שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/קנז
ענין קנז:
בגאייא. לפי שהשבתי בשאלת ר' יצחק עבד אלחאק אל ענין תביעתו לאשתו שהיא בבגאייא שתבוא אליו לאלגזאיר שהיא חייבת ללכת אחריו והיו דברי אל ר' שם טוב הלוי בעל קרובתה כדברי הספר החתום ואנו יכולי' לומר על כיוצא בו עד השתא הוו קרו לן בבלאי טפשאי והשתא קרו לן טפשאי דטפשאי דמגמרי לן ולא גמרינן. ולא עוד אלא שכתב כי אני מחזיק ביד מרעים ותרתי אית בידיה שזה התובע הוא רע ושאני יותר רע ממנו להחזיק בידו שאין אדם חוטא ולא לו. ע"כ אוסיף ידי שנית לברר ללבן הדברים. שתי טענות טענתי לחייבה לצאת משם הא' מלשון ההלכה (כתובות ק"י ע"א) שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל באותה הארץ מוציאי' מכרך לכרך ומעיר לעיר ודנתי שתי המקומות האלו שוין בארץ אחת ולפי דעת הגאונים ז"ל הבעל יכול לכוף לאשתו לצאת ממקו' למקום בארץ אחת והחולק עליהם בזה כבר נדחו דבריו ואין צורך להשיב עליהן. ועוד שדברי הגאונים ז"ל קבלה הם ועליהם אנו סומכי' בכל דבריהם. אבל מה שיש לברר בזה במה שאפשר לתלמידים המתחילי' המתעקשי' לטעות בזה הוא מפני ששני המקומו' הם לשני המלכים ויש מרחק קצת ביניהם. וכל זה טעות כי לא דנו בעלי התלמוד שתי ארצות אלא יהודה וגליל אשר הוא ידוע מהתלמו' (ב"ב ל"ח רע"ב) שיש חירום ביניהם לעולם ואין הולכין מארץ לארץ מפני החרום ומפני זה המחזיק בארץ אחת שלש שנים לא עלתה לו חזקה שבעל הקרקע לא שמע שזה החזיק בקרקע שימחה וע"כ צריך המחזיק להראות שטרו אם טוען לקוחה היא בידי ואין טענה למחזיק לומר דעד תלת שני מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר שזה היה לו להזהר בשטרו לפי שבעל הקרקע לא שמע שזה החזיק בשדהו שימחה ושתגיע מחאה זו באזני המחזיק לפי שאין יוצא ובא מארץ יהודה לארץ גליל. ועל כיוצא בזה אמרו שאין מוציאין מארץ לארץ לפי שהאשה רוצה לשמוע שמועות בכל יום מקרוביה אבל ביהודה עצמה מוציא ממקום למקום ואפי' מסוף הגבול לתחלת הגבול ואע"פ שיש כמה פרסאו' ביניהם שהרי ס' רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך והיא בארץ אחת. ועבר הירדן גדולה היתה לשני המטות וחצי המטה ובפ' מקום שנהגו (נ"ב ע"ב) אמרו שבכל אחת מהן יש שלש ארצות לענין ביעור וא"כ אין טענה מהמרחק ולא מפני שנוי המלכות שהרי ביהודה עצמה היה שנוי מלכות כמו שמוכיח בפ"ק דכתובות (י"ב ע"א) לענין טענת בתולים שביהודה היו מיחדים הארוס עם ארוסתו לפי שהיו גוזרים שכל בתולה שתנשא תבעל להגמון תחלה ואמרו שם שלא היתה כל ארץ יהודה שוה לענין זו ומקומות מקומות יש. וזה מפני שנוי הממשלה שבקצת ארץ היתה גזרה זו מפני המושל הרע ובקצתה לא היתה גזרה זו ואפ"ה הי' יכול להוציא אשתו בכל יהודה ממקום למקום כיון שלא הי' החירום חזק והדבר ידוע בשני מקומות אלו שמעולם לא נמנעו עוברים ושבים מללכת ממקום למקום מפני החירו' ואף ע"פ שיש קצת שנוי בין המקומות בין רב למעט התלמוד לא חלק בזה אלא בין כרך לעיר ידוע הוא שכרך בלשון רז"ל הוא מוקף ועיר הוא שאינו מוקף חומה כלל וכמו שאמרו (הביא כדי יין) [בפ' המביא כדי יין] (ל"ב ע"א) בענין אלפסים מאי עירוניות אמר אביי צעי חקלייתא. וכשרצו לענין מקר' מגלה לחלק בין מוקף למוקף אמרו (מגילה ב' ע"א) כרכים ועיירות גדולות אבל בכל מקום שמזכירין כרך ועיר כרך הוא מוקף חומה ועיר שאינה מוקפת חומה ואנשי' מעטים ומנהגיה כמנהג יושב שדות. וכן הרמב"ם ז"ל כ' מדינה וכפר בלשון ארץ ישמעאל וכן בספר אבן העזר כתב עיר וכפר לפי שמנהג הלעוזות ללעוז עיר בשם מוקף חומה וא"כ כיון ששתיהן הם מוקפות חומה אין הפרש בין גודל וקוטן שלא הצריכו להוציא זקנים למדוד רוחב העיירות וכן בענין נוה ונוה לא הפרישו אלא בין יפה לרע אבל בין יפה הרבה ליפה מעט לא הפרישו כדין חטים יפות ונמצאו יפות או רעות בפ' המוכר פירות (צ"ד) א"כ הדבר ברור שזה יכול לכוף את אשתו ללכת אחריו מבגאייה לאלגזאייר בטענה זו:
והשנית לפי שבבגאייא יצא עליה קול של פריצות. דנתי כי מפני טענה זו יכול להוציאה משם כדין שדנו הראשונים ז"ל מחצר לחצר שהרי כל המקום ההוא אחר שהוחזקו להוציא קול זה עליה בכל פעם שבעלה יוצא משם והוא צריך לצאת משם לבקשת הפרנסה נעשה כל אותו מקום כחצר אחת ויכול להתרחק משכונת אותו מקום. ובזה טען ר' שם טוב כי הפריצים הוציאו עליה קול זה זאת היתה טענתו. וטעה בה שהיא הנותנת שאם היה הדבר מפי עדים כשרים שהכל הוא אמת לא היה מספיק להוציאה משכונה לשכונה אבל היה חייב לגרשה ומפני קול בעלמא הוא שאמרו שיכול להוציאה משכונה לשכונה כי כן צוו חכמים ז"ל התרחק משכן רע. אבל בענין זה יש דברים קשים הרבה כי לא פעם ולא שתים יצא עליה קול זה. וכבר נשאלתי מזה פעם אחרת על ענין הנפל שהפילה אחר שבא בעלה בזמן מועט ובכה הנפל וכל המדינה לעזה עליה שא"א שהיתה מעובר' מבעלה ולמדתי עליה זכות וחצי גבור שנונים יצאו מקסונטינא לתלמסאן ומתלמסאן לכאן שלא כיוונו שמועותי באותו דין. ואני התנצלתי כי אם טעיתי השואל הטעני ביפוי שאלתו ואין למשיב אלא מה שעיניו רואות בשאלה וכן פעמים אחרות עד שהגיעו הדברים למלכות וקנסה ממון ומן הדין כיון שהשמועות הם תכופות אע"ג דלא מפקינן אשה מבעלה אלא בעדי כיעור ובקלא דלא פסיק כדאיתא בפ"ב דיבמות (כ"ה ע"א) אבל בשמועות התכופות והאחרונות מחזיקות הראשונות היה אפשר לומר שב"ד מוציאין אותה מהבעל שכיון שיצא עליה קול ולא נזהרה אח"כ אמרי' בקול אחרון אלומי אלמיה לקלא ומפני טענה זו אמרי' התם תצא כ"ש כשיד המלכות נוגעות בדבר דאית לן למימר דמלכותא לא עבדא מילתא בלאו דינא דלא גרעא מערכאות ואין לך כיעור יותר גדול מזה. ומ"מ אפילו נאמר שאין ב"ד מוציאין אותה מיד בעלה אבל הוא מצוה לגרשה כדאי' בפ' בתרא דגיטין (צ' ע"ב) ואם גרשה אין לה עליו כתובה כיון שמצוה עליו לגרשה ואע"ג דעוברת על דת צריכה התראה כדאי' בפ' ארוסה (כ"ה ע"א) וה"ה ליוצאת משום שם רע כמו שכתב הרי"ף ז"ל מהירושלמי כבר פירשו המפרשי' ז"ל שאם הבעל רוצה לגרש' אין לה עליו כתובה שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה וזאת הלואי שיוציאנה. וכן מוכח בסוף נדרים (צ"א ע"ב) בההו' עובדא דההוא נואף דעל לביתא שהוצרכו לטענות להתירה לבעלה הא מסתמ' אסורה לו משום חשדא בעלמא דמשום הכי קרו ליה נואף. וא"א לומר שב"ד יוציאוה ממנו דלא הוו התם עדי כיעור וקלא דלא פסיק. אלא שהוא חייב להוציאה לצאת ידי שמים כן פירשו בזה כל הראשוני' ז"ל. וא"כ בנדון הזה הקולות היוצאי' פעם אחר פעם המכניסי' [חשד] גדול בלב כל העולם ואפילו בבת דומה אמרינן בסוט' (כ"ז ע"א) דההיא פרוצה ביותר חוששין לה. א"צ לומר שיכול להוציאה ממקום ההוא אל כל אשר יחפוץ אפי' מנוה היפה לנוה הרע. אלא אפי' להוציאה בלא כתובה רשאי לצאת ידי שמים וכן כ' הראב"ד זלה"ה כמו שכתבו הראשונים ז"ל בפ' המדיר שמצוה לגרשה כמו שנראה בשלהי גיטין וכיון שמצוה לגרשה אין לה כתובה וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפרק [כ"ד] מה' אישות וכן כ' הרמב"ן ז"ל בספר הזכות בפ"ב דיבמות ונתבאר זה והמחזיק בידה הוא מחזיק ביד מריעים וכ"ש אם היא ממשפחת אשתו ובעל כאשתו וע"ז אמרו בפ' הדיינין (ל"ט ע"א) אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין משפחה שיש בה ליסטים שאין כולם לסטים שהכל מחפין עליו ונתבאר זה. ומה שטען ר' שם טוב שאפילו היה הדין נותן להוציאה משם יכולה היא שתאמר שלא תבא אלא עמו יד ביד רגל ברגל. ואין בטענה זו עיקר שהיא חייבת ללכת אחריו מקרא מלא הוא ושכחי עמך ובית אביך כי הוא אדוניך והשתחוי לו ואפילו ביבמה דמצוה עלי' דיבם רמיא דאיתתא לא מפקדא אפריה ורביה אמרינן (סנהדרין ל"א ע"ב) והיבמה הולכ' אחר היבם ואי משום יחוד א"כ לא תצא אשה לעולם מעיר לעיר אלא עם בעלה והיאך אמרי' בגמ' (כתובות מ"ח ע"ב) מסר האב לשלוחי הבעל והיא ארוסה. ובירושלמי (סוטה פ"א ה"ג) אמרינן רבי חייא בר יוסף שלח בתר איתתיה אמר יסקון עמה ג' תלמידי' שאם יפנה אחד מהם תתיחד עם השנים סוף דבר אין ממש בדברים הללו. ולענין כתובה הרמב"ם ז"ל (פי"ג מה"א הי"ז) כ' בענין הוצאה ממקום למקום שאם לא תרצה לצאת שאין לה כתובה ולמד זה מהתוספתא שאמר' כופין אותה וכפיה זו בממון היא וא"כ דין זה הדין הוא אומר לעלות והיא אומר' שלא לעלות שאמרו בגמ' (כתובות ק"י ע"ב) בפירוש שתצא שלא בכתובה וה"ה לתוספת דתנאי כתו' ככתובה דמי וכן כתבו בפירוש וה"ה לנדוניא שבכל מקום שאין לה כתו' אין לה מנדונייתה אלא בלאותיה הקיימין כן כ' הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' אע"פ ויש לזה הוכחה בפ' האשה רבה (צ"א ע"א ע"ש) וכן כ' הרשב"א ז"ל שם בחידושיו (פ"ז ע"ב) וכן מוכיח התלמוד (כתובות שם) בזו שהרי כשהיא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלו' אמרי' יוציא ויתן כתוב' ובודאי נדונייתה יתן שאם מה שלא הביאה לו יתן דהיינו מנה מאתים וכ"ש מה שהביאה לו א"כ בהוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות דאמרי' תצא שלא בכתובה נדוניא בכלל שבחד גונא תני לה תנא וה"ה לענין הוצאה ממקום למקום דבת בקתיה היא וכן הר"מ מרוטנבורק ז"ל כ' שאין לה אלא בלאותיה הקיימין כדין אילונית ואע"פ שאילוני' יש לה תוספת כבר נתן טעם הרמב"ן זלה"ה מפני שהיא לא גרמה היציאה ממנו והוא כשכתב לה תוספ' רצה ליזון בנכסיו אבל זאת שאינה רוצ' לצאת עמו אדעתא דהכי לא כתב לה. וכן כ' הרי"ף ז"ל פרק הבא על יבמתו ודבר זה ברור הוא. ומ"מ זה יהי' כשתתבע ממנו גירושין ויבואו לדין על ענין כתובת' אבל עתה שעומדת במרדה אין עליו דין מתנאי הכתובה לא מזונות ולא שאר תנאים וכיון שאין לה עליו דין אם החזיקה בנכסיו חייבת להחזירם מן הדין ואם נמנעת מזה משמתינן לה כדין מאן דלא ציית לדינא: