שולחן ערוך אורח חיים שיד א
שולחן ערוך אורח חיים · שיד · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אין בנין וסתירה בכלים והני מילי שאינו בנין ממש כגון חבית:
- הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (תרומת הדשן סימן ס"ה):
שנשברה ודיבק שבריה בזפת יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח דאם כן הוה ליה מתקן מנא אבל אם היא שלמה אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש ואפילו יש בה נקב חדש אם להרחיבו אסור:
- הגה: ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית):
ואם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף:
- הגה: ודוקא שהוציאו גם כן פעם אחת מבעוד יום אבל אם לא הוציאו מבעוד יום אסור דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית (תרומת הדשן סימן ס"ד) כלי שנתרועע אם מותר ליטול ממנו חרס עיין לעיל סימן ש"ח סעיף מ"ד:
מפרשים
(א) מתקן מנא. בפ' חבית (שבת דף קמ"ו) אמרינן כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזרו משום לול של תרנגולים דעביד לעיול' אוירא ולאפוקי הבלא פי' הסרחון שלא ימותו התרנגולי' מזה משמע דהאי מתקן מנא אינו איסור דאוריית' זולת בלול של תרנגולין:
(ב) אם להרחיבו כו'. משמע מל' זה אפי' בפסיק רישיה מותר בלא נתכוין לכך דהא אמר אם להרחיבו משמע שודאי מרחיב וכן בל' הטור ובא להרחיבו משמע שזהו ודאי וכ"נ לפ' ל' המרדכי פ"ו חבית שכתבו וז"ל ת"ר אין נוקבין נקב חדש ואם בא להוסיף מוסיף וי"א אין מוסיפין אר"י הל' כי"א ול"נ דהכא מיירי שנתכוין להוסיף אבל אם היה סכין תקוע מע"ש בחבי' מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף כדאמרי' ס"פ במה טומנין אמר שמואל הני סכיני דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי עכ"ל משמע לכאור' דגם בסכין בחבית בעינן שלפה מע"ש וקשה הא שם בפרק במה טומנין פרכי' אמילתא דשמואל דאמר בעינן שלפה ודצה וכן ר"ה בעי שם בסליקסות' שהוא עשוי להריח שתוחבין אותו בכד עפר ממתני' הטומן לפת אם היו מקצת עליו מגולים ניטלין בשבת ולא בעינן שלפה והדר דצה ואסיקנא בתיובת' א"כ היאך הבי' המרדכי ראיה מההיא דשמואל ור"ה ותירץ ב"י ומייתי ראיה ממסקנ' דלא בעי' שלפה ודצה ומותר משום שאין מתכוין ואין הל' משמע כן ותו דא"כ היה לו להמרדכי להביא ראיה ממתני' דהטומן לפת שנזכר בפי' ההיתר ולמה לו דברי שמואל שאינו אלא מחמיר על המשנה ונ"ל דה"פ דברי המרדכי דטעם דר"ה ושמואל ס"ל להמרדכי כמ"ש התו' פ' כירה (שבת דף מ"ד) דהוא משום שמסיר העפר ומרחיב הגומא והמרדכי מפרש דה"ק התוספות שבשעה שהיה הלפת טמון לא היתה שם גומא כי הלפת מסתים אותה וחלל שלה צר מאד אבל כי שקלה מע"ש והיתה שם גומא כראוי והדר דצה בע"ש אז אע"פ שא"א שע"י שיטלנה בשבת לא יהיה קצת הרחבה ביותר ויהיה ממש כמו מוסיף על הנקב דפ' חבית מ"מ מותר כיון דאין מתכוין להוסיף וע"ז פרכינן ממשנה דלא בעינן שלפה ודצה והטעם של המשנה נר' שהוא ממה דא"ר אבא בפ"ק דביצה דף ח' החופר גומא בשבת וא"צ אלא לעפרא פטור עליה והטעם דהוי מלאכה שא"צ לגופה וכ' בשם התו' דמ"מ אסור לכתחלה אלא משום שמחת י"ט התירו בזה אף לכתחלה לענין דקר נעוץ ממילא בשבת יש איסור לכתחל' והיינו היכ' דהמעשה עכ"פ ניחא ליה אע"ג דלא ניחא ליה בבור מ"מ ניחא ליה בעפר משא"כ כאן בטומן לפת דלא ניחא ליה כלל בעפר אלא ליטול הלפת ע"כ שרי לגמרי כאן אפי' בלא שלפה ודצה ובזה מקשה על שמואל ור"ה דס"ל גם כאן יש איסור בעשיית גומא ובעי' שלפ' ודצה דוק' ונשארו בתיובת' ומבי' המרדכי ראיה דהא להנהו רבנן יש איסור בעשיית גומא ואפ"ה שרי לדידהו בשלפה ודצה והיינו כמו מוסיף על הנקב דא"א בלא"ה ה"נ בנטילת הסכין מהחבית שהוא מוסיף על הנקב בודאי כשמזיז את הסכין אפ"ה שרי כיון דאינו אלא מוסיף ואינו מתכוין ומ"ה לא מביא מהמשנה ראיה לפי המסקנ' דשם לא הוה כלל איסור אפי' בעשיית הגומא וכאן בחבית יש איסור לעשות נקב חדש דהכא ודאי ניחא ליה בנקב שיזוב משם היין א"כ ה"א אפילו הוספה אסור מ"ה מביא משמואל דיש איסור ואפ"ה מותר במוסיף כיון שאינו מתכוין והיינו במידי שאין איסור דאורייתא אפי' במכוין דהיינו בההי' דעשיית נקב כמש"ל וכן בההיא דטומן לפת לפי דברי שמואל ור"ה:
כל זה נ"ל נכון וברו' בס"ד אלא שבת"ה סי' ס"ד לא נחי' לזה וז"ל הצריך לנו שם:
שאל' סכין התחוב בכותל של עץ מבע"י או בספסל או בדף שאינו מחובר שרי להוצי' הסכין בשבת או לא. תשו' יראה היכא דתקעו בכותל מחובר יש לחוש לאסור אם מוציאו משו' דתנן בהבונ' הקודח כל שהוא חייב ומפ' אליבא דרב דחייב משום בונה וחייב קודם שנתמלא הנקב כדאית' שם בגמ' ורש"י וא"כ בהוצאת הסכין היכא דתקוע קצת בחוזק כמעט פסיק רישיה היא שלא יוסיף בנקב וה"ל קודר כ"ש ואין נר' להביא ראיה מהא דכ' המרדכי פ' חבית שאם היה סכין תקוע בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אין מתכוין להוסיף ומייתי ראיה מפ' ב"ט האי סכין דביני אורבי דצה ושלפה שרי י"ל דכיון דחבית כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים בדבר שאין בו חזוק ואומנות לכ"ע ולהכי אין בו משום קודח אפי' הוה א"א שלא יוסיף בנקב וא"ת דמחייב משום דמתקן פיתחא קא מסקי' התם פ' חבית דבר תורה דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לא שמיה פתח אלא דגזרו בכל פתחים ונקבים משום לול תרנגולים ולהכי קא מכוין להוסיף איסור אבל כשאין מתכוין נוכל לומ' אפי' אי פסיק רישיה הוא שרי באיסור דרבנן כדאיתא בתשוב' מהר"ם במרדכי פ' הזורק אמנם נרא' דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול ולאו פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי עלה ראיה מפ' ב"ט מסכינ' דביני אורבי דצה ושלפה כו' וההיא ע"כ איירי דלאו פסיק רישיה הוא שירחיב הגומ' דר"י פ' כירה דלהכי בעי שלפה ודצה כדי שלא יזיז עפר ממקומו ומשום מוקצ' (נ"ל דיש כאן ט"ס וצ"ל לא כרש"י דמשום יזיז עפר ממקומו ומשום מוקצה אלא שירחיב הגומ') ומ"מ ע"כ מודה הוא דאי הוה פסיק רישיה להרחיב הגומ' הוה אסור דעושה גומא וא"צ לעפרא חייב מדאוריי' משום בנין כדאי' בהדיא פ"ק דביצה גבי דקר נעוץ (נ"ל שיש כאן ט"ס וכצ"ל ואע"ג דעושה גומ' וא"צ אלא לעפר' אינו חייב מדאוריי' משום בנין מ"מ ע"כ מודה דאי הוה פסיק רישיה להרחיב הגומ' דאסור כנ"ל להגיה דבהדיא אמרינן בפ"ק דביצה דף ח' כן) וא"ת אי איירי בסכין שבחבית דלאו פסיק רישיה הוא א"כ מאי קמ"ל פשיטא דכל דבר שאין מתכוין אפי' במלאכה דאוריי' שרי דקי"ל כר"ש י"ל דאיצטריך לאשמועי' דלא גזרו דלמא אתי לכוין שיוסיף בנקב הואיל וידעינן דניחא ליה להרחבת הנקב כדאשכחן דגזרינן אתי לאשויי גומות כו' ומהא מייתי ראיה משלפה ודצה דלא גזרינן דלמא ירחיב הגומות במתכוין כדי שיוכל להכניס הסכין בקל ומהשתא דסכין בחבית מיירי בלא פסיק רישיה מתיישב אפי' בחבית גדולה יותר ממ' סאה דכתב א"ז אהא דמתיז ראשו בסייף דחבית גדולה כזאת שייך בה בנין כמו בקרקע ואי הוה פסיק רישיה חייב משום קודח כמו בתקוע בכותל כדמפרש לעיל אבל סכיני דביני אורבי אין נראה לחייבו משום קודח אפי' לא שלפה ודצה דהתם אינו אלא שמפריד אורבי מהדדי שהרי אינו גוף אחד אבל משום הרחבת גומא שייך בה ולכך נקט ר"י האי לישנא ולא ל' קודח וכיון דכבר נהגו העולם איסור להוציא סכין התקוע בכותל ואשכחי' ביה טעמא יש לנו לקיים המנהג אבל אם תקוע הסכין בדבר תלוש כספסל וכה"ג לא ידעינן כלל טעם לאיסור והמחמיר מפריז על מדותיו עכ"ל והקשה ב"י דדבריו סותרים זא"ז דכתב דלא שרי בסכין שבחבית אלא בתקעוהו והוציאו בחול ובסוף כ' שאם תקוע בדבר תלוש אין איסור ומשמע אפי' לא שלפה ודצה דאל"כ אפי' במחובר שרי וא"כ חבית דתלוש אמאי לא ושמא דוקא בחבית של מ' סאה קאמר שדינה כקרקע אבל אין זה במשמעות לשונו שכתב אפי' בחבית גדולה כו' משמע דבכל חבית קאמר עכ"ל ומו"ח ז"ל דחק מאד לישב ל' אפי' ומוקי דברי הת"ה דוקא בחבית גדולה וזה לא נזכר שם כלל והנלע"ד לפ' דברי התוס' בפשיטות דלא הצריך בעל ת"ה אליבא דהמרדכי בסכין שבחבית שלפה ודצה אלא דוקא בזה שהחבית שהיין בתוכה והוא דקר סכין לשם בע"ש להוציא יין נמצא ניחא ליה האי פיתחא ויש שפיר עליה שם פיתחא אע"ג דמדאוריי' לא מקרי פתח כיון שאין עשוי גם להכניס כמו לול תרנגולי' מ"מ הוה פתח ורבנן גזרו ביה משום לול כדלעיל על כן צריך שלפה ודצה משא"כ בספסל תלוש דלית ביה צורך לגמרי לעשות שם פתח גם אין בו משום קודח שהרי אינו מחובר ע"כ מותר בלא שלפה ודצה זה נ"ל פשוט וברור בדעת ת"ה:
אלא שהקשה ב"י עוד דמדברי ת"ה נראה דכשמואל נקטינן דלא שרי אלא דוקא בדצה ושלפה ובגמרא איתותב שמואל ותי' דבעל ת"ה מפ' דלא פריך בגמ' אלא אר"ה בדין סליקוסתא דההיא דלפת דמיא ליה דבתרווייהו איכא חשש מזיז עפר אבל בסכין ביני אורבי איכא נמי למיחש ביה משום בונה וא"א כלל לומר כן דהא רש"י פי' בהדיא דעל שניהם פריך וכ"כ התוס' פ' כירה (שבת דף מ"ד) דגם שמואל אתותב ותו דא"כ דברי הת"ה עצמם סותרים זא"ז דכתב אחר כך דבסכין ביני אורבי ליכא משום קודח כיון שאינם גוף א' ע"כ ודאי קושית הב"י על ת"ה קושיא אלימתא היא דהאיך בנה יסוד על דברי שמואל להצריך שלפה ודצה והוא אתותב ותו ק"ל היאך אפשר לפר' דברי המרדכי בסכין שבחבית על שלפה ודצה ולא הוי פסיק רישיה דהא המרדכי קאי על הגמרא שאמרה וי"א אין מוסיפין וזהו דוקא בפסיק רישיה דאל"כ אפי' בנקב מחדש מותר בלא נתכוין דקי"ל כר"ש ותו דל' מוסיפין משמע שמוסיפין בודאי וע"ז מתיר המרדכי בלא מתכוין. ותו תמיה לי טובא במה שאסר בסכין בכותל במחובר משום בונה כל שהו ומדמה לה לקודח כ"ש בגמ' ובאמת אינו דומה להתם דשם יש לו צורך בההיא נקב כדפרש"י בפרק הבונה (שבת דף ק"ג) קודח הוא מ"מ למלאות לתקוע בו יתד ונוקב הוא שלא למלאות וכל הסוגיא מיירי שם שיש בו צורך הן לקודח הן לנקב אבל בשלא לצורך אין בו איסור דאורייתא כלל דהוי מלאכה שא"צ לגופה וא"כ כל שתוחב סכין בכותל להצניעו שם אין בו חיוב מן התורה ולמה לא יהיה מותר כשמוסיף בלא מתכוין אפילו בפסיק רישיה דזהו ממש כההיא דסכינא ביני אורבי דלא בעינן למסקנא שלפה ודצה. ולפי מש"ל לפ' דברי המרדכי ניחא דמיירי אפי' בפסיק רישיה ומותר כיון שאינו אלא מוסיף והוא שלא במתכוין וא"כ גם בתוקע סכין בע"ש בכותל ולא הוציאו רק בשבת שרי אלא דאין בידי להקל נגד בעל ת"ה ופסקו הש"ע ורמ"א כן בסוף הסימן הזה אבל בהוציא סכין מחבית דחולק ב"י וש"ע ומתירין אפי' בלא הוציאו מע"ש אלא דרמ"א פוסק כת"ה דבעי' דוקא שהוציא מבע"י נרא' דלצורך גדול ואין שם ברזא יש לסמוך להתיר אפי' בלא הוציאן בע"ש כנלע"ד:
(א) שאינה מחזקת: דאלו מחזקת מ' סאה ה"ל כאהל וכ"פ הר"ן פכ"ב ורש"י ותו' בעירובין פ"ג ואפי' אינו בנין גמור אסור ובבנין גמור שייך אפי' בכלי קטן והר"ן פליג על רש"י דס"ל דהטע' משום מקלקל וכ"ד התו' והרא"ש דוק ותשכח דלא כע"ש שכפל ושנה ושילש ולא דק בעירובין דף ל"ד ע"ש:
(ב) מ' סאה: היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם הדפנות בלא עובי הלבזבזים והרגלים וכ"פ הרמב"ם:
(ג) בזפ' יכול כו': דמחמת גריעות' לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוין לעשות כלי (תוס' ורא"ש):
כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוצי' כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האור ולהוצי' ההבל חייב משום מכה בפטיש לפיכך גזרו על כל נקב אפי' עשוי להכניס או להוצי' בלבד שמא יבא לעשות נקב שחייבין עליו והקשה הכ"מ בפ"י דהא כת' דחייב משום בונ' ול"נ דהכא מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע ולית בה בנין וכתב עוד העושה נקב כ"ש בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים חייב משום מכה בפטיש והוא שיהא עשוי להכניס ולהוציא, העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה (רשד"מ ס"ה):
(ד) שיתכוין לכך: לא ידענ' מה חידש רמ"א:
(ה) ודוק' שהוציאו ג"כ כו': ז"ל ת"ה אמנם נראה דסכין התקוע בחבית איירי שהוציאו והכניסוהו בחול ולאו פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי ראיה מסכינא דביני אורבי דצה ושלפה וכו' וההיא ע"כ לאו פסיק רישיה הוא שירחיב בגומ' דר"י פי' פ' כירה דלהכי בעינן דצה ושלפה שלא יזיז עפר ממקומו ומשום מוקצ' ומ"מ ע"כ מודה הוא דאי הוי פסיק רישיה להרחיב הגומא אסור דעושה גומ' וא"צ לעפר' חייב מדאורייתא משום בנין כדאי' פ"ק דביצה עכ"ל, הנה מבואר דהת"ה ס"ל ג"כ דהתיובת' קאי אשמואל דהא מייתי דברי התו' והם כתבו כך בהדי' ומשמע דס"ל פשוט להת"ה דאף לפי המסקנא דאתותב שמואל מ"מ מיירי בענין דלא הוי פסיק רישי' דעושה גומא דפסיק רישיה כ"ע מודו דאסו' והא מלאכה דאוריית' היא דדוק' כשחופר גומא וצריך לעפרא הוי דרבנן אבל כשא"צ לעפרא הוי דאוריית' ופסיק רישי' בדאוריית' אסור לכ"ע אלא ע"כ מיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה כלל וא"כ ההיא דחבית נמי מיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה כלל דמלאכה דאוריית' הוא דעוש' פתח לחבית אבל פסיק רישיה במלאכה דרבנן ס"ל להת"ה דמותר ומביא ראיה ממרדכי פ' הזורק דמתיר לשפוך מים אף על פי שיורד לכרמלית כיון דאינו מתכוין שיצאו לחוץ ואף על גב דפסיק רישיה הוא ע"ש (ע' ברכות דכ"ד ע"ב בתוס' וסי' תנ"ח סי"ב וע' בתו' פסחים דף מ"ז):
ולי צ"ע על הגאון דאמרי' דף קי"ג עמודים התחובים בארץ אסור להוציאן מ"ט אילימ' משום דעביד גומות ממילא קא הוין דתנן הטומן לפת וכו' והתם בודאי פסיק רישיה הוא דעביד גומות ואפ"ה שרי וכ"כ התוס' דאפי' אין מקצת עליו מגולין שרי לתחוב בו כו' ע"ש דף נ"א וטעמא דמקלקל היא כדאי' דף ע"ג ופטור אפי' לר"י ודברי התוס' דף צ"ט בד"ה מפני שמזיז וכו' צ"ע ע"ש ואפשר דמיירי במתקן כגון בשדה כמ"ש המ"מ ספ"א וע"ק מ"ש בחופר גומ' וא"צ לעפר' חייב דזה אינו אלא בצריך לגומא אבל בשאינו צריך כלל לא לגומא ולא לעפר פשיטא דפטור דהוי מלאכה שא"צ לגופה ודבר שאין מתכוין ומקלקל וגם חופר כלאחר יד הוא כדאי' דף מ"ו ברש"י דחופר דחייב היינו במר' וקרדום ע"ש לכן נ"ל דמדינא אין כאן איסור אפי' בכותל ובחבית גדולה כיון דדבר שאין מתכוין ומקלקל הוא אלא שהת"ה נדחק לקיים המנהג שנהגו כמ"ש הוא בעצמו ע"ש וכ"כ מהרי"ו סי' ק"ל דנהגו בו איסור להוציא דנר' כעושה נקב בכותל עכ"ל גם מ"ש להתיר פסיק רישיה במילי דרבנן וכ"כ סי' ס"ו צ"ע דבסימן שי"ו ס"ד אית' בהדי' דאסור ותלמוד ערוך הוא וכ"כ התוס' בשבת דף ק"ג סוף ד"ה לא צריכ' ע"ש וכ"מ סימן של"ז ס"א וסס"ב ע"ש, ואף שהתוס' פסחים דף כ"ה כתבו דשרי ע"ש היינו בדרך אין לו' אבל לפי האמת אסור וכ"מ סי' רע"ז ס"א וס"ג ואף שהרא"ש בפסחים כ' דפסיק רישיה אסור בכל מידי דאוריי' נ"ל דנקטה משום שאר איסורים ע"ש אבל לכ"ע פסיק רישיה אפי' במילי דרבנן אסור ומ"ש ראיה מהמרדכי אינה ראיה דהתם אי לא עביד מידי ואפי' יוצאין לר"ה ליכא איסור' כמ"ש סי' שנ"ז אלא דרבנן גזרו בר"ה ובכרמלית לא גזרו שכשאינו מתכוין להוציאה דכיון שאינו מתכוין לא אתי להוציאה להדיא ע"ש עמ"ש סוף סי' רנ"ג דבאמירה לעכו"ם בפסיק רישיה יש להתיר ודוק בדברי כי קצרתי:
(א) ארבעים: היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם הדפנות בלא עובי הלבזבזים והרגלים וכ"כ הרמב"ם.
(ב) שלא: כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים חייב משום מכה בפטיש. העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה. רשד"ם ס"ה.
(ג) פעם: עיין ט"ז שהאריך והעלה דלצורך גדול ואין שם ברזא יש לסמוך להתיר אפי' בלא הוציאו מע"ש ע"ש ועיין מ"א.
(א) שאינו בנין ממש - אבל בנין גמור וסתירה גמורה שייך גם בכלים ולכן דוקא בדיבק שבריה בזפת יכול לשברה דאין זה סתירה גמורה אבל אם היתה שלמה הוי סתירה גמורה ואסור אפילו בכלי קטן וכתבו האחרונים לקמן בס"ט דהני חביות קטנות של מרקחת אסור להסיר החשוקים [שקורין רייפין] כדי ליקח מה שבתוכה ולא דמי לחבית שמדובקת שבריה בזפת דהתם דרכה מתחלה לעשות כן והוי ככלי שלמה אך ע"י א"י בודאי יש להתיר וכדלקמיה בס"ז ובקשור ע"י חבלים אפילו ע"י ישראל יש להתיר:
(ב) שאינה מחזקת - דאלו היא מחזקת מ' סאה הו"ל כאהל ואית ביה משום בנין וסתירה אפילו בנין וסתירה כל דהו:
(ג) ארבעים סאה - היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם עובי הדפנות בלא עובי הלבזבזים [הוא כמו זר סובב אצל שפתה] והרגלים [מ"א בשם הרמב"ם]:
(ד) יכול לשברה - עיין בפמ"ג שמצדד דהיתר השבירה הוא אפילו שלא במקום שמדובק בזפת:
(ה) לנקבה נקב יפה - וה"ה אם מתיז ראשה מלמעלה ומכוין ליפות השבירה שתשאר עוד כלי:
(ו) מתקן מנא - עיין בט"ז דמשמע דאפילו אם הנקב הוא נקב קטן שאינו עשוי להכניס ולהוציא ג"כ אסור עכ"פ מדרבנן אפילו בחבית כזו שהיא רעועה ואם הוא נקב גדול שעשוי להכניס ולהוציא יש בו איסור תורה וכן משמע בביאור הגר"א:
(ז) אסור לשברה וכו' - מטעם סתירה ואף דבעלמא קי"ל דסותר אינו חייב אלא כשהוא ע"מ לבנות דאל"ה מקלקל הוא מדרבנן מיהו אסור ובביאור הגר"א הסכים להפוסקים דס"ל דאין סתירה בכלים אפילו כשעושה שבירה בכלי שלמה אם לא כשעושה אותה כלי ע"י השבירה דאז חייב עכ"פ לכו"ע משום מכה בפטיש:
(ח) שאינו עושה כלי - ר"ל שאינו עושה נקב לפתח אלא שוברה ואח"כ כתב רבותא טפי דאפילו נקב בעלמא ר"ל נקב שאינו יפה לפתח דאית ביה תרתי לטיבותא שאינו שובר החבית וגם שאינו פתח אפ"ה אסורה. כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל חייב משום מכה בפטיש [הוא שם הכולל לכל גמר מלאכה שהוא תולדת אב מלאכה זו שהאומן מכה בפטיש על הכלי בשעת גמרה להשוות עקמימותו] לפיכך גזרו על כל נקב אפילו עשוי להוציא או להכניס בלבד שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו ועיין במ"א שביאר דאפילו הוא לול שאינו מחובר לקרקע דלית ביה משום בונה על עשיית הנקב אפ"ה חייב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכת הלול וכתב עוד בפרק יו"ד כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדת מכה בפטיש וחייב. העושה נקב כל שהוא בין בעץ בין במתכות בין בבנין בין בכלים ה"ז תולדת מכה בפטיש וחייב וכל פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו עכ"ד. איתא בגמרא דאם תקע מסמר בכותל [לתלות עליו] חייב משום מכה בפטיש. העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה [אחרונים]:
(ט) אם להרחיבו אסור - היינו אפילו אם אין מרחיבו כ"כ שיהיה עשוי להכניס ולהוציא על ידו אפ"ה אסור עכ"פ מדרבנן [גמרא]:
(י) ובלבד שיתכוין - בא לבאר בזה רק דעת המחבר דדוקא כשמתכוין להרחיב אבל אם אינו מתכוין אע"ג דהוי פסיק רישא שיתרחב ע"י פעולתו שרי וכמו שסיים המחבר בעצמו אח"כ אבל דעת הרמ"א גופא אח"כ בהג"ה דאפילו אם אינו מכוין להרחיב אסור אם הוא פסיק רישא והיה לו לכתוב זה שם בשם י"א אך שרצה לסתום כן להלכה ועיין מה שכתבנו שם:
(יא) תקוע - היינו שהיה תקוע בחוזק וע"י הוצאתו והכנסתו פסיק רישא הוא שיתרחב הנקב אפ"ה כיון דעיקר איסורו הוא רק מדרבנן ס"ל דשרי כיון שאינו מתכוין לזה ודעת הרמ"א לחלוק עליו דדוקא כשהוציאו פעם אחת מבעוד יום דעי"ז נתרחב קצת דתו לא הוי פסיק רישא אבל בלא"ה אסור דפסיק רישא הוא דאף דהוא פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא דאיסורו הוא רק מדרבנן וכנ"ל ס"ל דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ועיין לקמן בסי"ב דבכותל שהוא מחובר גם המחבר מודה דאסור להוציא הסכין שהיה תקוע בו מערב שבת [וה"ה בחבית שמחזקת ארבעים סאה דיוצא ג"כ משם כלי דהוי כאהל] דשם במתכוין להרחיב הנקב חייב משום קודח דהוי תולדה דבונה ולכן אפילו אם אינו מכוין עכ"פ פסיק רישא הוא. והנה לענין עיקר הדין הסכימו המ"א וא"ר והגר"א והגרע"א דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ומ"מ הכא מצדדים המ"א והגר"א דמדינא אף בכותל שרי היכא שאין מתכוין כיון שא"צ להגומא והוי מלאכה שאצל"ג וגרע משאר איסור דרבנן דאסור היכא שהוא פסיק רישא כיון שהוא ג"כ מקלקל וגם הוא כלאחר יד וממילא נעשה הגומא בכותל ע"י הוצאת הסכין שמתרחב הגומא וכדלעיל בסימן שי"א ס"ח גבי צנון ע"ש אלא שהעולם נהגו בו איסור להוציא דנראה כעושה נקב בכותל וגם הט"ז מצדד כן בעיקר הדין אף בכותל ומ"מ סיים דאין בידו להקל נגד התה"ד והשו"ע והרמ"א שפסקו כולם בסוף הסימן להחמיר לענין כותל [וכן הוא ג"כ דעת הא"ר כהשו"ע והרמ"א דאפשר דניחא ליה שיהא הנקב מרווח לחזור ולתחוב בו הסכין ובאופן זה בודאי לכו"ע אסור] אלא לענין חבית דעיקר איסור הוא רק מדרבנן יש לסמוך היכא שהוא צורך גדול על דעת המחבר שמתיר להוציא הסכין בשבת כיון שאין מתכוין להוסיף הנקב אפילו היכא שלא הוציאו מעולם מתחלה:
(יב) דעושה נקב ופתח - ר"ל דאף דמבואר בסי"ב דהיכא שהסכין היה תחוב בדבר תלוש מותר להוציאו בשבת בכל גווני דלא שייך שם משום בונה הכא שאני דיש בו משום מתקן פתחא ואף שאין עשוי להכניס ולהוציא עכ"פ מדרבנן אסור:
(*) שאינה מחזקת וכו': עיין במשנה ברורה דבמחזקת אסור אפילו בחבית רעועה כזה ועיין בא"ר שהביא דדעת הרשב"א דבחבית רעועה כזה אפילו מחזקת ארבעים סאה אין שייך בה שם סתירה ונראה דיש להקל ע"י א"י דבלא"ה הוא איסור דרבנן דהרי הוא מקלקל:.
(*) אסור לשברה וכו': עיין במ"ב דאף שהוא מקלקל מדרבנן מיהו אסור כן מתבאר מדברי המגן אברהם וש"א. ודע דאף דמדעת רש"י משמע דבמקלקל היכי שהוא לצורך שבת מותר לכתחלה תוספות ורא"ש ור"ן פליגי עליה [מ"א] ונ"מ מזה גם לענין שאר מלאכות ואפשר דגם רש"י מודה בשאר מלאכות ותדע דלענין סתירת מגדל גדול שהוא בכלל אהל מוכח מרש"י עירובין ל"ד וכן מוכח מהגמרא שם במסקנא דאסור לכו"ע לשברו וליקח ממנו העירוב לאכלו אף שהוא ג"כ לצורך שבת ואפילו להפוסקים דס"ל דאף כלי שלם מותר לשברו וליקח ממנו האוכל טעמייהו רק משום דס"ל דאין שייך שם סתירה כלל בכלים אבל לא משום דמקלקל הוא וכן מוכח מדעת הרמב"ם פ"א מה"ש הלכה ג' וי"ז דמקלקל פטור אבל אסור בכל המלאכות והיו מכין אותו מ"מ ולא מצינו שום שבות שיהיה מותר ע"י ישראל משום שהוא לצורך שבת [ומצאתי סברא זו ג"כ באחרונים] וע"כ פשוט דאין להקל בזה כלל:.