שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/קלח
ענין קלח:
מי שהלך למדינת הים או בדרך מרחוק והניח במקומו קרקע והמלך תובע המס המוטל עליו דינו כך שהמלך הוא מוחזק בשעבודו על נכסיו ויכול למכור בנכסיו וממכרו ממכר במכרו הלוקח ממנו מקחו קיים. ודבר זה מתברר ממה שאמרו בפ' חזקת (נ"ה ע"א) הני זהרורי דזבינו ארעא לטסקא זבינהו זביני פי' זהרורי הם הממוני' מן המלך לגבו' המס הקבוע על השדו' ודין המלך הוא שאם לא יפרעוהו שיכול למכור הקרקע וכיון דדינא דמלכותא דינא ממכרו ממכר והרי הוא מוחזק בקרקע ועדיף שעבודיה משעבוד בעל חוב וכתובה דלגבי שעבוד המלך אמרינן התם (שם) שאם מת קודם שפרע מה שחייב למלך אין הבכור נוטל פי שנים משום דהנהו נכסי הוו ראוי שהרי המלך מוחזק בהם ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואלו אדם שמת ועליו חוב וכתוב' אשה לא נתבטלה ירושת בנו הבכור והיינו טעמא משו' דשעבוד המלך עדיף משעבוד ב"ח וכתוב' דאינהו בעו ב"ד ומחוסרי גובייאנה והמלך אינו צריך לכל זה משום דדינ' דמלכותא דינא והרי הוא מוחזק בקרקע כן כתבו בשם ר"ת ז"ל והסכימו עמו אחרונים ז"ל. ואע"ג דאמרינן התם (שם) דדוקא אי זבינו לטסקא משום דטסקא אארעא רמיא אבל אי זבינו לכרגא זביניהו לאו זביני משום דכרגא אקרקף גברא רמיא ולאו אארעא איכא למימר דהיינו דוקא בדינא דפרסאי כדאית' התם שמנהגם הי' שמי שיצא ממקומו והניח קרקע שלא היו מחייבין אותו לפרוע כרגא אבל בדין הישמעאלים שהם מחייבין המס לכל מי שיש לו נכסים במקום שדר שם ולא העתיק דירתו למקום אחר לפרוע שם מס המלך איכא למימר דאפי' זבינו לכרגא זבינהו זביני כיון דבדינא דמלכותא מחייב. כללא דמילתא הוא דינא דמלכותא דינא ולאו גזלנותא דמלכותא הוא כיון שדין קבוע הוא לכל הבא לדור במקומם על שעבוד אותו דין דר שם. וכן כתבו רבינו אבן מאגש ורבינו שמואל ורבינו הרמב"ן ז"ל וכיון שהמלך יכול למכור מן הדין והרי הוא מוחזק בנכסיו ה"ה לכל מאן דאתי מחמתיה כגון זהרורי דפרסאי. ואם המלך ממנה פרנסי הקהל לגבו' המס הרי כחם ככחו ואינם אלא שלוחין ויכולים למכור הקרקע בלא אכרזתא כדאיתא בפ' אלמנה ניזוני' (ק' ע"ב) או להשכירו או למשכנו וה"ה שהם רשאין ללות מעכו"ם ברבי' לפרוע המס ויכולין ליטול ממנו הרבי' שנתנו לעכו"ם ואע"ג דאמרי' בפ' איזהו נשך (ע"א ע"ב) שמי שלוה מעכו"ם ברבי' ובקש להחזירם לו ואמר לו ישראל תנם לי ואני מעלה לך כמו שאתה מעלה לו אסור ואפילו העמדה אצל העכו"ם אמרי' התם דלא שרי אלא א"כ נטל העכו"ם ונתן ביד משום דאין שליחו' לעכו"ם. בנדון הזה שאני דכיון דדינא דמלכותא דינא והמלך יכול למכור הקרקע ולשעבדו ולא מצא אלא מי שימכור לו סחורה לזמן שלשה חדשים בפסיקא על יותר משער שבשוק א"כ כל אותה פסיקא הוא חייב זה להמלך ואין כאן רבית שאם הי' חייב עשרה והמלך כדי ליפרע עשרה שעבד נכסיו בחמשה עשר א"כ אותן החמשה עשר הוא חייב למלך שאין המלך בשעבודו מרויח הזמן ואין כאן רבית וממוני הקהל מחייבין אותו לפרוע הכל ואינן אסורין לקבלו ממנו מטעמ' דאין שליחו' לעכו"ם שהרי אין כאן רבית כלל שמתחל' כשיצא מהמקום הניח נכסיו משועבדים על הכל אחד שדין המלכו' נותן שלא ירויח המלך הזמן בשעבוד' ואם הדין הוא בקרקעו' כ"ש במטלטלין רשאין למכרן או למשכנן ברבי' על הדרך שכתבתי למעל' וגבייתן קודמ' גביית קרקעו' כדין בעל חוב שגובה מהמטלטלין קודם מהקרקעו' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכו' מלוה ולוה ומטלטלין שהכניסה בנדוניתא כיון שאינו רשאי למכרן כמ"ש בירושל' שהביא הרי"אף ז"ל בפרק מציאת האשה הוא הדין שאין בעל חוב גובה מהם וכן כתוב בספר אבן העזר (סי' צ') מתשוב' הרא"ש ז"ל וי"א שאפילו מכרן אינן מכורין וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל (פכ"ב מה"א הט"ז) כתב שאם מכרן מכורין ז"ל דבריו כיון שהמלך הוא מוחזק בחובו הרי הן כאלו הן מכורין וגובים מהם המס אם אין שם מטלטלים אחרים ואם לא הניח נכסים לא קרקעות ולא מטלטלין ויש לו מלוה אצל אחרים גובין ממנה דקי"ל כר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנים לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו כדאית' בפ' השולח (ל"ז ע"א) ובפ' האשה שנפלו לה נכסים (פ"ב ע"א) ובפ' כל שעה (ל"א ע"א) ומוכח בפ' שור שנגח ד' וה' (מ' ע"ב) דדוקא אי ליכא לאשתלומי מניה דלוה אלא שטר חוב זה אבל אם יש לו נכסים אחרים גובין מהם תחלה וכן כתוב בספר חשן משפט (סי' פ"ו) אלא שאם אין שם מטלטלין אלא מה שהכניסה בנדוניתה גובין מהמלוה תחלה ואם יש לו מלוה ופקדון ביד אחרים ושולח מעו' לאשתו למזונו' גובין מהמלו' והפקדון שאפילו למזונותיה מגבין מהם ואם יש לו פקדון אצל אחרי' גובין ממנו תחלה ואח"כ מהמטלטלין שלו שאם הי' הוא בכאן לא הי' מוכר מטלטליו לפרוע המס והי' פורע מהפקדון ואם אין לו מלוה ופקדון ושלח מעו' למזונו' אשתו גובים המס מהם והם קודמין למזונותיה שאפילו בשאר חובו' דעלמא הם קודמין למזונו' אשתו ובניו ואפילו תפסה למזונותיה מטלטלין מנכסי בעלה מוציאין ממנה ונותנין לבעל חוב כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' א' מהלכו' מלוה ולוה ודבר זה נלמוד מדין סדור שמסדרין לבעל חוב שאין מסדרין לו לאשתו ולבניו ובעל חוב נוטל הכל כדאיתא בפ' המקבל (קי"ג ע"ב) ובפ' שום היתומים (כ"ג ע"ב) וכן כתוב בס' חשן משפט (סי' צ"ז) בשם תשוב' הרי"אף ז"ל ואם בעל חוב דעלמא קודם למזונו' אשתו ובניו אע"ג דלא מיקרי מוחזק כל שכן חוב המלך שהוא יותר מוחזק בנכסי' מהם ואפילו יש לו מטלטלין וקרקעו' ומעו' גובין מהמעו' כדין לוה שיש לו מעו' שאינו יכול לדחו' המלו' למטלטלין וקרקעו' כמו שכתב הרי"אף ז"ל בפ' המוכר פירו' ויש לומר כי אין לאשה דין בשעבוד כתובתה על נכסי בעלה אע"פ שהיא קודמ' לזה המס שנתחייב בעלה אפי' נתאלמנה או נתגרשה כ"ש בחייו דלא ניתנה כתובה ליגבו' מחיים כדאיתא בפ' האשה שנפלו לה (פ"א ע"א) לפי שמאותה שעה שנתחייב לפרוע המס נשתעבדו כל נכסיו לכל מס שיתחייב בכל שנה ושנה ולא אמרי' במס של שנה זו כבר קדמה היא. ודבר זה נלמוד ממי שמחייב עצמו לזון בת אשתו שהיא טורפת מנכסים משועבדים עד סוף הזמן כדאית' בפ' הנושא (ק"ב ע"ב) ובפ' הנזקין (נ"א ע"א) ולא אמרי' כבר קדם החוב למזונו' הזמן הזה לפי שמאותה שעה שקבל לזון כבר נתחייב בכל אותן מזונו' עד סוף הזמן ואע"ג שבירוש' [בפ'] מי שהי' נשוי שתי נשים (ה"א) דאמרי' התם שהראשונה קודמת לשניה אמרו דדוקא לענין כתובה אבל לענין מזונו' שתיהן שוות וכתב הרב בעל העטור ז"ל דמההי' משמע שאין דין קדימה למזונו' היינו דוקא בשתי נשים דכי היכי דחייב לזון את זו חייב לזון את זו אבל במזונו' ובעל חוב במ'ונו' איכא קדימה כדמוכח ההוא דפ' הנושא. וג"כ הרמב"ם ז"ל פ' י"ח מהלכו' אישו' פי' טעם הירושל' כשבאות לזון מהמטלטלין לפי שאין קדימה במטלטלין. והראב"ד ז"ל השיג עליו מהירוש' גם בספר אבן העזר (סי' צ"ג) ומכאן דן הרשב"א ז"ל ששני ישראלים הנושים לנכרי ברבי' והאחד קודם לחברו שכמו שהוא קודם בקרן כן הוא קודם ברבי' שנתרבה אחר שלוה מהאחרון והוא הדין לחוב המלך שמאותה שעה שנתחייב במס נתחייבו נכסיו בכל שנה ושנה עד יום מותו ואפילו קנה נכסים אחר שנשא האשה איכא למימר שהמלך קודם בשעבודו לכתובה דאע"ג דבפ' מי שמת (קנ"ז ע"ב) מסקי' דלוה ולוה ואח"כ קנה וכתב לכל אחד מהם דאקנה דיחלוקו דעת הרמב"ם ז"ל הוא דיחלוקו משום ספק ולפי דעתו נפקא מינה שאם תפס אחד מהם לא מפקי' והמלך תפוס ועומד הוא שהרי הוא מוחזק בנכסים ואם אין לו נכסים ואינו שולח לה מזונו' והיא ניזונת ממעשי ידיה והותירה בזה דן הרמב"ן ז"ל בפרק אלמנה ניזונת שאם לא נתן הבעל מזונו' לאשה ועשתה ואכלה אע"פ שהותירה אין לבעלה עליה כלום ואינה צריכה להתנו' עמו בב"ד ולומר איני ניזונת ואיני עושה שהרי משכונה בידה וזו היא ששנינו (כתובו' ס"ד ע"ב) אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשי ידיה שלה עכ"ל וי"א דדוקא העדפה שעל ידי הדחק כגון שהית' משכמת ומערבת יותר מדאי אבל שלא על ידי הדחק דבעל הוא ובעל חוב נוטלו וכן כתוב בספר התרומו' ובס' אבן העזר (סי' פ') ואינו נראה שזה לא נאמר בגמרא בפ' מציאת האשה (ס"ו ע"א) והביאו הרי"אף ז"ל בפ' אע"פ אלא כשנותן לה בעלה מעה כסף לצרכיה אבל כשאינו נותן לה מעה כסף לצרכיה שתקנו תחת מותר מעשי ידיה הכל הוא שלה וא"כ אין גובין המס ממנו כדברי רבינו הרמב"ן ז"ל וכתב שמעון בה"ר צמח זל"הה: