שאגת אריה/ב
אחר שנתברר בסימן הקדום דקריאת שמע דאורייתא אכתי נשאר לנו לברר אי שמע והיה אם שמוע תרווייהו הוו מה"ת או בפרשה שמע לחוד או אפילו בפסוק ראשון של שמע ישראל לחוד סגי מהתורה. וראיתי לבעל פ"ח (פרי חדש) באור החיים סימן ס"ז שהאריך להוכיח ששמע והיה אם שמוע הוו מהתורה וכתב שכן מטין דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות ק"ש עד כאן. וכמדומה לי שכוון למה שכתב שם הרמב"ם "פעמים בכל יום קורין קריאת שמע בבקר ובערב שנאמר: "ובשכבך ובקומך כו'". ומה הוא קורא? ג' פרשיות אלו הן: שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד ה' כו'. ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על זכירת שאר כל המצות, ואח"כ פרשת ציצית כו'. וקריאת ג' פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת ק"ש" ע"כ. והוא סבר מדכתב הרמב"ם פעמים בכל יום קורין ק"ש ומסיים "וקריאת ג' פרשות אלו היא הנקראת ק"ש" ש"מ דחיוב שלשתן מהתורה דקריאת "ויאמר" אע"ג דלא כתיב בה "בשכבך ובקומך" מ"מ (=מכל מקום) קורין אותה מפני הזכרת יציאת מצרים שבה ומצוה מהתורה להזכיר יציאת מצרים בין ביום בין בלילה כמו שכתב שם הרמב"ם.
אבל באמת הא ליתא דהא דכתב הרמב"ם בתחילת דבריו "פעמים בכל יום קורין ק"ש" לא קאי אלא על פרשת שמע לחוד והא דמסיים וקריאת ג' פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת ק"ש היינו בלשון חכמים שתקנו לקרות את כל ג' פרשיות הללו והקדים זאת לאשמועינן שכל הדינים שכתב לקמן לענין ק"ש סתמא שכל הג'פרשיות בכלל זה. ותדע שהרי כתב "וקריאת ג' פרשיות אלו על סדר זה כו'" משמע דוק' על סדר זה תחילה שמע, ואחריה והיה אם שמוע, ואחריה ויאמר - הוא דנקראת ק"ש. א"כ א"א (=אי אפשר) לומר דזה קאי אריש דבריו שהתחיל "פעמים בכל יום קורין ק"ש" ויליף לה מקרא, דהא וודאי אין סדר הפרשיות מהתורה אלא דרבנן תיקנום לקרותם על סדר זה מט"ז (=מטעם זה) שכתב הרמב"ם וכדתנן בריש פ"ב דברכות (דף י"ג).
ועוד שהרי אין סדר הפרשיות מעכב בדיעבד ואם הקדים את המאוחר למוקדם ל"ל בה וכמו שכתב הרמב"ם גופיה בפרק ב' מהלכות ק"ש "הקורא למפרע לא יצא. בד"א (=במה דברים אמורים)? בסדר הפסוקים, אבל אם הקדים פרשה לפרשה אע"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאין סמוכה לה בתורה." ע"כ. ואי סדר הפרשיות מהתורה היה סדרן מעכב אע"פ שאינה סמוכה לה בתורה כמו שמעכב סדרן בתפילין ומזוזה מהאי טעמא אע"פ שאין סמוכים בתורה אלא וודאי כדאמרן:
ועוד נ"ל ראיה דע"כ להרמב"ם אינו מה"ת אלא קריאת פ' שמע אבל לא והיה אם שמוע דאי ס"ד תרווייהו הוי מה"ת ה"ל למחשב לקריאת ב' פרשיות אלו לשתי מ"ע דהא וודאי אין מעכבות זו את זו דהא בכל חדא וחדא נכתב בשכבך ובקומך באפי נפשי' ואם קרא אחת מהן ולא קרא את השניה אותה שקרא מיהו יצא ידי חובתו. והרי הרמב"ם כתב בפתיחת הלכות ק"ש מ"ע אחת והוא לקרות ק"ש פעמים ביום ע"כ. וכן במנין המצות לא חשיב לק"ש אלא לענין מ"ע אחת. ואם אית' הא שמע והיה אם שמוע פרשיות חלוקות הן היה לו למנותם לב' מ"ע. אלא וודאי ס"ל שאין קריאת והיה אם שמוע מה"ת ועמ"ש לקמן סי' ג':
עוד הביא הפ"ח ראיה שפ' והיה אם שמוע הוי מה"ת מדאמר בר"פ היה קורא תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע דיעבד אין לכתחלה לא אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר"י אומר לא יצא וע"כ ל"ק ר"י אלא גבי ק"ש דאוריית' כו' ואם אית' דפ' ראשונה גרידא הוי מה"ת א"כ מאי משני ר"ח דהא במתניתין הקורא את שמע תנן סתמ' ומשמע אפי' והיה אם שמוע דהוי מדרבנן וכ"ת לדידך נמי תקשה דהא פרשה ציצית לא הוי מדאוריית' לאו קושי' היא דכיון דצריך להזכיר יציאת מצרים מה"ת וקורא במקומה פ' ציצית שפיר משני רב חסדא ע"כ ל"ק ר"י אלא גבי ק"ש דאוריית' דהיינו ג' פרשיות דהשתא הוי מה"ת ולהכי בעי לעיכובא שישמיע לאזניו ע"כ. ולדידי לאו ראי' הוא דק"ש דאוריי' דקאמר אפי' שמע לחוד קאי דהוי מה"ת. ומהתימ' על הפ"ח שהוא בעצמו כ' כן שם כה"ג אהא שמביא ראי' מדל"ק ר"א ספק קרא פ' והיה אם שמוע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא והוי מפליג בק"ש גופיה אלמ' דפ' והיה אם שמוע נמי הוי דאוריי' וכ' דבהא יש לדחויי דמסתמ' היינו פסוק ראשון כדאמר בפ' לולב הגזול ק"ש מה היא פסוק ראשון ע"כ. ולפ"ז גם דפ' הקורא איפשר לומר דפסוק ראשון קאמר.7 מ"מ מה שדחה הפ"ח הא דל"ק ר"א ספק קרא והיה אם שמוע כו' אינו חוזר וקורא בהא דהיינו פסוק ראשון. לא דק דמה ענין פסוק ראשון לוהיה אם שמוע הרי אנן אמרינן לימא ר"א ספק קרא והיה אם שמוע ומה ענין פסוק א' לוהיה אם שמוע. ונראה שנתערבו הדברים לבעל פ"ח בכאן ואהא דר"י מתרץ הכי דהא דקאמר הקור' את שמע היינו פסוק ראשון. מ"מ לא נמלט בכאן משגיאה דמקשה א"כ מאי משני ר"ח כו' גם מסיים דג' פרשיות הוו מה"ת להכי בעי לעיכובא שישמיע לאזניו דמשמע מדבריו להדי' דדוקא בדאוריי' הוא דבעי ר"י להשמיע לאזנו לעיכוב' אבל לא בדרבנן. ולית' דמדרבנן נמי בעי להשמיע לאזניו לעיכוב' כדאמר התם חרש המדבר ואינו שומע אינו כשר לקרות את המגילה ואפי' בדיעבד השומע ממנו לא יצא ומוקי לה כר"י אע"ג דקריאת מגילה הוי מדרבנן. והא דקאמר עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בק"ש דאוריי' לאו למימר' דבדאוריי' תלי' מילת' אלא נ"ל דה"פ דהא הכי אמר התם עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בק"ש דאוריי' אבל תרומה משום ברכה היא וברכה דרבנן ולאו בברכה תלי' מילת' כלומר אע"ג דחרש המדבר ואינו שומע שתורם לא יצא ידי חובת הברכה שבירך על הפרשת תרומה לר"י מ"מ תרומתו תרומה הואיל וברכה דרבנן לאו בברכה תלי' מילת' בהפרשת תרומה דאפי' תרם ולא בירך כלל תרומתו תרומה ומדקאמר לא בברכה תלי' מילת' ש"מ נמי דאפי' בברכה דרבנן אפי' הכי לא יצא בלא השמיע לאזניו אפי' בדיעבד וה"ל כאלו תרם ולא בירך כלל אלא כיון דברכה דרבנן לאו בברכה תליא מילתא דהפרשה ואין הברכה מעכבת הילכך אם תרם תרומתו תרומה. והא דקאמר ע"כ לא קאמר ר"י אלא ק"ש דאוריי' לאו משום דבדאוריי' היא דהוי עיכוב' לר"י בלא השמיע לאזניו דהא בדרבנן נמי מעכב' בלא השמיע לאזניו כגון מגילה וכל הברכות ועיקר החילוק הוא בין מצוה שעיקרה הוא בדבור ל"ש דאוריית' כמו ק"ש ול"ש דרבנן כמו מגילה וברכת תרומה בלא השמיע לאזניו לא יצא לר"י אפי' בדיעבד ומ"מ אע"פ שלא יצא ידי חובת ברכ' בלא השמיע לאזניו לר"י אפי' בדיעבד אפ"ה חרש המדבר ואינו שומע שתרם תרומתו תרומה אע"פ שלא יצא ידי הברכה לאו בברכ' תלי' מילתא לעכב את הפרשת תרומה ואין הברכה מעכבת לעשיית המצוה. וע"כ לא קאמר ר"י אלא גבי ק"ש דאוריי' ה"ק הואיל וק"ש דאוריי' ואפי' לשמואל דאמר ק"ש דרבנן מודה דעיקר קריאה הוי מה"ת כמ"ש בסי' שלפני זה א"כ איכ' למידרש משמע דכתי' גבי ק"ש להשמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ואם לא השמיע לאזניו לא יצא כדדריש ליה התם אדר"י ומק"ש ילפי' לכל המצות בלא השמיע לאזניו לא יצא לר"י כדמוכח התם הא דלא יברך אדם בה"מ בלבו שמביא שם הגמ' ומגילה וברכות דרבנן נמי כעין דאוריי' תקון דבלא השמיע לאזניו לא יצא לר"י. וכיון דהא דקאמר אלא גבי ק"ש דאורי' ה"פ דכיון דדאוריי' היא א"כ שמע דכתב רחמנ' להשמיע לאזניו עליה קאי ע"כ ק"ש דאוריי' דקאמר המכוון על פ' ראשונ' דכתיב שמע גבה אבל בוהי' אם שמוע וויאמר הא לא כתי' שמע בהו אע"ג דודאי בלא השמיע לאזניו לא יצא. לא מיירי. ואזד' לה ראיית הפ"ח מהא. גם מהא דר"א מדלא מפליג בק"ש גופי' ונימ' ספק קרא והיה אם שמוע אינו חוזר וקור' דהוי מפליג בק"ש גופי' לאו ראיה היא דר"א נקט בסיפא דמילתיה שם ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל לרבותא לאפוקי מר"י דפליג עליה התם ואמר ולואי שיתפלל אדם כל היום וס"ל דחוזר ומתפלל. עוד כתב הפ"ח דמוכח כן מדאמר בהלל ומגילה מהו שיפסיק אמרינן ק"ו ק"ש דאוריי' פוסק כו'. והא נמי איכ' למידחי כדקדחינן דאפרש' ראשונה לחוד קאי. עוד הביא ראיה דאם אית' דפ"א לבד הוי מה"ת א"כ מאי קאמר ר"י ב"ק למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע הא שמע הוי מה"ת להכי קדמה אלא ע"כ דגם והיה אם שמוע הוי מה"ת והא דמבעי' ליה למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר הכי קמיבעי' ליה כיון דחייב לזכור יצ"מ ותקנו פ' ציצית משו' ענין יצ"מ שיש בה א"כ מה קדימה יש לוהיה אם שמוע לויאמר. ועוד אי אמר' דפ' והיה אם שמוע אינה מה"ת א"כ ראוי להקדים פ' ציצית אע"ג שאינה נוהגת אלא ביום אלא וודאי כדאמרן ע"כ. ואין זה ראיה דאע"ג דוהי' אם שמוע אינה מה"ת שפיר קמיבעי' ליה למה קדמה לה פ' שמע אע"פ שהיא מה"ת דאין טעם הקדימה תלי' בהא מפני שהיא מה"ת.8 דהא קידוש היום הוי מה"ת כדאמר בפ' מי שמתו (ד' כ) נשים חייבות בקידוש היום ד"ת ואפ"ה ברכת היין דרבנן קדמה לברכת היום של תורה לב"ה כדאמר בר"פ אלו דברים (ד' נא). ואפי' ב"ש ל"ק דברכת היום קודם אלא משום דהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא כדאמר התם. אבל מטעמ' דקידוש היום הוי מה"ת וברכת היין דרבנן לא קאמרי. ועוד דאמר התם ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום שהיין גורם לקידושא שתאמר. ד"א ברכת היין תדיר וברכת היום אינו תדיר ותדיר ושא"ת תדיר קודם ואמרינן מאי ד"א וכ"ת התם תרתי והכא חדא ה"נ תרתי נינהו ברכת היין תדיר וכו' ואס"ד דשל תורה יש לו דין קדימה על של סופרים א"כ מאי קאמרי בית הלל ה"נ איכ' תרתי הרי התם גבי ברכת היו' איכ' תלת' דה"ל מה"ת ואכתי ראוי להקדימה לברכת היין שאינה אלא מדרבנן וליכ' אלא תרתי. אלא וודאי ש"מ דאין שום קדימה לשל תורה על של סופרים כלל. ומש"כ עוד הפ"ח דאי אית' דוהיה אם שמוע אינה מה"ת א"כ ראוי להקדים פ' ציצית כו'. הא וודאי לית' דא"כ תקשה לשמואל דאמר ק"ש דרבנן דא"כ תקדום פ' ציצית לפ' והיה אם שמוע ואפי' לפ' שמע נמי תקדום לשמואל ואע"ג דמודה בעיקר קריאה דהוי מה"ת מ"מ כיון דאין קריאת פ' זו של שמע הוי דווק' מה"ת הרי יוצא ידי חובת הקריאה של תורה בפ' ויאמר נמי ותו לא הוי קריאת פ' שמע אלא מדרבנן וראוי להקדים לה קריאת פ' ויאמר מפני הזכרת יצ"מ שבה דהוי מה"ת אפי' לשמואל. אלא ע"כ אין לשל תורה דין קדימה על של סופרים כלל וכדאמרן. עוד כ' הפ"ח וכן מוכח מדאמר בספ"ק דברכות פ' ציצית מפני מה קבעוה בק"ש ומדלא קמיבעי' ליה פ' והיה אם שמוע מ"מ קבעוה אלמ' דהוי מדאוריית' ע"כ. ואין זה כלום דטעמא דקבעו לפ' והיה אם שמוע בק"ש כבר נלמד מדר"י ב"ק דאמר במתניתין למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות אלמ' טעמ' דוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מצות הוא. עוד כתב הפ"ח וכן מוכח ההיא דירושלמי מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אמר רבי אחא ק"ש ד"ת תפלה איננה ד"ת ואי אית' דפ' ראשונה לבד הוי ד"ת ליפלוג מתניתין בק"ש גופא אלא משמע דכולה הוי מה"ת ע"כ. ואין זה כלום דבמתניתין בפ"ק דשבת (ד' ט) הכי תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ כו' ואם התחילו אין מפסיקין מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ומפרש בגמ' דהאי מפסיקין לק"ש דסיפא אחברים שעוסקים בתורה קאי. וי"ל דאיידי דמיירי רישא אין מפסיקין לענין תפלה תני נמי סיפא אין מפסיקין ולא מפליג בק"ש גופה ובע"כ צריכין אנו לומר כן שהרי לשמואל דאמר ק"ש דרבנן ואפי' למש"כ דמודה שמואל בעיקר קריאה דהוי מה"ת מ"מ הכא דמיירי מחברים שעוסקים כבר בתורה א"כ יצאו ידי חובת עיקר קריאה דאוריית' והא דמפסיקין לק"ש ה"ט מפני קבלת עול מלכות שמים שבפ' שמע וכמ"ש בסי' שלפני זה וא"כ אכתי הוה מצי לאפלוגי בק"ש גופיה שהרי בוהיה אם שמוע ליכ' קבלת עול מלכות שמים אלא ודאי כדאמרן. עוד כתב הפ"ח ואין להביא ראיה מסוגיין דקאמר ר"א ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקור' ומדמסתים לן סתומי משמע דקאמר חוזר וקורא כולה. דאיכ' למידחי דכיון דתקון רבנן לקרותה כולה צריך לקרות כתיקונה וכמש"כ הרשב"א. גם אין להביא ראיה מדאמר בפ' היה קורא בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון בין כתיבה לכתיבה יחזור לכתיבה ראשונה אלמ' דפ' והיה אם שמוע נמי הוי מה"ת דאל"כ למה חוזר. דיש לדחות דש"ה דכיון שהוא עסוק בק"ש יש לו לתקן כל כמה דמצי לקרות כראוי ע"כ. וכיוצא בזה כתבו תלמידי רבינו יונה אהא דטעה בין פרק לפרק דאפי' לשמואל דאמר ק"ש דרבנן ומספיק' אינו חוזר וקור' דה"מ בשלא קרא כלל אבל בשהתחיל לקרות אפי' שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון שהתחיל וזה הוא הנכון ואם כן גם ראיה זו שהביא מדלא אר"א ספק קרא והיה אם שמוע דאינו חוזר וקורא לית' דוודאי חוזר וקורא דדוקא לשמואל דס"ל דק"ש כולה אינה אלא מדרבנן מספיקא אינו חוזר וקורא ואין צריך להתחיל כלל. אבל לדידן דיש למקצת ק"ש מיהו עיקר מה"ת אם מספק' ליה אפי' בוהיה אם שמוע דרבנן מ"מ חוזר וקורא מספק ממ"נ אם בריא לו שקרא פרשה ראשונה דאוריי' הרי כיון שהתחיל להתעסק בק"ש יש לו לתקן אפי' של דרבנן מספיק' ואם מסופק נמי מפרשה ראשונה כיון דע"כ צריך לחזור ולקרות מספק פרשה ראשונה של תורה זה גורם לו נמי לקרות אפי' של דרבנן כיון דבע"כ צריך להתעסק בק"ש משום פרשה ראשונה של תורה חוזר וגומר כולה וא"כ ספק אם קרא והיה אם שמוע ע"כ חוזר וקורא אע"פ שאינה אלא מדרבנן. מיהו האי ראיה מדלא אר"א ספק קרא והיה אם שמוע בלא"ה לאו ראיה היא וכמש"כ למעלה:
ומה שנ"ל בזה הוא דקריאת פרשה שמע כולה הוי מה"ת ולא סגי פסוק ראשון של שמע ישראל אבל פ' והיה אם שמוע אינו אלא מדרבנן. ויש לי להבי' ראי' דכל פ' שמע הוי מה"ת ולא סגי בפסוק שמע ישראל לחוד מהא דאמר בר"פ היה קורא (די"ד) בעי מיניה אחי תנא דבי ר' חייא מר' חייא בהלל ומגילה מהו שיפסיק כלומר לשאילת שלום מפני הכבוד והירא' כדרך שמפסיקין לק"ש כדתנן התם. אמרינן ק"ו ק"ש דאוריי' פוסק כו'. ואס"ד דק"ש דאוריי' אינה אלא פסוק ראשון של שמע ישראל לחוד הא בדידיה אינו רשאי להפסיק לא מפני היראה כגון אביו או רבו ולא מפני הכבוד אם לא מפני שהוא ירא ממנו שמא יהרגנו והא מילת' דפשיטא היא דאין לך דבר שעומד מפני פיקוח נפש וכך כתב הב"י בא"ח סי' ס"ו דבאמצע פסוק שמע ישראל אין להפסיק כלל שאין לך דבר גדול כקבלת מלכות שמים ובודאי טעמ' דמסתבר הוא ויש ללמוד זה בק"ו מתפלה דתנן אפי' המלך שואל בשלומו לא יפסיק. וכן פסק בש"ע שם באמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו כו' חוץ מפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו שלא יפסיק בהם כלל אם לא מפני מי שהוא ירא שלא יהרגנו ע"כ. ומדקאמר ק"ש דאוריית' פוסק ע"כ אשארא קאי חוץ מפסוק שמע ישראל וש"מ דהשאר נמי הוי מדאוריי'. ומכאן יש לי ראיה נמי דהלכה כר"א דאמר ק"ש דאוריי' דהיינו קריאת שמע דהאי קרא דושכבך ובקומך אההיא פרשה דוקא קפיד. דאי כשמואל דאמר ק"ש דרבנן וקר' דובשכבך ובקומך בד"ת כתיב ובאיזה ד"ת שקורא בשעת שכיבה וקימה יצא ואין שיעור לדבר ואפי' בפסוק אחד סגי א"כ מאי קאמר ק"ש דאוריי' פוסק ואשארא קאי חוץ מפסוק ראשון של שמע ישראל דהא בדידיה אינו פוסק א"כ תו לא הוי שאר ק"ש דאוריי' דכיון דכבר קרא פסוק שמע ישראל יוצא ידי חובת עיקר קריאה של תורה והשת' השאר אינה אלא מדרבנן. אלא וודאי ע"כ ש"מ דגוף קריאת פרשת שמע הוי מה"ת וחייב לקרות את כל הפרשה מדאוריי' וכדאמרן עוד נ"ל להביא ראיה דפר' שמע כולה הוי מה"ת דתני' ר"פ היה קורא (די"ג) הדברים על לבבך יכול יהא כל הפרשה צריכה כוונה ת"ל האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דר"א א"ל ר"ע ה"ה אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה. ופירשו התוס' דיליף לה דאי כדקאמרת ה"ל למכתב אשר צויתיך דמצוך משמע אפי' מכאן ואילך ע"כ. ומדצריך האלה לר"א למעוטי מכוונה מכאן ואילך ולר"ע שינה קרא למכתב אשר אנכי מצוך היום לכל הפרשה שצריך כוונה ש"מ דמה"ת חייב לקרותה את כולה ולא סגי בפסוק ראשון לחודא וא"ת א"כ מהא גופיה יש להוכיח נמי דפ' והיה אם שמוע הוי נמי מה"ת שהרי כתבו התוס' אדר"ע דאמר כל הפ' כולה צריכה כוונה דמ"מ איצטריך האלה דאי לא"ה ה"א דאף פ' שניה בכלל ע"כ. ומדאיצטריך קרא למעוטי פרשה והיה אם שמוע מכוונה מכלל דעיקר קריאתה הוי מה"ת וראיה זו הביא הפ"ח להוכיח דפ' והיה אם שמוע הוי מה"ת. אומר אני דלאו ראיה היא כלל דאיכא למימר דכמו דלר"א לא משמע ליה שום דרשא מהא דשינה קרא למכתב אשר אנכי מצוך דיליף מיניה ר"ע דכל הפ' כולה צ"כ ה"נ לא משמע לר"ע למדרש מקרא דהאלה מידי אלא אורחא דקר' הוא ולאו לדרשא אתי'. תדע שהרי תניא אידך התם על לבבך ר' זוטרא אמר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ר' יאשיה אמר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך כלומר פ' והיה אם שמוע מצות כוונה. ומפ' בגמ' דה"ק ע"כ מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך מצות כוונה משום דכתיב על לבבכם ובלא קריאה מ"מ ס"ל דפרשת והיה אם שמוע בעי כוונה אם כן לדידיה תקשה האי האלה דפרשת שמע למעוטי מאי אתא דוודאי משמע דכמו דס"ל דפרשה והיה אם שמוע צריכה כוונה הכי נמי צ"כ כל פרשת שמע ולא דריש האלה למעוטי מכאן ואילך פרשת שמע גופה כדדריש לה ר"א דלדידיה ע"כ האלה לאו דוקא כיון דאפילו פרשת והיה אם שמוע צ"כ וע"כ האלה לא משמע דלמעוטי מידי קאתי ויש לדחוק בדוחק גדול. ועי"ל דהאי האלה אע"ג דמשמע ליה לר"ע דלמעוטי אתי לאו למעוטי פרשה שניה דהא והיה אם שמוע אינה מה"ת. אלא למעוטי שאר פרשיות שצריך לקרותם מה"ת כפ' בכורים ווידוי מעשר ופ' חליצה וכל הני דתנן בר"פ ז' דסוטה (דל"ב) שא"צ כוונה. וכה"ג פירשו התוס' התם בר"פ היה קורא גבי הא דאמר התם למימר' דסברי רבנן דכל התורה כולה בלה"ק נאמרה דאהני פרשיות דאמרן קאי. ואל תקשה עלי שהרי מההיא שמעת' גופי' מוכח איפכא דר' סביר' ליה התם ק"ש ככתבה כלו' בלה"ק דאמר קר' והיו בהוייתן יהו. וחכ"א בכל לשון דכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע ואמרי' למימרא דסבר ר' דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה דאס"ד בלה"ק נאמרה והיו דכ' רחמנא ל"ל איצטריך משום דכתיב שמע למימר' דסברי רבנן כל התור' כולה בלה"ק נאמרה דאס"ד בכל לשון נאמר' שמע דכ' רחמנ' ל"ל. איצטריך משום דכתיב והיו. ואס"ד דילפי לשאר כל המצות מק"ש א"כ מאי קאמר לרבי אס"ד בלה"ק נאמרה והיו דכתב רחמנא ל"ל וכן לרבנן אס"ד בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנ' ל"ל. דילמא לרבי כיון דכתב רחמנ' והיו דק"ש בלה"ק. ילפי' השת' לשאר כל המצות מק"ש דבלה"ק נאמרו וכן לרבנן כיון דכתב רחמנ' שמע דק"ש בכל לשון מהשת' ילפי' דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה. ול"ל לשנויי אליבא דרבי משום דכתיב שמע ואליבא דרבנן דכתיב והיו אע"כ לא ילפינן לשאר מצות מק"ש ואם כן א"א לומר לר"ע דהאלה למעוטי שאר מצות מכוונה אתי דמהיכ' תיתי דבעו כוונה דאיצטריך קר' למעטינהו. דהא מק"ש דבעי' כוונה לא גמרינן שאר מצות מינה. אומר אני דע"כ בלא דידי נמי תקשה דוודאי גמרינן לשאר מצות מק"ש שהרי לר"י דסבירא ליה הקור' את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא ויליף לה משמע דכתב רחמנ' גבי ק"ש השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך וגמרינן לשאר כל המצות מק"ש דבלא השמיע לאזניו לא יצא לר"י כדמוכח ההיא דלא יברך אדם בה"מ בלבו דמדמי בה"מ לק"ש לר"י וכמש"כ למעלה וא"כ תקשה ההיא סוגי' דגבי פלוגת' דרבנן ורבי אי כל התורה כולה בלה"ק נאמרה או בכל לשון וכמש"כ. ולמה שאכתוב לקמן סי' ז' דלא גמרינן שאר מצות לענין לא השמיע לאזניו לר"י מק"ש למאי דקאמר הגמ' דטעמ' דר"י משמע לק"מ ושם יתבאר זה היטב אבל תי' קושי' זו צריך ביאור ארוך וכ"כ אצלי במ"א ומפני שאינו נ"מ כ"כ לנדון שלנו לא העתקתי:
עוד הביא הפ"ח ראיה דוהיה אם שמוע הוי מה"ת מהא דאמרינן הקור' את שמע צריך שיכוין את לבו רב אחא אומר משום ר"י כיון שכיוון לבו בפ' ראשון שוב א"צ ובתוספת' אמר אם כיוון לבו בפרק ראשון אע"פ שלא כוון לבו בפרק אחרון יצא. הנה בין למר בין למר ב"פ ראשונות הוו מה"ת אלא דבהא פליגי ת"ק ס"ל כי היכי דבפ' ראשון כתיב על לבבך ודברת בם גם בפ' שני' כתיב על לבבכם לדבר בם לכן צריך שיכוין בב"פ ראשונות. ור"י סביר' לי' כר"ז דבפ"א איכ' מצוות כוונה וקריאה מכאן ואילך ליכ' אלא מצות קריאה והא דכתיב על לבבכם לדבר בם מיבעי ליה לכדרב יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה צריכ' שתהא שימה כנגד הלב ע"כ. ואין זה ראיה דת"ק ור"י לאו בקראי פליגי אלא לת"ק כל הג"פ דק"ש צריך כוונ' פרש' ראשונ' כולה לר"ע ועד על לבבך לר"א מה"ת מכאן ואילך מדרבנן ולר"י אין צריך כוונה אלא פ' ראשונה של תורה בלבד דכר"ע רבי' סביר' ליה. מ"מ ראי' זו מפלוגת' דר"ע ור"א אינה ראיה דכל פרשה שמע הוי מה"ת. דא"ל דאסמכת' בעלמא היא. תדע דלשמואל דאמר ק"ש דרבנן ע"כ אסמכת' היא. אלא דסוגיא אחת צריכ' ביאור דמשמע מינה לכאורה דפרשה והיה אם שמוע הוי מה"ת דהכי קאמרינן התם על לבבך ר' זוטרא אמר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ואמרינן מ"ש מכאן ואילך מצות קריאה דכתיב לדבר בם הכי נמי כתיב ודברת בם. הכי קאמר עד כאן מצוות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה. ומ"ש ע"כ מצות כוונה וקריאה. דכתיב על לבבך ודברת בם ה"נ כתיב על לבבך לדבר בם. ההוא מיבעי ליה לכדרב יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה צריכה שתהא שימה כנגד הלב. ומדקאמר ה"נ כתיב על לבבכם לדבר בם ש"מ דוהיה אם שמוע הוי מן התורה. וי"ל דוודאי לפי מה דס"ד דהמקשה השת' לדבר בם ועל לבבכם דכתב רחמנ' בפ' שניה בקריאה וכוונה איירי פרשה והיה אם שמוע הוי מן התורה ולא קא ק"ל אלא אהא דקאמר מכאן ואילך קריאה בלא כוונה הא כתיב על לבבכם והתרצן השיב לו על על לבבכם לחוד דקשי' ליה דההוא מיבעי ליה לכדר"י. אבל למסקנ' י"ל דוהיה אם שמוע אינה מן התורה כל עיקר דעל לבבכם לכדר"י ולדבר בם בד"ת כתיב דהרי רבי יאשיה אמר התם ע"כ מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונ' ואמרי' מאי שנא מכאן ואילך מצות כוונה כו' ה"ק ע"כ מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה ומ"ש ע"כ כו' התם נמי הא כתיב על לבבכם לדבר בם ההוא בד"ת כתיב והכי קאמר רחמנ' אגמירו לבנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו. והרי קמאי דקאמר אדר"י דלדבר בם לאו אההיא פ' דוהיה אם שמוע קאי אלא בד"ת כתיב ממילא והי' א"ש אינה מן התורה כיון דלדבר בם לאו עלה קאי והאי על לבבכם נמי ממילא משמע דלאו בכוונה מיירי כדס"ד כיון דאין מצוה בקריאת פרשה זו אלא לכדר"י אתי ופרשה והיה אם שמוע אינה אלא מדרבנן מהשת' י"ל נמי לר"ז דאמר מכאן ואילך מצות קריאה לאו מלדבר בם יליף לה דלדבר בם בד"ת כתיב כדדריש לה ר"י והכי מסתבר דכל למעוטי בפלוגת' עדיף לן. וכיון דלר"י ע"כ והיה אם שמוע לאו דאוריית' דלדבר בם בד"ת כתיב מנלן קריאת פרשה זו. ה"נ לר"ז לדבר בם בד"ת כתיב וממילא על לבבכם לכ"ע לכדרבי יצחק אתי והשתא נמי אתי שפיר דהא דר"י לכולי עלמ' אתיא ולאו כתנאי אמר למילתיה ובהא לחוד קמיפלגי ר"ז סבר דוהיה אם שמוע תקנו רבנן לקריאה לחוד בלא כוונה ור' יאשיה סבר שתקנו לכוונה בלא קריאה וזה נכון. והכי דייק לי לישנ' דגמר' דבבריית' תניא בדר"ז עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ובדר"י תניא ע"כ מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה הרי בתרווייהו תניא במכאן ואילך דידהו לישנ' דמצות למר מכאן ואילך מצות קריאה ולמר מצות כוונה ואלו הגמר' שינה בשנויי דידיה ובדר"ז קאמר ע"כ מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה הרי בע"כ נקט לישנ' דמצות. מצות כוונה וקריאה ובמכאן ואילך נקט קריאה בלא כוונה ולא קאמר מצות קריאה. וכן בדר"י נקט ע"כ מצות קריאה וכוונה ובמכאן ואילך נקט כוונה ואלו מצוות כוונה לא קאמר אע"כ ה"ט משום דמכאן ואילך דהיינו פ' והיה אם שמוע אינ' ד"ת אבל עד כאן דהיינו פ' שמע הוי מה"ת נקט בריש' לישנ' דמצות ובסיפ' בא להפריש ביניהם דהללו ד"ת וה"ל מצוה גמורה והללו ד"ס ואינה קרויה מצוה כ"כ לגבי ד"ת. אבל מ"מ דיוק זה יש לדחות קצת דלא איפשר למיתני במכאן ואילך מצות קריאה בלא כוונה ומצות כוונה בלא קריאה וכי מצותו בכך ולא סגי בלאו הכי בקריאה בלא כוונה ובכוונה בלא קריאה הא כ"ש אי עביד לתרווייהו קריאה וכוונה דשפיר דמי הילכך לא מיתני ליה במכאן ואילך לישנא דמצות מ"מ בלא ראיה זו מה שפירשתי הוא נכון. ותדע לך לשמואל דאמר ק"ש דרבנן וקרא דובשכבך ובקומך דפר' שמע בד"ת כתיב שצריך לקרות איזה ד"ת בזמן שכיבה וקימה וא"כ האי ובשכבך ובקומך דפרשה שניה ע"כ לאו למימר' שבא להזהיר לקרות איזה ד"ת בזמן שכיבה וקימה דהא כבר נאמר ובשכבך ובקומך בפ' ראשונה ולהא מילת' גופיה אתי ותרתי ל"ל אלא על כרחך הני תנאי בדרבנן פליגי וכמו שכתבתי והאי ובשכבך ובקומך דפ' שניה ה"ק אגמירו לבנייכו תורה כו' ועוד אפושי פלוגת' לא מפשינן דלשמואל אפילו פ' שמע הוי מדרבנן ולר"א אפילו פרשה והיה אם שמוע הוי מה"ת דכל למעוטי במחלוקת עדיף ולכ"ע פ' והי' אם שמוע אינה אלא דרבנן ולא פליגי אלא בפ' שמע לחוד דלמר מה"ת ולמר מדרבנן. ולמדנו מכל זה דקיי"ל ק"ש דאוריית' וה"מ פ' שמע כולה מצותה מה"ת אבל פ' והי' אם שמוע אינה אלא מדרבנן. וכבר נתבאר דמדברי הרמב"ם ושאר מוני המצות דלא מנו ק"ש אלא למצוה אחת ש"מ דס"ל דוהיה אם שומע אינה מה"ת. מ"מ אכתי ק"ל מהא דאמר בפרק היה קורא (דט"ו) תנא רב עובדיה קמיה דרב' ולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים והרי האי קרא דולמדתם בפר' והיה אם שמוע כתי' וש"מ דקריאתה מה"ת דהא וודאי לא מסתבר דקרא דולמדתם אע"ג שנא' כאן דאפ' שמע קאי. והא ליכא למימר דאסמכת' בעלמא היא הא ליתא שהרי לפני זה תנא ר"א וכתבתם הכל בכתב ואפילו צוואות כלומר צוואות של תפילין ומזוזות צריך נמי לכתבם משום דדריש להאי וכתבתם לכתיבה תמה מדלא כתיב וכתבת בלא מ"ם וע"כ דרש' גמורה היא דאל"כ מנלן שצריך לכתוב צוואות וכי היכי דהאי מ"ם של וכתבתם לדרש' אתי' ה"נ האי מ"ם של ולמדתם ולא כתיב ולמדת ע"כ לדרש' קא אתיא וא"כ האי דרשא של ר"ע ולמדתם שיהא לימודך תם דרשה גמורה היא ואינה אסמכת' בעלמ' וש"מ דוהיה אם שמוע הוי מה"ת. והא ל"ל דהאי דרש' גופה דוכתבתם אינה אלא לר' יהודה אבל רבנן ע"כ לא דרשי להכל בכתב וא"כ כיון דוכתבתם לדידהו לאו לדרש' אתי ה"נ ולמדתם לאו לדרשא אתי. שהרי הכי אמרינן התם אהא דר"א וכתבתם הכל בכתב ואפילו צוואות א"ל דאמר לך מני ר"י דאמר גבי סוטה אלות כותב צוואות אינו כותב והתם הוא דכתיב וכתב את האלות האלה אבל הכ' דכתיב וכתבתם אפי' צוואות נמי. אטו טעמ' דר"י משום דכתיב וכתב טעמ' דר"י משום דכתיב אלות אלות אין צוואות לא איצטריך סד"א נילף כתיבה כתיבה מהתם מה התם אלות אין צוואות לא אף הכא צוואות לא כתב רחמנא וכתבתם אפילו צוואות אלא לרבנן ל"צ קרא לרבויי צוואות דהא לר"י ה"ט דצריך לרבויי משום דסד"א נילף כתיבה כתיבה מסוטה אבל רבנן הא ס"ל דגבי סוטה נמי כותב צוואות וע"כ רבנן ולמדתם לא דרשי. דהא י"ל למסקנ' דקאמר סד"א נילף כתיבה כתיב' מהתם ההיא דר"א דוכתבתם הכל בכתב ואפילו צוואות אפילו כרבנן אתיא. ואע"ג דס"ל גבי סוטה דכותב אפילו צוואות אע"ג דלא כתיב אלא וכתב לחוד היינו לבתר דגלי רחמנא הכא וכתבתם דהכל בכתב אפילו צוואות ילפי רבנן כתיבה כתיבה מהכ' מה כאן אפילו צוואות אף התם גבי סוטה אפילו צוואות אע"ג דכתיב וכתב את האלות האלה לא אמרינן אלות אין צוואות לא דג"ש דכתיבה כתיבה גלי לן דאפילו צוואות ור"י ס"ל דאתי קרא דוכתב את האלות האלה דמשמע אלות אין ומפיק לה מג"ש דכתיבה כתיבה אבל כ"ע דרשי לוכתבתם ואפילו רבנן והא דקאמר נמי למסקנא סד"א נילף כתיבה כתיבה מהתם דצוואות לא דמשמע דדוקא כר"י אתיא דאמר גבי סוטה דצוואו' לא היינו משום דקאי אדר"י דאמר דאמר לך מני ר"י ושקיל וטרי אליביה מסיק לה נמי אדר"י. אבל למאי דמסיק ג"ש דכתיבה כתיבה כרבנן נמי אתיא וכדאמרן. ותדע לך דהא כ"ע מודו דדרשינן לוכתבתם מ"ם יתירה וה"נ איתא לג"ש דכתיבה כתיבה לכ"ע דהכי אמרינן בפ"ג דמנחות (דל"ד) וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים נא' כאן כתיבה ונא' להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן עה"ס ופריך רחמנא אמר על מזוזות ואת אמרת נילף כתיבה כתיבה ומשני א"ק וכתבתם כתיבה תמה והדר על מזוזות ומאחר דכתב וכתבתם האי ג"ש ל"ל אי לאו ג"ש ה"א ליכתב' אאבנ' וליקבעה אסיפ' קמ"ל. הרי דכל עיקר כתיבת מזוזה שלא על אבנים ועל ספר מוכתבתם כתיב' תמה ומג"ש דכתיב' כתיבה ילפינן לה והא וודאי כ"ע אית להו וה"נ מהאי וכתבתם כתיבה תמה ילפינן לה התם לד' פרשיות שבתפילין וב' פרשיות שבמזוזה מעכבין זה את זה ואפילו קוצו של יו"ד מעכב אלמא כ"ע דרשי למ"ם של וכתבתם. וה"נ אמרי' הת' (דל"ה) אביי הוי יתיב קמי' דר"י איפסק לי' רצועה דתפילין א"ל מהו למקטריה אמר ליה וקשרתם כתיב שתהא קשירה תמה דדרשינן מ"ם דוקשרתם לקשירה תמה אפילו לרבנן דהא וודאי הא דר"י לאו כתנאי אמרה למילתי'. ועוד הא קי"ל כרבנן וא"כ ע"כ מ"ם דולמדתם נמי לדרש' ולשיה' לימודך תם אתיא וש"מ פ' והיה אם שמוע הוי מה"ת. וי"ל דודאי האי דרש' דולמדתם שיהא לימודך תם כיון דכתיב בפ' שניה דוהיה אם שמוע ולא כתיב בפ' ראשונה דשמע ע"כ אינו אלא אסמכתא בעלמא דבפ' זו א"א לכתו' ולמדתם בלא מ"ם ל' יחיד שהרי כל פ' זו בלשון רבים נאמרה כדכתי' אם שמוע תשמעו מצוה אתכם בכל לבבכם ובכל נפשכם וכן כולם הילכך כתיב נמי ולמדתם בלשון רבים ולא אתיא מ"ם של ולמדתם לדרשא. והא דדריש ולמדתם שיהא לימודך תם ע"כ אינו אלא אסמכת' בעלמ' כיון דלא מיותר קרא יתיר' לדרש'. והא דדריש ממ"ם של וכתבתם לכתיבה תמה ולהכל בכתב ושל וקשרתם לקשירה תמה לאו מוכתבתם וקשרתם הנאמרים בפ' והיה אם שמוע דריש להו דהא לאו יתיר' נינהו וכדאמרן אלא מוכתבתם וקשרתם הנאמרים בפרשה ראשונה של שמע דריש להו דוודאי יתיר' נינהו.9 שהרי כל הפ' בלשון יחיד נאמר' ואהב' בכל לבבך ובכל נפשך על לבבך וכן כולן והו"ל למכתב וקשרת וכתבת נמי בלשון יחיד וקשרת' וכתבת' דכ' רחמנ' ל"ל ש"מ לדרש' אתיא לקשירה תמה וכתיב' תמה ולהכל בכתב. וכן פירש"י בפי' התור' בכל לבבכ' ובכל נפשכם והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד אזהרה לציבור ע"כ. והיינו כדאמרן. תדע דהאי ולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים אינו אלא אסמכתא בעלמא שהרי תנן קרא ולא דקדק באותיותי' ר' יוסי אומר יצא ר' יהוד' אומר לא יצא ואיפסק' הילכת' בגמרא כר' יוסי דאמר יצא וע"כ לר"י לא דריש לולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים דאי דריש ליה הכי הל"ל דאפילו בדיעבד לא יצא בלא דקדק באותיותי' דהיינו שלא נתן ריוח בין הדבקים כדשמעינן ליה גבי לא השמיע לאזניו דאמר התם דלא יצא אפילו בדיעבד משום דדריש משמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך וס"ל כיון דגלי קרא דשמע להשמיע לאזניו אפילו בדיעבד בלא השמיע לא יצא ודלא כרבי יהודה משום ראב"ע דאמר התם לכתחלה צריך להשמיע לאזניו ובדיעבד בלא השמיע יצא. וה"נ לר"י אס"ד דולמדתם ליתן ריוח הוא דאתי ודרשה גמורה היא בלא דקדק הו"ל למימר דאפי' בדיעבד לא יצא כדאמר גבי לא השמיע לאזניו. אלא וודאי אסמכתא בעלמ' היא ומדרבנן הוא דצריך לדקדק באותיו' וליתן ריוח הלכך בדיעבד יצא ול"ד ללא השמיע לאזניו דמקרא דשמע יליף לה הילכך אפילו בדיעבד לר"י לא יצא. תדע לך דלשמואל דאמר ק"ש דרבנן האי ולמדתם שיהא לימודך תם ע"כ אינו אלא אסמכת' בעלמ' וכדאמרן:
והא דתנן בר"פ מי שמתו (די"ח) קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו ואמרי' עלה בגמ' (די"ט) אם יכולין להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק א' או פסוק אחד לא ורמינהו קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק א' או פ"א ומשני ה"נ קאמר אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פ"א או אפילו פסוק א' עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. אין לדקדק מכאן מדאם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פסוק א' יתחילו ש"מ דמה"ת בפסוק ראשון סגי. דאס"ד דכולה פרשה בעינן כי יכולין לגמור פסוק א' אמאי יתחילו הא פ' א' לאו כלום הוא. די"ל אע"ג דאין יוצא ידי חובתו בפסוק ראשון מ"מ הואיל ואית ביה קבלת עול מלכות שמים אם יכולין להתחיל ולגומרו יתחילו מדרבנן כדי לקבל עול מלכות שמי'. גם אין לדקדק איפכ' מדס"ד האי אם יכולין להתחיל ולגמור היינו כולה דוקא ולא סגי בפרק א' ואי בפרשת שמע לחוד סגי מה"ת אמאי לא יתחילו ביכולין לגמור פרשה ראשונה של תורה אטו דרבנן מעכב על דאוריית'. אע"כ דכל ג"פ הוו מה"ת שמע והיה אם שמוע משום שנא' בהם ובשכבך ובקומך ופרשת ציצית משום יציאת מצרים שבה. דאין זה כלום דולטעמיך אפילו את"ל דכל ג"פ הוי מה"ת הא מ"מ אין מעכבין זה את זה ואם קרא אחת מהן ידי חובת אותה פ' מיהו יצא שהרי בכל חדא וחד' נא' בה ציווי לעצמו. א"כ אכתי תקשה איך ס"ד אם יכולין להתחיל ולגמור את כולה אבל פרק א' לא. אבל מאן דא"א ליה למעבד תלתא מצות חדא מצוה נמי לא ליעבד בתמיה. אלא ע"כ הא דסלק' דעתך אם יכולין להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק אחד לא. לא בתר טעמא אזיל והמקשה גופיה לא ידע טעמ' של דבר אלא דפשט' דמתני' הכי משמע ליה. ובדין הוא דהוי ליה לאקשויי אם יכולין להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק א' לא מאי טעמ' הא יצא ידי חובת ק"ש של תורה בפ' א' אלא כיון דאשכח בריית' דתני בהדיא דסגי ליה בפ"א אלימ' ליה לאקשויי מינה. והשת' נקטינן להלכה דפ' ראשונה הוי מה"ת אבל פ' והיה אם שמוע אין לה עיקר מה"ת ואין קריאתה אלא מדברי סופרים כנ"ל: