ביאור הלכה על אורח חיים ר
סעיף א עריכה
(*) שאכלו כאחד וכו': עיין במ"ב והנה בשו"ע לא זכר כלל אם מיירי שהשנים היו נחוצים לצאת ואז חייב בע"כ האחד להפסיק להם מסעודתו או אפילו כשאינם נחוצים ג"כ צריך מדינא להפסיק להם כשהם רוצים לברך בהמ"ז אכן מדסיים השו"ע לבסוף וכתב אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק וכו' וזה מיירי באינו נחוץ לילך לדרכו דוקא כמבואר בדברי ב"י לתרץ שיטת רה"ג דמיקל להאחד לצאת דמיירי בנחוץ ומסתמא הרישא נמי מיירי באופן זה ואפ"ה אחד מפסיק לשנים בע"כ (אם לא דנימא דהב"י כתב זה רק לתרץ דברי רה"ג אבל לרשב"א אפשר דבכה"ג נמי לא פסיקא ליה להקל וכאשר באמת מפקפק הב"ח מאד בקולא זו והמחבר שהעתיק לשון הרשב"א אפשר דאף בכה"ג אסור ולפ"ז לא מיירי המחבר כלל ברישא באינו נחוץ אבל כ"ז דוחק) אמנם באור זרוע משמע דדברי רה"ג ור"ח (שהוא היש מרבותינו שהביא שם כדמוכח להמעיין) מיירי בשהוצרכו השנים לצאת ודוקא אז צריך האחד להפסיק להם וכן ברבינו יונה כתב דהאי אין שנים מפסיקין לאחד מיירי בשיש להאחד דבר נחוץ ואעפ"כ אין שנים מפסיקין לאחד ומסתמא ה"ה אחד מפסיק לשנים איירי נמי בכה"ג וכן בחידושי הרא"ה להלכות הרי"ף מבואר להדיא דמיירי בשהשנים הוצרכו לצאת ע"ש. היוצא מכל זה דהיכא דהשנים אינם נחוצים לצאת צ"ע אם יכולים להכריח להאחד שיפסיק מסעודתו לענות אך ממדת ד"א אפשר דלכו"ע צריך להפסיק בכל גווני וכמו שכתב באור זרוע דלרש"י שסובר דהאי אחד מפסיק הוא ממדת ד"א מפסיק בכל גווני ע"ש ואפשר דשארי פוסקים נמי לא פליגי עליה בזה:.
(*) עד שיגמרו השנים: את סעודתן אבל משגמרו את סעודתן שוב אין להם רשות לשהות יותר לעכב את השלישי הרוצה לזמן ולברך והכי דייק לישנא דגמרא דקאמר אין שנים מפסיקין לאחד והיינו להפסיק מהסעודה דוקא:.
סעיף ב עריכה
(*) לחזור ולאכול פת: אבל אם לא היה בדעתו לאכול רק פרפרת או בשר ודגים וכיו"ב יצא ידי חובת ברכת הזן וא"ל להתחיל מתחלת ברכת המזון רק מברכת נודה לך ואילך ויזהר לכתחלה שלא ישיח בינתים ואחר בהמ"ז יברך מעין ג' שהיא ברכה אחרונה על הפרפרת שהיא מחמשת המינין כי לא נפטרה בברכת המזון הואיל ולא בירך בה ברכת הזן [מ"א וא"ר] ועיין בפמ"ג שמסתפק בדברים שברכתן בנ"ר אם צריך שוב לברך או אפשר שיצא בברכת נודה לך וגם ברכה ראשונה צ"ע אם יש לברך ע"ש. העתקתי דברי האחרונים בזה אך לבי מגמגם דממ"א משמע קצת דגם לכתחלה מותר לאכול דבר שאינו פת אחר שהצטרף לזימון ויצא בברכת הזן ולענ"ד לא נהירא דנהי דבשב"ל המעיין בו משמע קצת כן מ"מ הראב"ד המובא ברא"ש סימן י"ב בפ' ג' שאכלו מוכח בהדיא דלא ס"ל כן וגם הרשב"א הסכים לדבריו ע"ש וגם הרא"ש גופא לא פליג עליה אלא מטעם שהרי אינו מברך אלא מפסיק סעודתו כדי שיזמנו עליו ולדידיה היכא שחוזר לסעודתו מסתמא לא כוון לצאת מתחלה בברכת הזן אבל אה"נ דאם התכוין לצאת בברכת הזימון דדומה כאלו הוא מברך בעצמו בודאי גם הוא מודה דאסור לאכול שום דבר באמצע בהמ"ז קודם שגומר אותה וצ"ע:.