולא פי' בסכום מדה כך אלא ודאי דסכום מדה אין פי' אלא הזכרת קב כרש"י וכמ"ש בפי' ברמזים וז"ל שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום קב או קביים ולא סכום מנין לומר כך יש לך בידי תן לי שנים ויהי' כך עכ"ל הרי מבואר כמ"ש. וא"כ תימא רבה על רמ"א שצירף לזה סכום מדה לומר דג"כ אין איסור אלא בעושה חשבון וזה לא עלה על דעת שום פוסק ראשון או אחרון לסתור מה שמפורש במשנה וגמרא. גם רש"ל שהביא לקולא זו של הג"א גבי מקח ומנין מ"מ גבי מדה כת' שבעו"ה אין מוחה בדבר שמזכירין שם מדה. ע"כ נלע"ד דנהי דא"א למחות בדבר הזה להזכיר שם מדה דכבר נשתקעו בזה ורמ"א אינו מספיק ליישב המנהג אפי' לדעתו דכבר אנו רואין בכל שבת מנהג הרע שעושה חשבון עמו כמה לקח כבר וכמה עכשיו וכן מדקדקים הרבה במדיד' שלא יחסר לו אפי' כל שהוא וא"כ אין ראייה מהמנהג הזה ומוטב יהיו שוגגין כו' אבל חיוב יש בדבר שלא להזכיר כלל מדה אלא מלא לי כלי זה כמשמעות המשנ'. ובענין הזכרת דמים גם בזה יש מנהג הרע שחושבין כמה לקח וכמה לוקח עכשיו. וצדיקים אל ילכו בה להזכיר כלל דמים כי זהו עיקר מקח וממכר וכמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן והטו' וש"ע והג"א יחידי בדב' זה ודי בזה להציל מעונש מאן דמזכי' שם דמי' אבל אין לעשות כן דהא אפשר לעשות בהיתר שיוכל לומר דרך מנין תן לי כך וכך ולא יבואו לחשבון עד מחר ובמידי דאין בו מנין כגון בשר יוכל לומר תן לי חתיכה ומחר נשים אותם כמ"ש בסעיף ב' כנלע"ד:
(ג) היינו בדבר שאין ידוע כו'. בהג"א כ' חילוק זה על הזכרת דמים אלא שרמ"א ס"ל דהן שוין וע"כ כ"כ על מדה ובאמת חלוקים הן כמו שהוכחנו נמצא דבמדה אסו' אפי' בדבר ידוע אפי' לדעת הג"א וזה ברור בעיני:
(ד) וכן בסכום דמים: אבל מל' הטור והש"ע משמע דאסור להזכיר דמים כלל שכתב שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין משמע דדמים אפי' בלא סכום וחשבון אסור:
(ה) שאין מקחו ידוע: פי' שאין לו קצבה ומחוסר פסיק' אז אסור לומר תן לי בפשוט או בב' אפי' נוטל מה שנותן לו דאז א"ל שאין כונתו אלא לומר מה שצריך שהרי אין יודע מה יתן לו, כתב ד"מ ונ"ל דה"ה לענין מדה לא אסרו להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע אבל בדבר שמדתו ידוע רק שמודיע לחנוני כמה צריך שרי עכ"ל פי' דדוקא כשאומר ד"מ תן לי מדה אגוזי' או דבר שאין רגילין למדוד דאז אינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו ואם כן אין כונתו לומר כמה הוא צריך אבל בשכר וכיוצא בו כונתו להודיע כמה הוא צריך ושרי [והע"ש לא ע' בד"מ] וזה ההיתר ללוקח והיתר המוכר עס"א, וצ"ע למה לא נהגו עתה כן וכת' בש"ג דמותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות ע"ש:
מה שנוהגין שכותבין פ' הניח כך וכך מעות ופ' כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות כמ"ש סי' ש"ז סי"ב (ב"י בשם הרא"ש כלל כ"ב) ומשמע דאסור ג"כ לכתוב בפתקאות סכום מעות וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב דאסור לקרות בפתקאות האלו דהוי שטרי הדיוטות ולכן נהגו ליקח גרעין לסימן או שאר דבר:
וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות כמ"ש סי' ש"ז ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו הקדמונים ומשמע דאם כתב שם האיש לבדו מותר לקרות ולעשות נקבים דלא מקרי שטרי הדיוטות אלא שטר שכתוב בו איזהו עסק ומ"מ צ"ע על הרא"ש דהרי משמע פ' הבונה דאפי' רשימה בעלמא אסור לעשות לסי' וכ"כ הרמב"ם ספי"א הרושם רשמים בכותל חייב ואם כן כ"ש דאסור לעשות נקב לסימן ועיין סי' שכ"ה:
(ג) בסכום: אבל מלשון הטור והש"ע משמע דאסור להזכיר שם דמים כלל אפי' בלא סכום וחשבון. מ"א.
(ד) מקחו ידוע: שאין לו קצבה ומחוסר פסיקא אז אסור לומר תן לי בפשוט או בב' אפילו נוטל מה שנותן לו דאז אין לומר שאין כונתו אלא לומר מה שצריך שהרי אין ידוע מה יתן לו. וכתב ד"מ ונ"ל דה"ה לענין מדה לא אסרו להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע אבל בדבר שמדתו ידוע רק שמודיע לחנוני כמה צריך שרי עכ"ל פי' דוקא כשאומר ד"מ תן לי מדה אגוזים או דבר שאין רגילין למדוד דאז אינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו וא"כ אין כוונתו לומר כמה הוא צריך אבל בשכר וכיוצא בו כוונתו להודיע כמה הוא צריך ושרי וזהו ההיתר ללוקח וההיתר למוכר עיין ס"א. וצ"ע למה לא נהגו עתה כן. וכתב בש"ג דמותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות ע"ש עכ"ל עיין מ"א. ועיין ט"ז שהאריך ומחמיר בדברים אלו ע"ש. מה שנוהגין שכותבין פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות כמ"ש סימן ש"ז סי"ב ב"י בשם הרא"ש ומשמע דאסור גם כן לכתוב בפתקאות סכום מעות וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב דאסור לקרות בפתקאות האלו דהוי שטרי הדיוטות ולכן נהגו ליקח גרעין לסימן או שאר דבר. וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו הקדמונים. מ"א וע"ש.
(יב) לומר לחנוני וכו' - דוקא חנוני ישראל אבל אינו יהודי אסור ליקח ממנו ביצים שמא נולדו היום ומוקצה הוא וכן ברמונים שמא נלקטו היום מן המחובר [לקמן סי' תקי"ז ס"א]:
(יג) שם דמים - כגון שאומר תן לי בעד כך וכך פשוטים וכ"ש כשמזכיר לו סכום דמים דהיינו שעושה עמו חשבון הכולל גם ממה שנתחייב לו מכבר פשיטא דאסור:
(יד) ולא סכום מדה - עיין בבאור הגר"א שכתב דט"ס הוא וצ"ל ולא שם מדה דהיינו שמזכיר לו תן לי מדה פלונית וכ"ש סכום מדה דהיינו שעושה עמו חשבון הכולל מכמה מדות שלקח ממנו מכבר:
(טו) ולא סכום מנין וכו' - דבאופן זה הוא דרך מקח וממכר אבל מנין בעלמא כבר מבואר מקודם דשרי:
(טז) וכן בסכום דמים וכו' - הוא פליג על המחבר דס"ל דסתם שם דמים אסור למדכר והוא ס"ל דכמו במנין דוקא סכום מנין אסור ומנין בעלמא שרי למדכר כן הדין לענין דמים והו"ל למימר ויש אומרים אלא שכן דרכו לפעמים:
(יז) וכן בסכום מדה וכו' - ר"ל דוקא סכום מדה שעושה עמו חשבון הכולל גם ממדותיו שנתחייב לו מכבר אבל שם מדה בעלמא ס"ל להג"ה דמותר למדכר דהא שהזכיר מדה הוא רק לסימנא בעלמא להודיע לו כמה הוא צריך ולא שימדדו דוקא והא דאסר בגמרא להזכיר שם מדה היינו בדבר שאין העולם רגילים למדוד אותו במדה שאז אין אומרים דלסימנא בעלמא נקטיה והמחבר לעיל דלא חילק בזה ס"ל דבכל גוונא אסור גם בזה:
(יח) אבל בלא"ה שרי - וזה הקולא הוא רק ללוקח שאינו עובר איסור במה שמזכיר שם מדה וכנ"ל והיתר למוכר שיהיה מותר למדדו וליתנו בכליו של לוקח מבואר לעיל בס"א שיוסיף או ימעט מעט:
(יט) ואע"ג דאסור וכו' - חוזר אתחלת הג"ה וקאמר דהא דקי"ל דאסור להזכיר דמים כלל הוא בדבר שאין מקחו ידוע והיינו שאין לדבר ההוא קצבה ופסיקת דמים שאז לא נוכל לומר שמה שהזכיר לו בפשוט הוא רק להודיע לו כמה הוא צריך ולא לפסוק לו דמים בעד המקח שהרי אינו יודע כמה יתן לו בעד שעור זה הדמים אבל דבר שידוע מקחו אמרינן דלסימנא בעלמא נקטיה להודיעו כמה הוא צריך ונמצא שלא הוזכר כאן מכירה בדמים אלא נתינה בעלמא כמה יתן:
(כ) כבר פשט וכו' - והנה יש כמה אחרונים שסוברין שיש ליזהר מדינא שלא להזכיר שם דמים וכ"ש שם מדה בכל גוונא וכדעת המחבר ומ"מ אין למחות ביד הנוהג להקל דיש לו ע"מ לסמוך אבל ראוי ונכון מאד להחמיר בדבר שלא להזכיר שם מדה או דמים ובפרט שיכול לעשות בהיתר שיכול לומר מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד אותו ובדבר ששייך בו מנין יוכל לומר דרך מנין תן לי כך וכך ולא יזכיר שם דמים כלל ולא יבואו לחשבון עד למחר. מה שנוהגין שכותבין מע"ש פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח המוכר מחט ועושה נקבים בנייר כמנין היין שלוקח אסור לעשות כן דהא אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות דהוי שטרי הדיוטות. גם עשיית הנקבים בנייר ג"כ אין נכון לכתחלה וה"ה דאסור לכתוב בפתקאות מע"ש סכום מעות ולמחר בשבת כשלוקח היין מניח המוכר את הפתקא במקום ששם האיש כתוב אצלו מכבר דאסור לקרות בפתקאות הללו וכנ"ל ולכן נהגו ליתן גרעין או שאר דבר על שם האיש לסימן וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות ליתן על שם האיש לזכרון משום דהוי חפצי שמים וכמ"ש בסימן ש"ז ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכיוצא בזה וכן נהגו הקדמונים [אחרונים]:
(*) לחנוני תן לי וכו': היינו הך דס"ג ואפשר דלרבותא נקט חנוני אף דכונתו בודאי למכירה אפ"ה שרי כיון שלא הזכיר בפירוש וכן משמע בלבוש ובגמרא איתא חנוני הרגיל אצלו ופירש רש"י דמשום שהוא רגיל אצלו מאמינו בלא פסיקת דמים:.
(*) וכן בסכום דמים וכו': הלשון אינו מדויק כ"כ והכונה דמה שכתוב בדברי המחבר שם דמים היינו דוקא סכום דמים אבל דמים בעלמא שרי:.