משנה ברורה על אורח חיים קנח
סעיף א
עריכה(א) כשיבא וכו': טעם תקנת נטילה הוא משני דברים אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק ב"ב לאכול בטהרה ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא [ברכות נ"א] אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים [סמ"ג]:
(ב) לאכול פת וכו': לאפוקי על פירות וכדלקמן בס"ה. והטעם לפי שאין רוב התרומה אלא ממיני פת דכתיב ראשית דגנך ואין דרך לאכול מיני דגן אלא אחר שעושין ממנו פת לא גזרו ג"כ נטילה אלא באופן זה [לבוש]:
(ג) שמברכין עליו המוציא וכו': דלא תקנו אלא בדבר שקובעין סעודה עליו:
(ד) יטול ידיו: שני ידיו ובכלי ואף אם אוכל רק באחת חיישינן שיגע גם בשניה [אחרונים] וכשיטול ידיו טוב שיטול ימין תחלה כדי שהשמאל תשמש לימין:
(ה) אפילו אינו יודע וכו': וגם אינם מלוכלכות:
(ו) ויברך ענט"י: היינו אשר קדשנו במצותיו וצונו ענט"י ושייך לומר וצונו אף דהוא מדברי סופרים דנצטוינו לשמוע מהם כדכתיב ע"פ התורה אשר יורוך לא תסור וגו' [גמרא]:
(ז) לחמניות דקות וכו': יתבאר לקמן בסימן קס"ח ס"ו עי"ש וקמ"ל דאף דאלו מחמשת המינים הם כיון שלא קבע סעודה עליהם א"צ נטילה וכ"ש על פת העשוי משאר דברים שאינם מחמשת המינים שאינם צריכים נטילה לעולם:
(ח) ואינו קובע: אבל אם קבע סעודה עליהם צריך נטילה וברכה כמו על הפת דגם המוציא ובהמ"ז צריך על אלו אם קבע סעודה עליהם וכדלקמן בסימן קס"ח ס"ח. ושיעור קביעת סעודה ג"כ יתבאר שם בעזה"י ואם כשהתחיל לאכול לא היה בדעתו לאכול רק מעט ואח"כ נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך נט"י וברכת המוציא וכמו שיבואר שם לקמן בסעיף ו' ע"ש:
סעיף ב
עריכה(ט) פחות מכביצה וכו': הטעם משום דלענין טומאה פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא ולא יטמא ע"י הידים לכן יש לומר דגם על הנטילה לא גזרו או אפשר כיון דלענין בהמ"ז חשיבא אכילה דהא קי"ל דמברכין בהמ"ז על כזית חשיבא גם לענין נט"י ולא פלוג חכמים בתקנתן ולכן יטול ידיו ולא יברך דברכה אינה מעכבת הנטילה. ודע דאם היה באוכל שיעור כביצה אפילו בלא קליפתה לכו"ע צריך נטילה בברכה [דגול מרבבה וש"א]:
סעיף ג
עריכה(י) פחות מכזית וכו': דזה לא חשיבי אכילה אף לענין בהמ"ז והנה הט"ז פסק כן לדינא דא"צ נטילה וכן הוא דעת הב"ח וכן הסכים הגר"א והברכי יוסף והביא כן בשם הרשב"ץ ודעת הלחם חמודות והמ"א וא"ר ועוד אחרונים דאף בפחות מכזית דינו כפחות מכביצה ויטול ידיו ולא יברך וע"כ לכתחלה נכון להחמיר בזה. [ודע דשיעור כזית דצריך נטילה לכו"ע הוא אף אם היה מפירורין דקין מצטרפין ואם היה כביצה שלימה מהפירורין צריך לברך על הנטילה ג"כ]. אם אכל מעט פת למתק חריפות השתיה באופן המבואר לקמן סימן רי"ב דא"צ לברך המוציא משום דהוא טפל להשתיה י"א דגם נט"י א"צ אף אם יש בו כביצה וי"א דצריך עיין א"ר ובפחות מכזית נראה שבודאי יש לסמוך שלא להצריך נטילה בזה אף לכתחלה דבלא"ה יש מקילין וכנ"ל אך בכזית או כביצה יטול ידיו ולא יברך על הנטילה מחמת ספק:
סעיף ד
עריכה(יא) דבר וכו': היינו אפילו ירק ופירות ובשר ואע"ג דעל פירות לא תקנו נט"י התם הפירות עצמן לא נטמאו מהידים שהידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין משא"כ כשטבולין במשקה ובמשקה קי"ל דנגיעה בידים מטמא אותן להיות תחלה תקנו ליטול את הידים שלא יתטמאו המשקין על ידם ויפסלו אח"כ גם האוכל:
(יב) שטיבולו: ואותן ששוקעין פירות או ירק במים לנקותן חשיב טיבולו במשקה ודבר שאין דרכו לטובלו או להיות עליו משקה א"צ נט"י דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה דלא תקנו נט"י לשתיית משקין וכדלקמיה בס"ו:
(יג) באחד משבעה משקין: אבל שאר מיני משקין הנסחטין מן הפירות אינם חשובין משקין:
(יד) דבש: דבורים ולא של תמרים או של מין אחר. כתבו הפוסקים כל המשקין שנקרשו בין ע"י בישול בין ע"י צינה עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לא חשיבי משקה ודעת התוספות שאפילו חזרו ונימוחו אח"כ זולת יין או מים וה"ה חלב שנקפא כשחזרו ונימוחו חשיבי משקה. ולפ"ז מרקחת המטוגן בדבש אם הדבש שעליהן קרוש עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לכו"ע מותר לאוכלן בלא נטילה ואם הדבש אינו קרוש דעת הט"ז דחשיב משקה ודעת המ"א דלא חשיב משקה כיון שעומד הדבש הזה לאכילה ולא למשקה שם אוכל עליו והח"א הכריע דיש חילוק בזה דאם קנה הדבש ועדיין הוא מעורב בשעוה והתיכו ע"מ כן כדי לטגן בו אם כן מעולם לא היה עליו שם משקה כיון שהתיכו בשביל אכילה ואין צריך נט"י אבל הקונה דבש שכבר מהותך מן העושים משקה (מעד) וידוע שהם מהתכים כדי לעשות משקה צריך נט"י אע"ג שמטגן בו אוכל. ועיין בדה"ח שכתב דאם אוכל המרקחת ע"י מזלג יש להקל דא"צ נטילה. וכל זה במרקחת המטוגן בדבש אבל המטוגן בצוקער אין צריך נטילה לכו"ע דלא הוי משקה [אחרונים]:
(טו) שמן: היינו שמן זית [ב"י] ומשמע דשאר שמנים אינם בכלל משקה:
(טז) חלב: וה"ה מי חלב או חמאה כשנימוחה ולכן הטובל בהם דבר מאכל צריך ליטול ידיו ואם היה החמאה קרושה א"צ ליטול ידיו דחמאה קרושה הוי כאוכל. והאוכל דבר המטוגן בחמאה כשהיא לחה ע"ג צריך ליטול ידיו ובח"א כתב דדוקא כשנימוח החמאה במחבת בשעת הטיגון קודם שהניח האוכל לתוכו ונעשה עליה שם משקה מקודם אבל כשנימוח אח"כ קי"ל דמשקה הבאה לתקן אוכל הוא והאוכל דבר המטוגן בשומן או במי ביצים לכו"ע לא הוי משקה [אחרונים]:
(יז) דם: כדי נסבה דהא אסור לאכול דם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה. ואולי דמיירי שאוכל המאכל בטבול בדם מפני רפואה ופקוח נפש:
(יח) מים: ומלח העשוי ממים הוי משקה ולכן אם אוכל צנון במלח הוי דבר שטיבולו במשקה וצריך ליטול ידיו [דה"ח]. ונראה דמיירי כשהמלח היה לחה בשעת טיבול דבסתם מלח שהוא קרוש הלא אין שם משקה עליהן וכנ"ל באות י"ד:
(יט) אין ידיו נוגעות: גזרה שמא יגע בו:
(כ) בלא ברכה: כי יש מקצת הראשונים דסברי שלא הצריכו חכמים נט"י לדבר שטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה משא"כ עכשיו שכולנו טמאי מתים ולכך לא יברך ענט"י שספק ברכות להקל והנה במ"א הביא בשם הל"ח דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו היינו על מקצת הראשונים הנ"ל אבל הרבה אחרונים החמירו מאד בדבר וכתבו דהעיקר כרוב הפוסקים דצריך נטילה מדינא אף בזה"ז ועיין בביאור הגר"א שגם דעתו כן והחמיר מאד בזה שאף צריך לברך ע"ז ולכן אף דהעולם אין נוהגין לברך עכ"פ אין להקל לאכול בלי נטילה. וצריך לזה כל דיני נטילה כמו לפת. ומ"מ בפחות מכזית נ"ל פשוט שאין להחמיר בזה כלל דאפי' בפת הרבה אחרונים מקילין וכנ"ל במ"ב:
(כא) אפ"ה יטול וכו': דחיישינן שמא יטבלנו כולו:
סעיף ה
עריכה(כב) ה"ז מגסי הרוח: שמראה בעצמו שהוא מדקדק במצות במה שא"צ דמדינא לא תקנו כלל נט"י לפירות וכמש"כ בסק"ב עיי"ש. ודע דמה דאסור בתורת חיוב הוא אפי' אם לא יברך על נטילה זו כיון שנוטלן משום מצות נטילה:
(כג) שלא היו ידיו נקיות: עיין באחרונים שהסכימו דאפילו אם אינו יודע להם שום לכלוך וטומאה רק שרוצה להחמיר ע"ע ליטול ידים משום כבוד הברכה ג"כ מותר והא דנקט הרמ"א ולא היו ידיו נקיות לאשמועינן דאפילו באופן זה דבודאי צריך מדינא לרחוץ ידיו משום הברכה מ"מ אין ליטלן דרך חיוב נטילה כדין רק דרך רחיצה בעלמא:
(כד) יש מי שנראה וכו': כתבו האחרונים דכו"ע מודים בזה דמוהל היוצא מן הבשר לא חשיב משקה אך אם משקה טופח ממים שעליו שהודח קודם הצליה פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח מהמים שמתייבש בעת הצליה ודעת הגר"א דאם הודח במים קודם הצליה אז גם על המוהל היוצא מהבשר יש שם משקה:
(כה) והם נגובים: ר"ל שנתנגבו מרוטב שעליהם דאלו הם טופחים מהרוטב הם בכלל דבר שטיבולו במשקה וצריך נט"י:
(כו) דינו כפירות: והאחרונים הסכימו דמיני תבשיל כיון שאין דרך ליגע בו ביד אלא לאכול בכף א"צ נט"י ואפילו אם נוגע בו בדרך מקרה בתוך הכף ג"כ א"צ נטילה וכן נוהגין אבל מה שדרך ליגע בו בידיו אע"פ שאוכל בכלי לא מהני. פירות המבושלים במים יש דעות בין האחרונים אם צריכים נט"י וע"כ נכון להחמיר לאוכלן ע"י כף אם יש משקה טופח עליהן ובכבושים [כגון אוגערקעס וכה"ג] בודאי נכון להחמיר ליטול ידים אם לא שנתנגבו ממים שעליהן. כתב בדה"ח האוכל לעק"ך למתק השתיה וטובל הלעק"ך ביי"ש לא הוי דבר שטיבולו במשקה משום דזיעה הוא מהתבואה והוי מי פירות ואף אם הי"ש מזוג הוא במים מ"מ מועט הוא וא"צ נטילה עכ"ל משמע מזה דאם המים הוא רוב [לפי הגראדי"ן] הוי בכלל משקה. ואם הלעק"ך הוא פחות מכזית נראה דיש להקל וכמש"כ לעיל במ"ב ס"ק י':
סעיף ו
עריכה(כז) השותה וכו': דלא עביד דנגע בידו במשקין שבתוך הכלי לכן לא תקנו נטילה לזה ולכן אף אם אירע שנטל המשקין בידו כגון ששאב בידיו מן הנהר ושתה ג"כ א"צ נטילה דלא תקנו נטילה לשתיה [מ"א]:
סעיף ז
עריכה(כח) יש מי וכו': היינו לדעת מקצת הפוסקים שזכרתי לעיל באות כ' שס"ל דאין חיוב נטילה לטיבולו במשקה בזמן הזה ולכן אינו יוצא בנטילה זו לאכילת פת דלא נטל לשם נטילה המחוייבת:
(כט) שלא לאכול: כגון שהיו ידיו מלוכלכות ונטלן ולא היה בדעתו לאכול אז ונמלך לאכול ולא הסיח דעתו בינתיים בזה כ"ש דאין נטילה ראשונה עולה לו דלא היתה לשם קדושה כלל:
(ל) ואם וכו': קאי על כל הסעיף:
(לא) לא הסיח דעתו: דאם הסיח דעתו משמירתן לכו"ע צריך ליטול שנית ובברכה דאז אין נטילה ראשונה עולה לו כלל:
(לב) בלא ברכה: דכמה פוסקים ס"ל דבנט"י לחולין אף אם לא כוון לשם נטילה יצא אם לא הסיח דעתו מעת שנטל ידיו ומבואר דבריהם בב"י סימן קנ"ט ובשו"ע שם סי"ג ע"ש וא"כ יטול בלא ברכה שמא יצא בנטילה הראשונה ועל נטילה ראשונה לא שייך לברך אף דנמלך לאכול סמוך ממש להנטילה כיון שלא היתה לשם נטילה [אחרונים]:
(לג) אם נגע וכו': היינו אף בדבר שטיבולו במשקה [מטה יהודה וכ"מ בביאור הגר"א עי"ש]:
סעיף ח
עריכה(לד) במדבר: הוא ג"כ הטעם מפני הסכנה אם ילך ויחפש אחר מים ונקט מדבר בפני עצמו לאשמועינן דסתם מדבר לעולם מקום סכנה הוא:
(לה) ואין לו מים: ואף כשיודע שאם יחזר אחריהם מיל ישיג שם מים ג"כ אין מחוייב:
(לו) פטור מנט"י: מ"מ במפה צריך לכרוך ידיו כדלקמן סימן קס"ג:
אין על סעיף ט
סעיף י
עריכה(לז) ששיעורם ברביעית: היינו רביעית אחת לשתי ידיו ולקמן בסימן קס"ב ס"ד העתקתי דברי האחרונים שכתבו דלא יפחות מרביעית לכל יד ויד דבנוטל בפחות צריך ליזהר בהרבה דברים ואין הכל בקיאין בהם:
(לח) מלא חפני טיבותא: מ"מ לכתחלה טוב יותר שלא יעשה בשביל זה דהוא ע"מ לקבל פרס אלא יעשה הכל לכבוד הש"י והשכר ממילא יבוא. ומי שזהיר בזה ואינו מתעשר הוא מפני שמעשיו מעכבין [אחרונים]:
סעיף יא
עריכה(לט) עובר לעשייתן: קודם וסמוך להעשייה [מרש"י]:
(מ) דפעמים שאין ידיו נקיות: כגון שיצא מבהכ"ס או שנגע במקומות המכוסות בגופו שאינו ראוי לברך קודם שנטל ידיו ומפני זה נהגו בכל הנטילות לברך אחר הנטילה:
(מא) מים שניים: הב"י הביא זאת בשם רבינו ירוחם שכתב שכן נהגו רבותיו ובשב"ל הביא בשם רבינו מאיר ז"ל שנהג לברך אחר הנטילה וקודם הניגוב וכדלקמיה וכן נהגו העולם:
(מב) שגם הניגוב וכו': הוא טעם אחר לאיחור הברכה דגם אחר הנטילה חשיב עוד עובר לעשייתן דגמר הנטילה הוא הניגוב וכדלקמיה בסי"ב:
(מג) ומקרי עובר לעשייתן: ואף בשופך רביעית בב"א דלדעת המחבר א"צ ניגוב כלל כדלקמיה מ"מ לא פלוג [מ"א וש"א]:
(מד) מברך אח"כ: והיינו לפי טעם הראשון שכתב המחבר דלא דמי לשאר ברכות שעל מצוה דקי"ל שאם לא בירך מתחלה שוב אינו מברך אח"כ דהואיל ואדחי אדחי דשאני הכא שלא היה ראוי לברך מקודם משום שפעמים שאין ידיו נקיות ולכן אף אם כבר נגב ידיו יוכל לברך עוד אבל אם כבר בירך המוציא כתבו הפוסקים דשוב אינו מברך על נט"י. והנה הט"ז מחמיר אף לאחר הניגוב ששוב לא יברך ואף דלמעשה אין לנהוג כן דרבו האחרונים שמסכימים עם הרמ"א מ"מ לכתחלה יש ליזהר בזה מאד וע"כ יש ליזהר במה שנוהגין איזה אנשים שאומרים שאו ידיכם וממשיכין הדבר מלומר ענט"י עד לאחר הניגוב שלא כדין עושין כן:
סעיף יב
עריכה(מה) לחם טמא: כתב הב"י דהיינו משום דמים הראשונים ששופך על ידיו טמאים הם שנטמאו מחמת ידיו כדלקמן בסימן קס"ב ואף דשופך מים שניים לטהר המים כדאיתא שם מ"מ לכתחלה צריך להעביר את הראשונים לגמרי ע"י ניגוב ורש"ל כתב דעיקר הניגוב הוא משום נקיות דכשידיו לחים ממי הניגוב יש בו משום מיאוס וכ"מ ברש"י סוטה דף ד'. כתב המ"א בשם התשב"ץ לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה ועיין בפמ"ג שמסתפק אם דוקא חלוקו או כל בגדיו במשמע:
סעיף יג
עריכה(מו) בלא ניגוב וכו': כן איתא בתוספתא וכתב הב"י דהטעם הוא משום דבמטביל אין כאן מים טמאים כלל ולכן אין צריך ניגוב ולמד מזה דה"ה בשופך רביעית בבת אחת על שתי ידיו או על כל יד ויד בפני עצמו דקי"ל נמי דהמים טהורים הם [כדלקמן בסי' קס"ב] אין צריך ניגוב. ורש"ל חולק על זה דס"ל דעיקר הניגוב שתקנו הוא משום מיאוס וכנ"ל וא"כ מה לי רביעית בבת אחת או לא ורק במטביל אין צריכין ניגוב דטבילת הידים הוא כעין טהרה דאורייתא של טבילת הגוף ושם בודאי אין צריך ניגוב ולכן גם בטבילת ידים לא תקנו בו ניגוב וכדבריו כתב גם הב"ח בסימן קס"ה וכן הסכימו שאר אחרונים. ואף במטביל דא"צ ניגוב מן הדין כתב המ"א דמי שדעתו קצה עליו יש בו משום מיאוס וצריך ניגוב: