שולחן ערוך אורח חיים שטז ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · שטז · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
הצד צבי ישן או סומא חייב חיגר או חולה או זקן פטור:
- הגה: המשסה כלב אחר חיה בשבת הוי צידה (כלבו). ויש אומרים אף בחול אסור לצוד בכלבים משום מושב לצים (אור זרוע):
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
ישן או סומא. עביד להשמט כשמרגישין יד אדם ובגמ' מחלקים בחולה אם מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז ממקומו ניצוד ועומד הוא ופטור ואם מחמת חמימות הוא חולה לא הוה ניצוד וחייב והטור וש"ע לא זכרו כיון שהשוהו לזקן משמע דגם החולה אינו יכול להשמט כמו הזקן והיינו מחמת יגיעתו. והרי"ף לא הבי' ברייתא זו דישן או סומא כו' לפי שכבר יש כלל מסור לנו כל המחוסר צידה כו' כנ"ל:
מגן אברהם
(ג) פטור: דניצודין ועומדין הם:
(ד) הוי צידה: ז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר:
(ה) מושב לצים: ואינו זוכה לשמחת לויתן [ד"מ א"ז וכ"ה במ"ר פ' שמיני]:
באר היטב
(ב) אחר חיה: כ"כ הכלבו. וז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו ומבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עושה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר מ"א (ובס' אליהו רבה הוכיח דהוי איסור דאורייתא. וכתב בתשוב' רי"ט סי' רמ"ה ראה צבי ואמר לו תא ניא תא ניא ולא עשה בו מעשה ולא הכניסו למקום המשתמר וישב שם עד הערב אין כאן בית מיחוש כיון שלא נגע בו).
(ג) מושב: ואינו זוכה לשמחת לויתן ד"מ א"ז וכ"כ במ"ר פ' שמיני.
משנה ברורה
(ו) הצד צבי - ה"ה שאר מינים [כ"כ א"ר ועיין בבה"ל]:
(ז) ישן או סומא - דהני דרכן להשמט כשמרגישין יד אדם וע"כ כשצדו הוי צידה ממש משא"כ בחיגר ודכוותיה שאין יכולין להשמט ואפילו אם החיגר יכול להלך קצת עכ"פ הרי יכול להגיעו בשחיה אחת ע"כ חשיבי כניצודין ועומדין:
(ח) או זקן - וה"ה קטן [רמב"ם וכן איתא בירושלמי וקטן מקרי קודם שיכול לרוץ כ"כ המאירי]:
(ט) פטור - אבל אסור וע"כ כשמוצא לפעמים ארנבת חולה מונחת על הדרך אע"פ שאינה יכולה לזוז ממקומה אסור ליקח אותה דהוי צידה מדרבנן וי"א דחייב ועיין בבה"ל ובלא"ה אסור ליקח אותה משום מוקצה:
(י) הוי צידה - היינו אם לא עשה בעצמו מעשה כלל רק במה ששיסה את הכלב והכלב תפסו הוי רק צידה מדרבנן ואם עשה בעצמו ג"כ מעשה לזה כגון שברח הצבי מן הכלב והיה עיף ויגע והיה הוא רודף אחריו והשיגו הכלב עי"ז הוי צידה גמורה ואפילו אם רק עמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפסו הוי ג"כ תולדה דצידה ומיחייב שכן דרך הציידים:
(יא) מושב לצים - ואינו זוכה לשמחת לויתן [ד"מ] ועיין בפמ"ג מה שכתב בזה:
ביאור הלכה
(*) הצד צבי וכו': עיין בא"ר שכתב דה"ה שאר מינים וכן משמע מרמב"ם וסמ"ג שכתבו סתמא דישן או סומא חייב וצע"ק ממה דאיתא בגמרא דחגבים בשעת הטל פטור ופי' רש"י משום שאז עיניהם מתעוורות והרי הם כניצודין ועומדין וע"כ דיש מינים שכשהם סומין לא עבידי לרבויי:.
(*) או חולה: ובגמרא מקשה והתניא חולה חייב ומשני לא קשיא כאן בחולה מחמת אשתא כאן בחולה מחמת אובצנא [עייפות] ועיין בט"ז דרוצה לצדד דהמחבר יסבור כרש"י דדוקא בחולה מחמת אובצנא [היינו שאינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות כן פירש"י שם] אז חשיב כניצוד אבל בחולה מחמת אשתא חייב ובאמת מדסתם המחבר משמע דאיירי בסתם חולה וס"ל כהר"ח דהברייתא דפוטרת איירי מחמת אשתא [כ"כ הרב המגיד בשמו ולפלא שבר"ח שלפנינו כתוב להיפך] וכן כתב הגר"א וממילא מחמת אובצנא חייב אך אפשר דלהר"ח ג"כ אם אינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות ס"ל כרש"י דחשיב כניצוד והוא איירי בשאינו עיף כ"כ ובב"י משמע דהר"ח איירי בכל גווני ואיני יודע טעמו למה עדיף מחיגר וזקן וא"ל דהטעם כיון דהעייפות ממילא נסתלק לבסוף לא דמי לחיגר וזקן ולא חשיב כניצוד ועומד וע"כ חייב הצודה אותו דז"א דחגבים בשעת הטל יוכיח דפסק הברייתא דפטור הצודן אז משום שעיניהם מתעוורות וחשיבי כניצודין אף שממילא יסתלק מעליהם העורון גם בא"ר משמע שסובר כמו שכתבתי דאם אינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות לכ"ע פטור וכ"מ ממחצית השקל ונ"א. ודע דנסתפקתי לרש"י דס"ל בהדיא דעייפות כזה חשיב כניצוד וע"כ פטור הצודהו אח"כ איך הדין אם רדף אחר איזה חיה ועוף כדי לצודו עד שעשהו עיף שאינו יכול לזוז ממקומו או שהכהו באיזה דבר עד שנעשה חיגר אם חייב עבור זה גם משום צידה אף שלא תפסו בידו או אפשר אין דרך צידה בכך דדרך צידה לטלה אחר שצדה או להכניסה למקום משומר:.
(*) הוי צידה: עיין במ"ב ועיין במגן אברהם שכתב דכונת הרמ"א הוא רק לאיסורא בעלמא מפני שלא עשה מעשה והאחרונים תמהו עליו דלא מצינו בסימן זה שיכתבו הפוסקים דהוי צידה והכונה יהיה לאיסורא א"ו דהכונה לחיובא אך הוא מיירי היכא דעושה מעשה וכמו שכתב המגן אברהם בשם הרמב"ם וכן מוכח בכלבו להדיא שממנו מקור הדין אך הרמ"א קיצר בזה. ואם תפסו הכלב בלא הסיוע שלו ואח"כ לקח הוא מיד הכלב לכאורה ג"כ פטור מחטאת דכבר ניצוד ועומד ע"י הכלב דומיא דמאי דאיתא בתוספתא דאם צדו אחד ונתנו לחבירו השני פטור:.