שולחן ערוך אורח חיים ל ד


שולחן ערוך

היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה או שהיה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום יניח ידו עליהם עד שיגיע לבית ואם יש בית קרוב לחומה שמשתמרים שם חולצם ומניחם שם:

מפרשים

באר הגולה

(ז) היה בא בדרך - ביצה ט"ו לפירוש התוס'.



מגן אברהם

(ו) יניח ידו עליהן:    אף על גב דלילה זמן תפילין הוא מ"מ הרוא' סבור שמותר להניחן בלילה (ב"י) ואף על גב דכתב בס"ב שא"צ לחלצן היינו בינו לבין עצמו אבל לא ברבים עמ"ש סי' י"ח:

באר היטב

(ו) חמה:    מיירי בחול ואף ע"ג דאמרינן בסמוך דא"צ לחולצן דלילה זמן תפילין שאני הכא דיש לחוש למי שיפגע בו יטעה לומר שמותר להניח אז תפילין אבל בסמוך מיירי שיושב בביתו. וכן מ"ש אח"ז קידש עליו היום. ר"ל קדושת שבת עליו וצריך לחולצם אבל בחול א"צ היינו מאחר שהוא בבית המדרש וליכא חשש טועין. ט"ז והע"ת לא כ"כ ע"ש.


משנה ברורה

(טו) ושקעה וכו' — רישא זו מיירי בחול ולחולצן ולנושאן בידו הוא מתיירא שמא יפלו ממנו בדרך והתירו לו להניח ידו עליהם ולכסותם ואע"ג דבס"ב אמרינן דמכיון שהם מכבר עליו א"צ לחולצן שאני הכא דמי שיפגע בו פן יטעה לומר שמותר להניח אז תפילין אבל בסמוך מיירי שיושב בביתו. והאי ושקעה חמה פירוש סוף שקיעה דהוא צאת הכוכבים דבבין השמשות א"צ לחולצן ומורין כן למעשה וכ"ז מדינא ובשם האר"י ז"ל כתוב שהיה נזהר לחולצן אחר שקיעת החמה:


(טז) וקידש וכו' — ר"ל דנעשה בין השמשות וא"א לו לישא אותם בידו לביתו מפני קדושת שבת ולהשאיר אותם שם אי אפשר דבתי מדרשות שלהם היו בשדה מקום שאין משומר מפני הגנבים ע"כ התירו לו חכמים לנושאם עליו דרך מלבוש עד ביתו אך צריך לכסותם שלא יראוהו שהוא נושא תפילין עליו בשבת:

ביאור הלכה

(*) היה בא בדרך וכו':    עיין במ"ב בס"ק ט"ו ט"ז וה"ה דהוי מצי המחבר למינקט בחד גוונא היה בא בדרך וקידש עליו היום ג"כ לענין שבת וכדלקמן בסימן רס"ו ס"י אלא דנקט לישנא דגמרא ונוכל לאמר דהגמרא אשמועינן רבותא דאף שהוא עומד בתוך קהל ועדה אפ"ה מועיל מה שהוא מניח ידו עליהם ולא חיישינן פן ירגישו בו שהוא נושא עליו תפילין וגם יוצא בם מבה"מ לחוץ בשבת והא דלא נקט הגמרא והמחבר האי בבא דהיה יושב בבה"מ ג"כ לענין חול תירץ הט"ז דבחול אם יושב בבה"מ א"צ להניח ידו עליהם [כ"ז שהוא בבה"מ] דהכל יודעין שם שלבשן מבעוד יום וליכא איסור והמג"א לא ס"ל האי חילוק כן כתבו האחרונים ונ"ל לתרץ לדידיה בפשיטות דאשמועינן הגמרא רבותא דאף בבא בדרך צריך להניח ידו עליהם פן יפגעו בו אנשים ויחשדוהו שהניח תפילין בלילה ואינו דומה להא דס"ג בהיה רוצה לצאת לדרך דמניחם ולא זכרו הפוסקים כלל דצריך להניח ידו עליהם דשאני התם שהוא קרוב לעלות השחר והוא קרוב מאוד להזמן דכדי שיכיר אך א"כ יולד מזה דין חדש דאם השכים כמה שעות קודם אור הבקר ומניחם דצריך להניח ידו עליהם וצ"ע למעשה. והקרוב אלי דלהכי השמיט הרמב"ם האי ברייתא דהשכים לצאת לדרך שתמהו הפוסקים ע"ז משום האי ברייתא דביצה ט"ו ע"א דקאמרה דצריך להניח ידו עליהם ומשמע ליה דפליגי אהדדי בזה ופסק כהאי ברייתא דביצה משום דאביי דהוא בתרא סבר כוותה וכעין זה כתב ג"כ בארה"ח דהברייתות סותרות אהדדי עי"ש:.

כף החיים

(יג) סעיף ד: היה בא בדרך וכו' יניח ידו עליהם וכו' — עיין מה שכתבתי לעיל בס"ד סימן ח"י אות י"א ואות י"ב, שהאר"י ז"ל היה נזהר מאד שלא להיות מעוטף בטלית ותפילין אחר שקיעת החמה. על כן יש ליזהר גם בזה כפי יכולתו, שלא להיות לובש תפילין אחר שקיעת החמה, ותבוא עליו ברכה:


(יד) שם: ואם יש בית קרוב לחומה שמשתמרים שם וכו' — מכלבי וגנבי. אבל אם אינם משתמרים אפילו מגנבי ישראל מותר, ערוך השולחן אות ד: