שולחן ערוך אורח חיים רסג יז
<< · שולחן ערוך אורח חיים · רסג · יז
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
יש אומרים שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה.
- הגה: ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת, וכל שכן במוצאי שבת מי שמאחר להתפלל במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחברו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר להנות ולאכול ממלאכתו, כן נראה לי.
מפרשים
וכ"ש במ"ש כו'. כבר כתבתי תשו' על דין זה והנני מעתיקה. פניתי את לבי להבין ולהשכיל במעט בינתי איך להתנהג בהוראה זו שנחלקו בה בתראי הרב הגדול מהרמ"א בא"ח סי' רס"ג כתב דאם המשיך א' סעודתו במ"ש עד הלילה דמותר לו לומר לחבירו שכבר הבדיל שיעשה מלאכתו ומותר ליהנות מבישולו אז ואחריו קם הרב מוהר"מ יפה ז"ל ופסק לאיסור כמ"ש בסמוך דבריו:
תחלה נבאר מחלוקת הראשונים דהיינו הרשב"א עם הר"ן במקור דין זה לענין עיולי שבת:
איתא בפרק שואל (שבת ד' קנ"א) אר"י א"ש מותר לאדם לומ' לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי וכ' ב"י בא"ח סי' רס"ג בשם הרשב"א דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית. והר"ן כתב על זה ולי נראה אין הנדון דומה לראיה דש"ה דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר עכ"ל וכב"י על דברי הר"ן וז"ל ואיני מבין דבריו דה"נ איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה עכ"ל ונלע"ד דטענת הרב"י אינה טענה בזה דע"כ לא מהני סברא זו שיש היתר בלא"ה אלא כל שיש היתר עכשיו אבל לא מהני לומר כן למפרע דהיה יכול להיות תחילה בענין שיהיה עכשיו היתר דמ"מ עכשיו דאין לו היתר תדע שהוא כן דאי נימא גם למפרע מהני אמאי אר"ח שם מותר לומר לכרך פ' אני הולך למחר כיון שיש לו היתר ע"י בורגנין היה לו לו' שאם היה רוצה היה הולך שם או סמוך לו קודם שבת אלא פשוט שא"א כן אלא ביש צד עכשיו להתיר אע"פ שהוא שבת וכיון שבשבת עצמו מצינו היתר בזה כל שיש בורגנין ע"כ מותר אף בלא בורגנין דאיסור אמירה לא שייך בזה כיון שאינו שוה לכל עכשיו ביום השבת משא"כ בזה שקיבל עליו שבת קיבל עליו כל קדושתו דאל"כ ה"ל לאתנויי אזה מקבל ואזה לא מקבל ומדלא אתני ה"ל שבת מיד לכל מילי וזה פשוט בעיני:
אמנם בענין קושית הר"ן על הרשב"א בעסק זה הגם כי איני כדאי להכריע מ"מ נלע"ד דלק"מ על הרשב"א דמ"ש הר"ן דשאני בשמור לי פירותי כו' דאפשר לו על ידי בורגנין דמוכח בגמרא דאין הטעם משום בורגנין דהא ר"י אמ' שמואל חידש דבר זה דבורגנין על דין דמותר לומר לכרך פ' אני הולך למחר שאם יש בורגנין כו' ופרכינן עליה ממתני' דתנן אין מחשיכין על התחום להביא פירות. דהא יש היתר שאם היו מחיצות כו' משמע דבלאו דברי שמואל לא הוי קשיא ליה מתני' בעצמה רישא וסיפא דתנא רישא אין מחשיכין על התחום להביא פירות ובסיפא תנן אבל מחשיך הוא לשמור פירות וע"כ לומר דמתני' עצמה ניחא ליה מטעם שפירש"י במתני' דהבאת פירות הוא דבר שאסור לעשותו בשבת ע"כ אין מחשיכין בשבילו לצאת אחר שבת בשביל זה משא"כ שמירת פירות שהוא עצמו מותר בשבת אם היה בתחומו רק שההליכה חוץ לתחום מעכבת עליו ע"כ מותר להחשיך בשביל זה רק מחמת דברי שמואל שחידש היתר זה ואמר כל שיש צד היתר עכשיו בשבת לשום אדם דהיינו מי שיש לו בורגנין התירו האמירה לכל אדם ה"נ בהבאת פירות נימא מתוך שיש היתר למי שיש לו מחיצות יהיה מותר להחשיך. נמצינו למדין דטעם היתר דמתני' להחשיך לשמור פירותיו לא תליא בהיתר בורגנין אלא בטעם דהשמירה בעצמה אין בה מעשה איסור וא"ל דאחר שנאמרו דברי שמואל נשתנ' באמת טעמא דמתני' והיה טעם היתר להחשיך לשמור פירות בשביל בורגנין זה אינו דא"כ לא היה לו לשמואל לחדש דין חדש מותר לומר לכרך פ' אני הולך כו' אלא היה לו לומר מ"ט דמתני' דמותר להחשיך בשביל שמירות פירות בשביל שאם יש בורגנין אע"כ דטעמא דמתני' לאו משום בורגנין אלא מטעמא דאין כאן איסור שבת מצד המעשה עצמו כמ"ש וזהו גופיה טעם דברי שמואל בהך מימרא אחריתא דאמר אומר אדם לחבירו שמור לי פירות שבתחומך כו' דאין כאן איסור לגמרי דזהו ממש כטעם מתני' דהחשכה לשמור פירות כדאיתא שם דזה תלוי בזה ועוד ראייה דאי תאמר דטעם היתר פירות תחומך הוא משום בורגנין כאידך דשמואל דמותר לומר לכרך פ' אני הולך קשה תרתי דשמואל ל"ל כיון דחד טעמא לתרווייהו וא"ת השתא נמי לפ"ד שהטעם לאו משום בורגנין מכ"ש קשה הך דשמואל בפירות תחומך ל"ל דהא מצינו היתר אפי' ביש איסור שבת כגון באמירה לכרך פ' אני הולך למחר ומ"מ מותר כיון שיש היתר על ידי בורגנין כ"ש היכא דאין צריך לבורגנין לק"מ דהא במסקנא אנן מפרשי' דברי אבא שאול שנתן כלל כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו הוא מכח דברי שמואל שאמר מימרא דפירות תחומין וה"ק לת"ק כיון דהיתר להחשיך הוא תלוי בהיתר אמירת פירות תחומך היה לך ליתן כלל בזה דאמירה והחשכה שווין ונ"מ לענין לפקח על עסקי מת וכלה דגם שם יש היתר בהחשכה כיון שיש היתר באמירה ושם בעסקי המת אין שום היתר בלא"ה כדאמרינן שם במימרא קמייתא דשמואל דפרכינן אלא מת מאי ניהו להביא לו ארון ותכריכין כו' הא אחר נמי כיון שאם יש שם מחיצות הוה היתר ומשנינן משכחת לה למיגז ליה גלימא שבזה אין מועיל היתר מחיצות דהוא כמו היתר בורגנין וא"כ שפיר מיתרצי דברי שמואל שהוצרך לומר מימרא דפירות תחומך כדי לגלות לנו דכאן לא מיירי בהיתר ע"י בורגנין ומינה נילף היתר דמת וכלה דלא מיירי בענין שיש היתר בלא"ה:
ולפי"ז שפיר יליף הרשב"א כשם שכאן בפירות תחומך אין אנו צריכין להיתר בורגנין אלא מותר מכח דאין כאן איסור לגמרי כיון שלחבירו מותר ואין עליו איסור שבת ע"כ מותר לזה האמירה שישמור פירותיו ה"נ בזה שקיבל עליו שבת קודם חשיכה אין עליו איסור אמירה לחבירו שהוא מותר לגמרי דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל ועלו דברי הרשב"א כהוגן ולכך הביאו בש"ע דבריו להלכה ותו דגם הר"ן לא נחלק פי' מצד הדין עליו אלא שכתב שאין הנדון דומ' לראייה וכ"כ בס"ד שדומה ממש:
ועתה נדון במחלוקת דבתראי דהרב רמ"א יליף מדברי רשב"א דלעיל דה"ה במ"ש אם אחד המשיך סעודתו עד הלילה שמותר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה וליהנות ממנו ורמ"י חולק עליו וז"ל אבל ל"נ דאין דומה עיולי שבתא לאפוקי שבתא דבעיולי שבתא הדבר תלוי בנדרו וקיבלו עליו קדושת שבת ונוכל לומר שזה קיבל עליו וזה לא קיבל עליו אבל באפוקי שבתא שכבר נאסר עליו ביום השבת והוא ממשיך בקדושתו בלילה כל האיסורים נמשכים עמו כו' וכל זמן שלא בירך ב"ה הרי קדושת שבת עליו:
ונלע"ד עיקר כדעת מהרמ"א ומהרמ"י לא עיין כל הצורך בזה דאיהו חושב דהיתר של הרשב"א בע"ש קודם חשיכה הוא מטעם שזה מקבל לא קיבל עליו לאסור על עצמו מלאכת חבירו וכ"כ הוא שם בהדיא בתחלת סי"ז וז"ל שאע"פ שקיבל עליו השבת להוסיף מחול על הקודש מ"מ לא אסר אלא מלאכת עצמו אבל מלאכת חבירו לא אסר עליו עכ"ל הרי שתלה ההיתר מחמת שלא קיבל עליו מלאכת חבירו וזה אינו דא"כ אין לו שייכות לההיא דהרשב"א דיליף ליה מגמ' דפירות תחומך דשם הוי שבת גמור ואפילו הכי מותר מטעם כיון שאין האיסור שוה לכל וה"ה נמי בזה. וראיתי בדפוס חדש של ספר לבוש החור שפירש הרב רמ"י בתשובה שפי' דברי הרשב"א באופן זה כי היכי דפירות תחומך מותר כיון שיש היתר ע"י בורגנין ה"נ יש כאן היתר בקבלת שבת דאלו בעי לא היה מקבל עליו שבת וזה כפי' ב"י שהבאתיו בתחילת הפסק הזה וכבר דחינו אותו שם והנני מוסיף עוד עכשיו דאלו יליף לה מטעם בורגנין אמאי יליף לה הרשב"א ממימרא דשמואל השנית שאמר דין פירות תחומך ולא יליף לה ממימרא הקודמת הרבה דהיינו מה שאמרו מותר לומ' לכרך פ' אני הולך כו' ושם מבואר בפי' הטעם משום בורגנין ומ"ט שביק ליה הרשב"א ויליף ממימרא אחריתא המאוחרת ולא הוזכר שם טעם בורגנין כלל ואדרב' מוכח דלא הוה טעמא כן וכמ"ש תחלה בהוכחה ברורה:
והנה איך שיהיה אין מקום לאיסור דאם תפרש טעם הרשב"א כמ"ש מהרמ"י בספרו דמותר מטעם שלא קיבל עליו כלל מלאכת חבירו ק' דהרשב"א לא נתכוין לזה דאין לזה דמיון דההיא דפירות תחומך אלא ודאי הך טעמא בדותא היא והטעם השני כיון שאם היה רוצה לא היה מקבל עליו כלל התוס' כמ"ש הרב בתשובה שם. א"כ כ"ש במ"ש שאם היה רוצה היה מבדיל דזה עדיף מקבלת שבת דהתם אין בידו לתקן עכשיו וכאן יש בידו גם עכשיו לתקן ולו' המבדיל אבל האמת הברור ששניהם אינם אמת אלא הטעם הוא דאיסור אמירה לא נאסר אפילו בשבת גמור רק באם הוא אסור לכל ישראל משא"כ באם מותר לזה בשבת ה"נ מותר גם להב' לו' לעשותו ממילא הוי כן בעיולי שבתא וכ"ש באפוקי שבתא וכמ"ש ומש"ה לא זכר הרשב"א מ"ש דק"ו הוא ומ"ש הרב רמ"י דקדושת שבת נמשכת ממילא עליו הוא דבר בלתי מתקיים כלל לפע"ד ואדרבא בגמרא פרק שואל (שבת דף ק"נ) לא מוכח כן דאי' התם משום ראב"י אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל משמע איסורא בעלמא איכא אבל לא קדושת שבת ממש וכן פירש"י אח"כ שם במה דאית' א"ל ר' אבא לרב אשי במערבא אמרי' הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדינן צורכין ופירש"י שאמירה זו ללות את המלך להיכרא בעלמא ואע"ג דלא אבדיל עדיין בתפילה ומוכח ג"כ התם דע"י אחרים מותר לעשות חפציו מדאמר אסור לו לאדם כו' משמע דוקא בעצמו וזה פשוט אלא שהרב רמ"י כתב דכיון שלא בירך ב"ה לא הסיח דעתו מן השבת ואינו נכון לפי ע"ד וראיה מדמצינו בב"י בא"ח סי' קפ"ח לענין אם נמשכה סעודת מ"ש עד הלילה שהרא"ש כתב שאין לומ' רצה מ"ד אמי ששכח לו' מנחה של שבת ומתפלל בלילה שתים של חול אע"פ שנתחייב בשבת תפלה זו ואחר כך מביא הג"ה שי"ל רצה ומביא תירץ בשם תשובה אשכנזית על ההיא דתפלת מנחה שהביא הרא"ש ממנה דשאני תפלה כיון דהזמן עבר ואינו מתפלל אלא לתשלומין והיאך יתפלל שבת אבל ב"ה אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בב"ה הרי לפניך דלא אמר לו' רצה בשביל שעדיין קדושת שבת עליו עכשיו כל זמן שלא הסיח דעתו ממנו אלא כיון שתחילה סעד בשבת יש לברך עכשיו על התחלת הסעודה אבל לא על מה שסועד עכשיו בלילה תדע לך דאי אקרי בא' שהתחיל לאכול בלילה קודם שהתפלל פשוט שאין לו לו' רצה כיון דאין כאן התחלת סעודה ביום ע"כ אין מקום לו' כיון דלא בירך ב"ה עדיין שבת עליו ומ"ש רמ"י ראיה ממי שעושה ב' ימים יה"כ דאסור בשני אפי' מי שאינו עושה ב' ימים אסור לבשל לזה שאני התם דזה המחמיר הוא רוצה לצאת ידי ספק דשמא עיקר י"כ למחר ונמצא דהשני הוא עושה באיסור לפי סברתו של זה משא"כ כאן דהאחר עוש' בהיתר גמור כיון דלילה הוא מותר אף לזה שלא הבדיל עדיין וזה הקשו כבר על רמ"י כמ"ש שם בתשובה שלו אלא שתי' דהתם לאו משום ספיקא דיומא מדיש לו היתר על נדרו בזה אלא ודאי משום גדר חסידות הוא דהא אנן בקיאין בקביעא דירחא ודבריו תמוהים מאוד דהא בכל ב' י"ט של גליות לא סמכינן אהך בקיאות משום שמא ישכח הבקיאות כמו שלחו מתם ריש ביצה אלא שבי"כ מכח שא"א לעמוד לרוב הצבור בכך סמכינן אעיקר הדין כמ"ש רמ"י גופי' בסי' תרכ"ד אלא שקצת חסידים מחמירים ועושים בי"כ כמו בשאר י"ט ונמצא לדידהו הוי ב' ימים של י"כ כמו בשאר י"ט ממש:
אחד כותבי זה כמה שנים מצאתי גם למו"ח ז"ל שמתיר כדעת רמ"א וכ' ג"כ קצת מהדברים שזכרתי:
(ל) מותר לומר: דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ"ש סי' ש"ז ס"ח:
מי שלא תיקן מאכלו יש להמתין עם ברכו ואם הוא סמוך לב"ה אל ימתינו ומ"ש מוטב שיהיו שוגגין וכו' זהו במקום רשות אבל בבית הכנסת לא (ספר חסידים סי' רס"ב):
(לא) וכ"ש במ"ש: פי' דהא בע"ש כבר קבל שבת וא"א לחזור אפ"ה שרי מטעם דאי בעי לא היה מקבלו כ"ש במ"ש דכל שעה ושעה אם רוצה מתפלל ומבדיל מכ"ש דמותר לומר:
(לב) התפלל והבדיל: בתפלה כמ"ש סי' רצ"ט:
(לג) ומותר ליהנות: ול"ד להעושים ב' ימים יה"כ שאסורים לאכול בלילה מה שבישל אחר ביום דהתם לפי דעתם שמסתפקין שמא היום יה"כ א"כ המלאכה הזאת נעשית באיסור דאסור לכל ישראל לעשות מלאכה אבל הכא הוא יודע שכבר עבר שבת רק שהוא לא הבדיל ול"ד למי שלא הניח ע"ת דצריך להקנות קמחו לאחרים אבל אחרים אסורי' לאפות קמחו דש"ה דקמחו נאסר דקנסוהו (ד"מ) וכ"כ בתשובה וכ"פ הב"ח דלא כלבוש דאוסר אא"כ בירך והסיח דעתו מהשבת לא ידעתי מה מועיל ברכת המזון למלאכה וזה פשוט דאם אמר המבדיל וכו' הכל שרי כמ"ש סוף סימן רצ"ט אך צ"ע אם יכול אח"כ לו' רצה בב"ה די"ל דוקא כשהתפלל תפילת חול לא יאמר רצה אבל כשאמר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה ועמ"ש סי' ער"א וסוף סימן קפ"ח:
(כב) מלאכה: דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ"ש סי' ש"ז ס"ח.
(כג) ממלאכתו: וכ"כ בתשובתו. וכ"פ הב"ח דלא כלבוש דאוסר אא"כ בירך והסיח דעתו מהשבת. ולא ידעתי מה מועיל בה"מ למלאכה מ"א וכן פסק הט"ז בתשוב' באורך ע"ש ועיין יד אהרן מ"ש על הט"ז. ובתשובת זרע אברהם חא"ח סי"ט. וזה פשוט דאם אמר המבדיל וכו' הכל שרי כמ"ש סי' רצ"ט סעיף י'. אך צ"ע אם יוכל אח"כ לומר רצה בבה"מ די"ל דוקא כשמתפלל תפלת חול לא יאמר רצה אבל כשאומר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה עמ"ש סוף סימן קפ"ח.
(סד) מותר לומר: דכיון שלחבירו מותר אין איסור אמירה שייך בזה. וסעיף זה איירי כשיש שהות הרבה עד בה"ש דאם הוא סמוך לבין השמשות בודאי קבלו רוב אנשי העיר שבת והמיעוט נגרר אחריהן בע"כ וכדלעיל בסי"ב ולא שייך דין זה. כשמגיע סמוך לבין השמשות אל ימתינו לומר מזמור שיר ליום השבת [או שאר מאמרים הנוהגים לומר בשביל קבלת שבת] בשביל איזה אנשים העוסקים בביתם בעניניהם ומשהין לבוא לבהכ"נ:
(סה) וכ"ש במו"ש: פי' דהא בע"ש כבר קבל שבת וא"א לחזור ואפ"ה שרי וכ"ש במו"ש דכל שעה ושעה אם רוצה מתפלל ומבדיל מכ"ש דמותר לומר:
(סו) התפלל והבדיל: היינו שהבדיל בתפלה דבזה מותר לעשות מלאכה וכדלקמן בסימן רצ"ט אף שלא הבדיל על הכוס:
(סז) ומותר ליהנות: והלבוש אוסר אלא א"כ בירך והסיח דעתו מהשבת והאחרונים הסכימו עם השו"ע. ואם אמר המבדיל בין קודש לחול באמצע סעודתו לכו"ע שרי כמ"ש בסוף סי' רצ"ט דאפילו הוא בעצמו מותר אז במלאכה אך צ"ע אם יכול אח"כ לומר רצה בברכת המזון כיון שעשהו מתחלה לחול. כתב הפמ"ג במו"ש אין היחיד נגרר אחר הרוב אע"פ שכולם לא התפללו ולא הבדילו יכול הוא להבדיל ולעשות מלאכה משיגיע הזמן: