שולחן ערוך אבן העזר צז א
שולחן ערוך אבן העזר · צז · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
שולחן ערוך
המושיב אשתו חנונית, או שמינה אפוטרופוס -- משביעה אפילו בטענת שמא של שתי כסף. אבל אם אינה נושאת ונותנת, אלא שמתעסקת בצרכי הבית בפלכה ובעיסתה כדרך כל הנשים -- אינו יכול להשביעה בטענת שמא:
מפרשים
חלקת מחוקק
(א) המושיב אשתו חנונית וכו': מ"ש בסעיף זה אינו אלא לדעת הי"א שבסעיף שאחר זה שמשביע לחנוני' כ"ז שירצה אבל על פילכה ועיסת' אינו משביע' רק ע"י גלגול או בטענות ברי אבל למאי דפסק כר' שמעון כשהעתיק הטור סי' זה דס"ל דאף אם הושיבה חנונית או מינה אפטרופוס אינו יכול להשביע' אין הפרש בין חנוני' לפילכה ועיסת' וא"כ קשה על המחבר איך סתם בסעיף זה מ"ש בסעיף שאחר זה בו מחלוקת ועיין מה שאכתוב בסמוך:
בית שמואל
(א) המושיב אשתו חנונית: הנה דברי המחבר לכאורה תמוה שכתב בסעיף זה בפשיטו' דמשביעה אפילו בטענו' שמא ובסעיף אח"ז מביא פלוגתא אם יכול להשביעה ומשמע דס"ל עיקר כדיעה קמייתא דא"י להשביע' דהא דעת החולקים הביא בלשון י"א, והנה בסוגי' זו איתא פלוגתת הפוסקים והעול' מפלוגת' לדעת ר"ח ור"ת והרא"ש והרשב"א הלכה כר"ש דא"י הבעל להשביע את אשתו בטענו' שמא אפילו על חנונית קודם שתתבע הכתובה אפילו אם יש בידה מעות ואומר' של פלוני הם א"י להשביע' כמ"ש בתוס' ובהרא"ש והא דתנא במתני' אינה תובע' הכתובה אין היורשין משביעין אותה ל"ד יורשים אלא אפילו הבעל גם כן א"י להשביע' והא דנקיט יורשים איידי דריש' דתנא כ"ז שהיא תובע' הכתוב' יורשים משביעים אותה והתם יורשים דוקא לכן נקיט סיפ' ג"כ יורשים כ"כ תוס' והרא"ש, וב"ח וח"מ הבינו מתוס' מ"ש ברישא יורשים דוקא כוונתם דוקא נגד היורשים דצריכה שבועה שלא התפיס לה בעלה צררי אז מגלגלין עליה השבוע' שלא תפסה בעצמה אבל כשא"צ לישבע על שלא התפיס לה בעלה אז א"צ שבוע' שלא תפס' בעצמה ואין משביעין אותה שבוע' זו אלא אגב גלגול, ול"ד כי הפי' בתוספת הוא בריש' יורשים דוק' דהא לפי המסקנ' ס"ל לר"ש כאבא שאול דלא מהני פטורים נגד היורשים ומתני' איירי שנתן לה פטורים ואז דוק' היורשים משביעים אותה ולא הוא דהא הוא נתן לה פטורים מ"ה בריש' יורשים דוקא כי א"צ שבוע' רק נגד היורשים ולא נגד בעלה אבל לא היה כוונתם לומר דאין משביעין אותה שלא תפסה בעצמ' אלא ע"י גלגול כי לא דברו מזה רק פשוט דכוונתם כמ"ש מיהו בדין זה אם משביעין אותה שלא תפסה בעצמ' שלא ע"י גלגול שבוע' פליגי הפוסקים כמה שאכתוב והנה אם תבעה הכתוב' אז משביעין אותה ויש בזה שני פירושי', י"א דתלי' הכל בתביעה שלה כשרוצה היא להוציא הכתובה צריכה לישבע אפילו אם אין עליה שבועה שהתפיס לה בעלה צררי מ"מ צריכה לישבע שלא תפסה בעצמה וי"א דא"צ שבועה שלא תפסה בעצמה אלא ע"י גלגול שבועה כשצריך בה שבועה שלא התפיס לה בעלה צררי אז תשבע ג"כ שלא תפסה בעצמה, ויש בזה נ"מ אם מת פתאום אז ליכא חשש שהתפיס לה הבעל צררי כמ"ש לעיל גם נ"מ בגרושה דא"צ שבועה על התפסת בעלה אם לא שטוען כן ורוצה להשביע על חנונית בטענו' שמא למ"ד דשבועה זו דוקא ע"י גלגול בא א"צ לישבע שלא לקחה בעצמ' כיון דא"צ שבועה על התפסת בעלה אבל לכ"ע אפילו לא תבעה הכתוב' והוא טוען טענו' ברי שנתן לה צררי יכול לגלגל עליה שבועה שלא תפסה בעצמה דקי"ל דיכול לגלגל כשיש רגלים לדבר, ומשמע מהרא"ש וטור דס"ל כשתבע' הכתוב' צריכה שני שבועות שלא התפיס לה בעלה ושלא תפסה בעלה ושני שבועו' הללו שוין ולאו גלגול שבועה הוא כן משמע מהרא"ש פ' הכותב מ"ש מסקנ' דסלק' מהך שמעתא וכו' ואכתוב עוד מזה בסי' אח"ז וכ"כ בח"מ והשיג כדת על ב"ח, ובתשובת רלב"ח סי' פ"ג ס"ל גם כן כשיטה זו וב"ח השיג עליו בחנם, והא דכתב הטור רס"ז הבעל שמשביע אשתו על הכתובה יכול להשביעה ג"כ על כל שנתעסקה משמע לכאורה דוקא ע"י גלגול משביע אותה ובלא גלגול שבועה אינה חייבת שבועה אפילו כשהיא בא להוציא הכתוב' י"ל כוונת הטור מ"ש דיכול להשביע אותה על כל שנתעסק' היינו פלכה ועסתה אז לכ"ע א"י להשביע אותה אלא ע"י גלגול אבל על חנונית יכול להשביע' בלא גלגול וכן מדויק מתו' ומהרא"ש לת"ק אין משביעים אותה על פלכה אלא ע"י גלגול שבוע' ור"ש לא פליג על פלכה אלא קאי על חנונית, אף על גב דיש לפרש דר"ש קאי על דברי ר"א וס"ל אפילו על פילכה משביעים אותה כשהיא רוצה להוציא את הכתוב' אפילו בלא גלגול מ"מ הטור לא ס"ל כן כי היכא דלא הוי ג' מחלוקת בפלכה הת"ק ור"א ור"ש, וכל זה איירי כשרוצ' להשביעה על חנונית שהיה בידה אבל אם לא היתה חנונית ורוצה להשביע' שמא תפסה בעצמה דין זה אין מבואר אם יכול להשביעה כיון שלא היה בידה חנונית וגרע טפי מפלכה דהיה בידה ומ"מ א"י להשביע' י"ל מכ"ש דא"י להשביע' שבועה זו ובתשובת רלב"ח שם פסק אפילו בכה"ג שלא היה בידה חנונית יכול להשביע' בלא גלגול כשהיא רוצה להוציא את הכתוב' מיהו י"ל הרלב"ח לטעמו אזיל דס"ל על פלכ' נמי יכול להשביע' בלא גלגול כשהי' רוצה להוצי' הכתוב' לכן ס"ל דיכול להשביע' בלא גלגול שמא לקח' בעצמ' אבל מאן דס"ל דא"י להשביע' בלא גלגול על פלכה שהיה בידה י"ל דא"י להשביע' בלא גלגול שמא תפסה בעצמ' וקצת משמע מתו' פ' מי שמת כדברי רלב"ח דיכול להשביע אותה שמא תפסה בעצמה דהא תרצו שם מת פתאום משביעים אותה שמא תפסה בעצמה ושם ליכא חשש שהתפיס לה בעלה צררי גם לא איירי שם שהיתה חנונית וכל זה לשיטות הני פוסקים אבל הרי"ף והרמב"ם פ"ט ה' שותפות ס"ל הלכתא כת"ק ויכול להשביעה על חנונית אימת שירצה בלא גלגול אפי' לא תבעה הכתובה ואם לא היתה חנונית כתב בתשובה הנ"ל להרי"ף והרמב"ם א"י להשביעה על תפיסה שלה מיהו נשים דידן דינן כאפטרופוס נמצא בדין זה אי' ג' שיטות ונראה להכריע על חנונית יכול להשביעה בלי גלגול כשתתבע הכתובה כמשמעות הרא"ש והטור וכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם אבל היורשים א"י להשביע' אלא ע"י גלגול דהא להרי"ף א"י היורשים להשביע אות' כלל על חנונית שהיה בידה בחיי אביהם ולדעת שאר הפוסקים דס"ל דיורשים יכולים להשביעה י"ל דוקא ע"י גלגול יכולים להשביעה לכן בלי גלגול א"י להשביעה וכעין זה מצינו בהרא"ש בהכרעה שהכריע בין שיטות תוס' לשיטות הרי"ף, ובט"ז פוסק כל שתובעת הכתובה חייבת לישבע שלא תפסה משלו אפי' בלא גלגול שבועה שהתפיס לה בעלה צררי ויכול להשביעה אפי' על פלכה ואלמנה חייבת לישבע שבועו' אלו אפי' אם לא טענו היורשים אבל גרושה אינה חייבת לישבע אלא דוקא אם הבעל טוען שתשבע אז צריכה לישבע הן על טענות אפטרופוס הן טענות שתפסה בעצמה, ואלמנה שצוה בעלה ליתן לה הכתובה א"צ לישבע שלא תפסה בעצמה כיון שהוא לא חשדה אנן נמי לא חשדינן אותה מיהו נ"ל עיקר דהיורשים א"י להשביעה בלי גלגול שבועה כמ"ש ודברי המחבר יש לישב בדוחק דאיירי בסעיף א' כשהיא תובעת הכתובה אז משביעי' אותה על חנונית בלא גלגול שבועה וס"ל עיקר כדיעה קמייתא שהביא בסעיף ב' אבל על פלכה א"י להשביעה אפי' אם היא תובעת הכתובה ובעיף ב' מפרש דבריו מ"ש בסעיף א' דמשביעי' על חנונית היינו כשהיא תובעת הכתובה וי"א ס"ל דמשביעים אותה אפי' כשלא תבעה הכתובה:
ט"ז - טורי זהב
המושיב אשתו כו' יש כאן מקום עיון בלשון הש"ע ותחלה נבאר דגמרא ע"פ דעת הרא"ש והטור בס"ד המושיב אשתו חנונית ונפטרופוס כו' ה"ז משביעה בכל עת ר"א אומר אפילו על פילכה ועיסתה איבעיא להו ר"א ע"י גלגול קאמר פרש"י דשמעי' לת"ק דאמר דוקא על שבועות חנונית ואפטרופס משביעין אבל על פילכה לא אפילו ע"י גלגול דחנונית ואפטרופוס א"ד לכתחלה קאמר דאפילו לא מינה אותה אלא על פילכה משביעה ת"ש הושיב אשתו כו' ה"ז משביעה כו רא"י אפילו לא הושיבה כו' ה"ז משביעה כל זמן שירצה שאין לך אשה שלא נעשית אפוטרופוס על פילכה ועיסתה אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ש"מ ר"א לכתחלה קאמר וכתב הרא"ש דת"ק מודה לר"א ע"י גלגול של הושיבה חנוונית כו' שתשבע גם על פילכה ולא פליג אלא לכתחילה וקשה מנ"ל להרא"ש לפרש כן במסקנא דהא הבעיין בודאי היה ס"ל לת"ק דאף ע"י גלגול לא משביעין על פילכה דאי יש גם סברא לומר דמודה לר"א בע"י גלגול א"כ למה לא בעי לרבנן מאי ס"ל בע"י גלגול על פלכה אלא ודאי דהיה פשוט לו דאף ע"י גלגול לא לת"ק אלא דלר"א מבעיא ליה א"כ נימא גם במסקנא כן לת"ק כמו שסבר הבעיין ואין מודה כלל לר"א נראה לתרץ דודאי משמע כן לפי הטעם שנזכר בברייתא דהיינו שו"א אומר שאין לך אשה שאינה נעשית אפוטרופס על פלכה וא"כ כל הנשים מחויב שבועה (ואמרו לו) אין אדם דר עם נחש כו' ואין ראוי לעשות שלא יהיה לשלם אשה שלום בבית כי כל איש ישביע אשתו א"כ כשאין השבועה אלא במושיבה אפטרופא או חנונית שהיא צריכה ודאי מן הדין לישבע בשביל זה לא יתבטל שלום בית כשמשביעה ע"י גלגול על פילכה והבעיין לא ידע זה הטעם של ת"ק אלא היה סבר טעם הת"ק דכל אשה יש נאמנות בלא שבועה על דבר קטן וא"כ אף ע"י גלגול לא ישביעם ע"ז נמצא דלפי המסקנא שפיר נודע לנו גם פי' דבר ת"ק שלא עלה על דעת הבעיין ודברי הטור הוין ג"כ שפיר דמתחלה פסק דע"י גלגול משביעה על פילכה אלא דכ' החילוק דאיזה שבועה יש לה כח לגלגל על פילכה (והיינו מה שכתב הבעל שהשביעה את אשתו על כתובתה כו') והוא לדברי הכל אלא (אחר כך כתב) שיש שבועה אחרת לת"ק דהיינו שתשבע על מה שהושיב אפוטרופא דס"ל לת"ק דר"א שיכול להשביעה אפילו בטענת שמא כדין שבועת שותפין דעלמא ומכח אותה טענה יכול הבעל ג"כ לגלגל עליה פילכה אבל יש דיעה אחרת במשנה דהיינו רבי שמעון דס"ל דאין יכול להשביעה כלל אפילו על הושיבה אפוטרופוס בטענת שמא אא"כ תובעת כתובה ואז צריכה לישבע אפילו על פילכה מספק וזה חיוב עליה ולא מצד גלגול כמו שיתבאר אחר זה ובזה ניחא דברי הטור בסי' זה ויתבאר עוד דברי הטור אחר זה ובדרישה הוקשה לו דברי הטור בדוחק ע"ש ובחנם טרח כי הדברים כפשטן כמו שזכרנו וכאן בש"ע צ"ע דמתחלה כתב דעל אפוטרופא משביעה והיינו כת"ק ועל פילכה אין שום שבועה אפי' ע"י גלגול ואח"כ כתב דעל אפטרופא אינו יכול עד שתשבע והיינו כר"ש ואח"כ חזר וכ' בשם י"א פעם שנית כתנא קמו צ"ע כ' מהר"ל חביב בתשו' סי' ס"א במעשה שהיה באשה שהיה בעלה מסוכן למיתה ובקשו אוהביה ממנו גט על תנאי כדי לפטור מיבמ' וכן עשה והיה שם ויכוח בענין פרעון הכתובה ונתפשרו לנכות עשרים דוקאטין מחמת איזה טעם ואחר כך מת הבעל וכת' שם הנ"ל לענין שבועת האשה על הכתובה שחייבת לישבע ואין לה פטור מחמת שהיא גרושה כיון שבאה להיפרע מנכסי יתומים ואמר שם דיש פלוגתא בה דהרמב"ם לא זכר שבועות האלמנה רק משום התפסת צררי מהבעל וכאן אין חשש זה דהא הודה שחייב לה רק שניכה ך' דוקאטי"ן וא"ל שתשב' שמא תפסה היא איזה דבר הא הרמב"ם לא הזכיר שבועה זו וגם בלשון רש"י שכתב בפירוש המשנה בפ' הכותב לענין שצריך שבועה בבא לפרוע מנכסים משועבדים שהוא מטעם שמא פרעו כו' ולא הוזכרה שבועה מטעם שמא תפסה גם מדין גרושה יש ראיה דהא בגרושה שבאה ליפרע מבעלה פטרוה מן שבועה וא"כ שיש שבועה מחמת שמא תפסה למה פטרו' מזו השבועה דלענין זה שוין גרושה ואלמנה ולהטור חייב' זו שבועה שמא תפסה דהא כתב לענין שבועת אלמנה בסי' צ"ו ומה שבועה נשבע' שלא התפיסה הבעל צררי בחייה ולא תפסה היא משלו כלום הרי מבואר ששני שבועות יש עליה צררי ותפיסה וא"כ אשה זו אע"ג שאין עליה משום צררי יש עליה שבועת תלפיסה וכן מסקנת הרב הנ"ל באותה תשו' ומו"ח ז"ל כתב לחלוק על תשו' זו דאינו כן רק לשיט' הרא"ש שפסק דהלכה כרבי שמעון דבטענ' שמא אפילו מינה אותה אפוטרופס (אינו יכול להשביעה) אלא כשתובע' כתובתה דאז משביעין האלמנה מספק שמא אתפסי צררי דמשביעין ג"כ שלא תפסה מדין גלגול כו' אבל כשאינה צריכה לשבע על צררי אין משביעין על טענת אפוטרופוס וכ"ש על שלא תפסה וכמו שכ' המרדכי ע"ש מהר"ן דאע"ג דכל שאר אפוטרופין נשבעין בטענת שמא זו אינה נשבעת עכ"ל. ואגב חורפא לא עי' שפיר במרדכי דאדרבא מבואר שם להיפך דז"ל המרדכי בפרק הכותב תשובת מהר"ם על האלמנה שייחד לה בעלה קרקע לכתובתה גובה כתובתה בלא שבועה מאותו קרקע ומה שטוען האפוטרופא של היורש נמי דליכא למיחש לצררי מ"מ ניחוש דלמא תפסה מעצמה הא ליכא למיחש דהא קי"ל כר"ש דכ"ז שאינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין והכא ליכא שבועה משום שתובעה כתובתה דה"מ כשהשבועה באה בשביל גביית כתובתה אבל זו אינה באה בשבילה כיון שייחד לה קרקע אין משביעין אותה בשביל טענת שמא אע"ג דכל אפוטרופס נשבעין בטענת שמא זו אינה נשבעת כר"ש אא"כ בטוען ברי עכ"ל הרי מבואר דטענת צררי וטענת תפיסה אינם קשורים יחד דאף במקום שאין שם צררי כמו כאן בייחד לה קרקע אפ"ה היה סברא לומר שחייבת שבועת תפיסה אלא דזה אינו דהא בעי' תובעת כתובתה וזה גורם לשבועה שתבוא מכאן לא מקרי תובעת להביא שבועה דלא שייך זה אלא במקום שיש חילוק ביניהם לומר אין לך כתובה כי כבר יש בידך כנגד כתובה מאיזה מקום שיהיה משא"כ כאן דייחד לה קרקע א"כ אין כאן גיבוי כתובתה נמצא שטענת תפיסה הוה כמו טענה אחרת תביעה בע"פ עליה נמצא אם לא ייחד לה קרקע ממילא הוה שפיר תובעת כתובתה כיון שעכשיו היא בא להגבות לה כתובתה כיון שהיא באה להוציא ע"כ יש עליה חיוב שבועת תפיסה אע"פ שאין עליה שבועת צררי מכח הכתובה וע' מה שכתבתי בסי' ק"ג מזה בפי' הפשט לרש"י:
ועוד ראייה מפורש' מדברי הטור שכתב בסי' זה אבל אם גירשה ותובע' כתובה משביעה על הכל וכבר נתקשה מו"ח ז"ל דהא כל דברי הסי' הזה מיירי בגרושה דאל"כ הא לא ניתנה הכתובה לגבות מחיים וא"כ למה הזכיר כאן אם גירשה ועפ"ז נכנס לדחוקים ולומר שהטור חולק על התוספות בזה ולא דק בפי' דברים אלו ואין כאן קושיא ולא מחלוקת כלל דפי' סי' זה הוא כך תחלה כתב הבעל שמשביע אשתו פי' שגירשה וטען ברי פרעתיך השבעי לי שלא פרעתיך או באופן אחר שיוכל להשביע אפי' אם לא יאמר בפירוש השבע לי כגון פוגמת כתובתה או עד א' מעידה שפרוע הוא כמו שכתבתי לעיל סי' צ"ו אז יכול להשביע אפילו על פילכה שלא תפסה כלום משלו ע"י גלגול משא"כ קודם לכן שבעודה תחתיו אינו יכול להשביעה שלא תפסה כלום משלו כיון שאין שבועה אחרת לגלגל שבועה זאת ובזה לא נכלל אם הושיבה חנונית אפטרופ' שבזה חייבת אפי' בעודה תחתיו והיינו כת"ק דר"א שזכרנו וע"ז אמר דתנן המושיב אשתו כו' ה"ז משביע' בכל עת שירצה כו' פי' אפי' בעודה תחתיו אבל על פילכ' לא מהני אם הוא ספק אא"כ ע"י גלגול שבועה אחרת כמו שזכרנו כן הוא דברי ת"ק דר"א אבל ר"ש פליג ע"ז גתרתי דהיינו חדא אינה תובע' כתובתה אלא היא עדיין תחתיו אינו משביעה כלל אפי' על טענת אפוטרופס שנית באם גירשה ואז תובעת יכול להשביעה על הכל דהיינו על פילכה משביעה מספק שמא תפסה משלו כלום וזה שלא מחמת גלגול מצד שבועה אחרת כמו שהי לדעת הת"ק אלא אפילו אין עליה שבועה אחרת מחמת צררי כיון שהי' גרושה והוא לא טוען פרעתיך אלא שטוען עלה מספק שמא תפסה משלו אפ"ה יכול להשביעה ע"ז כיון שתובעת כתובתה ובבזה חמירא משאר ב"ח וכדרישה ומו"ח ז"ל הבינו שכאן לר"ש שמשביעין על הכל היינו ע"י גלגול שבועה אחרת ולא נתכוונו כלל בפירוש דברי הטור ע"פ דעת ר"ש חדא דלא הוזכר כלל מענין שבועה אחרת שנית שאין כאן שבועה אחרת דהא אין כאן אלא ג' שבועות הא' שבועות צררי הב' שבועות מינה אותה אפוטרופס ג' על פילכה שמא תפסה כלום וכאן בגרושה אין כאן צררי ולא השבועה דאפוטרופסי' מספק בעודה תחתיו אלא דלאחר הגט חייבת בזה כיון שהיא תובעת כתובתה הטילו עליה שבועה זו א"כ מזה הטעם בעצמו אפי' אם אין לו אלא שבועה שמא תפסה כיון שתובע' כתובתה חייבת ואיתא עוד ראיה מדברי התוס' פ' מי שמת דף קנ"ד בדין נפל הבית עליו ועל אשתו והקשו התוס' שם הא האשה צריכה שבועה על כתובתה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ותירצו שם ב' תירוצים ואח"כ כתבו בשם הר"ש הוא הר"ש מיינבל"א שזכרו הפוסקים בזה דלא שייך כאן טעמי' דא"א מוריש כו' דטעם השבועה משום צררי והיינו בהלך למ"ה אבל נפל הבית שהוא פתאום ליכא חשש צררי ואין נראה לר"י למה אין לחוש שתפסה מחיים עכ"ל ש"מ שחשש תפיסה היא מביא לידי שבועה כמו חשש צררי והיינו ודאי כר"ש שזכרנו ויש לדחות דבר זה מדב' הרא"ש בתזו' כלל פ"ה סי' א' דאנו סומכין על פי' הר"ש מיינבל"א כו' לענין פתאום דלא חיישי' לצררי ואם כן אין אנו תופסין בקושיית ר"י שזכרנו ע"ז אמינא לך דודאי חשש' זו ישנה לפי האמת אלא דהרא"ש בתשובה שם קאי לענין אם יש לזקק בכנסי יתומים בעודן קטנים שהוא נגד הדין דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים עד שיגדלו משום חשש צררי ע"ז כתב שם וז"ל אבל האידנא שאנו מגבין כתובות לכל יורשי האלמנות בעליהן שקדשו (כ"ה בתשובת הרא"ש נ"ל ט"ס וצ"ל שקדשו עם בעליהם דהיינו שנהרגו על קידוש השם אנשים תחילה ואחר כך נשים) ולא חיישי' לצררי ואנו סומכין על תי' ר"ש מיינבלא שתירץ היכא שמת פתאום ליכא חשש צררי וכן היה דן קבנו מאיר ז"ל והיה נותן סעד לדבר לסמוך על אותו תי' יותר משני תירוצים אחרים שתירץ ר"י כי האידנא כתובות נשותינו מרובו' ולא שכיח האידנא התפסת צררי וכיון דלא חיישי' לצררי לא גריע גביית אלמנה מגביית שאר ב"ח דמגבי' מיתמי היכא דליכא למיחש לצררי עכ"ל והענין בה דהר"ש מיינבל"א ס"ל כמו שזכרתי בסי' צ"ו ס"ק ט"ו דכ' ב"י בשם מ"כ דעיקר חשש צררי היינו סמך למיתה דוקא א"כ חשש דתפיסה הוא ג"כ דוקא סמוך למיתה וא"כ לק"מ מה שהקשה ר"י על הר"ש ניחוש לתפיסה דהא שם מיירי דנפל הבית עליו ועל אשתו נמצא דמיתת שניהם היה פתאום ולא היתה שם תפיסה סמיך למיתה אבל ר"י לא סבירא ליה כן אלא ס"ל דחשש תפיסה הוא מקודם לזה ובזה לא קי"ל כוותיה אלא דאין חשש אלא סמוך למיתה ועד"ז כתב גם כן בתשובת הרא"ש שם דהאידנא מגבין כתובות ליורשי אלמנות שנהרגו עם בעליהן בקידוש השם ג"כ לא שייך חשש תפיסה ולענין ליזקק לנכסי יתומים עיקר החשש משום צררי דהיינו שיש להמתין עד שיגדלו' דשמא מייתי ראיה דאתפוס לה צררי כמו דמצינו פ"ק דב"ב לענין שובר על שטר חוב אבל משום שמא תפסה משלו לא אמרו שבשביל זה אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים דאי חיישת לזה גם אם יגדלו לא נזקק לשלם דאין שייך לומר שמא יביאו עדים שתפסה דהא עיקר תפיסה בסתר והא ודאי לא אמרי' שלא תגבה לעולם אלא מה שאפשר להתברר אמרי' דמתני' עד שיגדלו וכיון שאין החשש אלא משום צררי האידנא דאין שכיח צררי נזקקים לנכסי יתומים קטנים זהו דעת הרא"ש שם ופשוט שסברא זו אינה אלא להזקק לנכסי יתומים קטנים אבל לענין שבועת כתובה פשיטא שצריכה אם לא מת פתאום או בבעל מודה מכל הנ"ל מבואר דכל שתובעת כתובתה בין גרושה בין אלמנה חייבת שבועה שלא תפסה משלו כלום אפילו ע"י פילכה ואפי' במקום שאין שם שבועת צררי כההיא דתשובת מהר"ל חביב או שייחד לה קרקע שזכר במרדכי שהבאתי לעיל מ"מ צריכה לישבע שלא תפסה משלו אלא שנ"ל דההיא של מהר"ל חביב יש חילוק בענין התפיסה דשם הוה הפטור משבועת צררי מחמת שהיה אומר קודם מיתתו שינתן לה הכתובה חוץ מעשרים דוקאטי"ן ומכח זה בטל טענת צררי נ"ל שזה מועיל ג"כ לבטל טענת תפיסה בחייו כיון שהוא לא השדה אנן נמי לא חשדי' לה דהא עיקר הטעם להשביעה על הספק היינו מטעם דאמרי' דאלו היה קיים היה טוען כך וכך עכשיו אנו טוענין בשבילו אבל בזה שהוא עצמו לא חשדה ואמר ליתן לה כתובתה אנן נמי לא חשדינן לה להצריכה שבועה מספק אלא דאם יש חשש תפיסה לאחר מיתה דהיינו שמא אחר מיתה תפסה בה ודאי צריכה לישבע אף שא"צ לישבע בטענת צררי והא שאמרנו דבין גרושה ובין אלמנה משביעה על הכל לאו בחד ענינא הם דכל אחד לפי דינו קאמרי' דהיינו באלמנה נשבעת אפי' אם לא יטענו היורשים שתשבע אבל בגרושה דוקא שיטעון הבעל שתשבע הן על טענת פרעון הן על טענת אפוטרופוס או על טענת תפיסה ע"י פילכה אבל אם לא יטעון שתשבע אינה נשבעת כלל וזה לא הוצרך להזכיר בטור כי כבר כתב זה בסי' צ"ו דין גרושה ובזה מתורץ מה שיש לכאורה להקשות ממ"ש התו' בכתובות דף פ"ח דהא דאמרי' באין תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותהלאו דוקא דה"ה הוא עצמו דהואיל דמיירי באפוטרופוס דבחיי בעלה מיירי מה חילוק איכא ואיידי דנקט ברישא בתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה דהתם יורשים דוקא תנא נמי סיפא יורשים עכ"ל משמע דבתובעת אין הבעל משביע הגרושה אלא דוקא יורשין משביעין האלמנה ולא כדברי הטור ומ"ה כתב מו"ח ז"ל דיש מחלוקת בין הטור להתוספות דלהטור יש חיוב על הגרושה טפי מן אלמנה בתובעת דגרושה חייבת לישבע אפילו בטענת תפיסה אבל באלמנה אין נשבעת אלא בטענת צררי דוקא ולא דק כלל בדברים אלו דודאי אין חיוב כלל בגרושה יותר מאלמנה דכל מה שחייבת בגרושה מכח טענת הבעל חייבת גם האלמנה דאנן טענינן מה שהבעל יכול לטעון ומ"ש התוספות בתובעת דוקא יורשין משביעין אותה היינו למעוטי בגרושה דשם אין שבועה כ"ז שאין הבעל אומר שתשבע כמו שכ' הטור סי' צ"ו דיאן הגרושה נשבעת היינו באם אין הבעל אומר שתשבע גרושה אין לה שום שינוי משאר ב"ח אבל הטור כאן מיירי באם הוא טוען שתשבע אז הוה דינה כאלמנה בלא טענה דהטור כתב תחלת הסימן המשביע אשתו כו' דזה מיירי בטוען בפי' שתשבע וע"ז קאי גם מ"ש אח"ז אבל אם גירה ונראה ללמוד מכאן גם בשאר ב"ח שבא לגבות בשטרו וטוען הלוה טענת ספק שהוא חשדו שתפס משלו אע"ג דהוא בענין שאין עליו שבועת שותפין מ"מ כיון שבא לתבוע חובו הוה דינו ממש כגרושה שתובעת כתובתה דלא תקנו חכמים כלל שום שבועה בגרושה יותר משאר ב"ח כנ"ל ברור בס"ד ובדרישה ומו"ח ז"ל לא דקו כראוי בסי' זה בדברי הטור כלל מעיין בצדק ולענין הלכה ברור הוא דיש לנו לפסוק כהרא"ש וטור שפסקו כר"ש והיינו כדיעה הא' שבסעיף כ' שכ"כ התוס' שר"ת עשה מעשה כן וכן משמע מלשון הש"ע שכן דעת הרא"ש תחלה בסתם ואח"כ כתב דעת הרמב"ם שהוא כרי"ף בשם י"א ומשום הכי יש לתמוה על מ"ש הש"ע בח"מ סימן צ"ג סעיף א' דאשה הנושאת ונותנת כולי משביעין אותה והיינו כרי"ף ורמב"ם ולא הביא שם דעת הרא"ש דבתובעת כתובה תליא מלתא והיא עיקר:
דברי המגיה וכתב ב"ש ובטורי זהב פסק כל שתובעת כתובתה חייבת לישבע שלא תפסה משלו כלום אפי' בלא גלגול דאתפיס צררי ויכול להשביעה אפילו על פילכה ואלמנה חייבת לישבע שבועות אלו אפילו אם טענו היורשים אבל גרושה אינה חייבת לישבע אלא דוקא אם טוען הבל שתשבע אז מחיבת לישבע אפילו על טענת שתפסה בעצמה ואלמנה שצוה בעלה ליתן לה כתובה א"צ שבועה כיון שהוא לא חשדה אנן נמי לא חשדינן אותה מיהו נראה עיקר דהיורשים א"י להשביעה בלי גלגול שבועה כמו שכתב עכ"ל ותמהני מאד עליו איך מלאו לבו להכניס ראשו בין הרים גדולים פוסקים ראשונים להכריע בלי שום טעם וסברא וראיה להכרעתו וגם לדחות כל ראיות הט"ז בלי שום שראיה לדבריו ואף גם לא שת לבו לעיין איך עירב בהכרעתו דיעות הפוסקים מה שא"א להעמיד כלל דמ"ש הא דכתב הטור רס"ו הבעל שמשביע אשתו על הכתובה יכול להשביעה ג"כ על מה שנתעסקה משמע דוקא ע"י גלגול משביע' אותה כו' כוונת הטור כו היינו פילכה ועיסתה כו' זה אינו כלל דהטור כתב בהדיא בסי' צ"ו ומה שבועה נשבעת שלא התפיס הבעל צררי ושלא לקחו משלו כלום וכבר הביא הט"ז ראיות ברורות דשבועה דתפסה אינו תלוי בשבועה דאתפסו צררי ומה תובעת כתובתה דאז אינו יכול להשביעה על פילכה כ"א ע"י גלגול ע"ש ומ"ש דהרא"ש ס"ל כן דע"י גלגול דוקא משביע' על פילכה היינו לת"ק ולא לר"ש ולא כמו שמדחה הוא בגילתא דחוטת' בלתי טעם כלל דהרי הרא"ש לא כתב זה אלא לדעת ת"ק ולא לדעת ר"ש ומ"ש ונראה להכריע על חנונית יכול להשביעה בלי גלגול כשתתבע הכתובה כמשמעות הרא"ש והטור וכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם אבל היורשים א"י להשביע אלא ע"י גלגול דהא להרי"ף אין היורשים יכולה להשביע אותה על חנונית שהיה בידה בחיי אביהם ולדעת שאר פוסקים דס"ל דיורשים יכולים להשביעה י"ל דוקא על ידי גלגול יכולים להשביעה עכ"ל א"א להעמיד על ההכרעה הנ"ל דהא כתב הר"ן פרק הכותב כתב העיטור שהרי"ף כתב בתשובה באשה שעשאה בעלה חנוני ומת ולא השביעה איכא דס"ל להלכה כת"ק דהמושיב אשתו חנונית משביע אותה בכל עת שירצה וכיון שמת הבעל ולא השביעה מחל לה ואין היורשים יכולים להשביע ואיכא דס"ל הלכה כר"ש אין תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אות' תובעת כתובתה היורשים משביעין אותה ודעתי נוטה כת"ק דהלכה כסתם משנה וכיון שמת הבעל ולא השביעה מחל לה ואין היורשים משביעין אותה עכ"ל משמע מזה הא דפסק הרי"ף דיאן היורשים משביעין אותה היא משום דפסק כת"ק דהבעל יכול להשביעה בכל עת וכיון דלא השביעה מחל לה ולכך אין יכולים היורשים להשביע' א"כ לדעת שאר פוסקים דהיינו ר"ח ור"ת והרא"ש והטור דפסקי הלכה כר"ש דבאינה תובעת הכתובה אין היורשים יכולים להשביע אותה על האפיטרופוס שבחיי בעלה וה"ה הבעל בעצמו כמ"ש התוס' בפרק הכותב דף פ"ח בד"ח לאפוקי וכן הטור והרא"ש והש"ע א"כ לא שייך לומר כיון דלא השביע' הבעל בחייו מחל לה דהא לא היה בידו להשביעה כיון שלא היתה תובעת כתובתה אם כן לאחר מותו כשהיא תובעת כתובתה למה יגרע כוחם של היורשים שלא להשביעה כי אם ע"י גלגול מאלו היה אביהם חי שהיה יכול להשביעה בלא גלגול כשהיא תובעת כתובת' ולא נמצא עוד שום פוסק דס"ל הלכה כת"ק כי אם הרמב"ם וס"ל בפ"ט דה' שותפין דהיורשים א"י להשביעה בלא גלגול כיון דאביהם לא השביעה מחל לה א"כ גם ע"י גלגול לא היה כח בידם להשביעה כיון דמחל לה אביהם ואי ס"ל דאין זה מחילה מה שלא השביע אותה בחייו א"כ בלא גלגול יכולים להשביעה ואת"ל דמסופ' הוא אי הוי מחילה או לא ולכך א"י להשביעה כי אם ע"H גלגול א"כ גם בהרי"ף נוכל לומר כן דהא דס"ל דאין היורשים משביעין אות' היינו בלא גלגול דשמא מחל כיון שלא השביע' בחייו אבל ע"י גלגול ש"ד א"כ אין כאן הכרע' כלל אפי' בין הרי"ף והרמב"ם עכד"ה):
באר היטב
(א) חנונית וכו': דברי המחבר תמוה הוא בסעיף זה פסק בפשיטו' דמשביעה אפי' בטענות שמא ובסעיף שאח"ז מביא פלוגת' אם יוכל להשביעה עיין ב"ח ח"מ ב"ש ועיין במהרש"א מ"ש בפי' התוס' הלז ע"ש. וב"ש העלה ונראה להכריע על חנונית יוכל להשביעה בלי גלגלול כשתבעה הכתובה. אבל היורשים א"י להשביעה אלא ע"י גלגול: וט"ז פסק כל שתובעת הכתובה חייבת לישבע שלא תפסה משלו אפילו בלא גלגול שבועה שהתפיס לה בעלה צררי ויוכל להשביעה אפי' על הלכה. ואלמנה חייבת לישבע שבועות אלו אפילו אם לא טענו היורשים. אבל גרושה אינה חייבת לישבע אלא דוקא אם הבעל טוען שתשבע אז צריכה לישבע הן על טענות אפטרופס הן על טענות שתפסה בעצמה ואלמנה שציוה בעלה ליתן לה הכתובה א"צ לישבע שלא יתפסה בעצמה כיון שהוא לא חשדה אנן נמי לא חשדינן אותה. והב"ש חולק עליו וכתב נ"ל עיקר דהיורשים א"י להשביעה בלי גלגול שבועה עיין שם.