שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/שי
ענין שי:
המינים מגנים את ישראל על שהקדימו עשיה לשמיעה כלומר שמתחלה ראוי שישמע האדם ואח"כ יעשה מה שישמע. וקראו לישראל עמא פחיזא כמו שנזכר בסוף כתובות (קי"ב ע"א) וכן עמא פזיזא כמו שנז' בשבת בפ' ר"ע (פ"ח ע"א) וחז"ל (שבת שם ע"ב) ענו בזה לכסיל כאולתו אנן דסגינן בשלימותא כתיב תומת ישרי' תנחם ורז"ל הם משבחים על זה ואמרו בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל א' מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע כמ"ש בפ' ר' עקיבא (שם ע"א) וכן במדרש ילמדנו בפ' ויקרא אמרו כי ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו הם ישראל שהקדימו עשיה לשמיעה. וי"מ שאומרים שכן ראוי להיות להקדי' עשיה לשמיעה שהיא הבנה ששמיעה זו לשון הבנה הוא כמו גוי אשר לא תשמע לשונו. ואני אומר שהדברים כמשמען שבפ' יתרו לא אמרו אלא כל אשר דבר ה' נעשה וזהו בקבלת התור' בכללה כי לא פרט להם המשפטים ובפרש' אם כסף בקבלת הברית שספר להם את כל דברי ה' ואת המשפטים בפ' ואלה המשפטים אמרו תחלה כל אשר דבר ה' נעשה כאשר אמרו בקבלת התורה ועתה הוסיפו כל אשר דבר ה' מאלה המשפטים נעשה ואל תאמר שיספיקו לנו אלו המשפטים ולא נשמע מהאל יותר אבל נעשה אלו ונשמע יותר וזהו שבחם שקבלו עליהם לשמוע יותר מאלו המשפטים וזהו מדרשן של חכמים בפסוק אם שמוע תשמע אם תשמע בישן תשמע בחדש שלשון שמיעה הוא על העתיד כמ"ש בפ' כיצד מברכין (מ' ע"א) ובפ' לולב וערבה (מ"ו ע"ב). וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים: