שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/קלז
תלמסאן עוד לו על הענין הנז' למעלה:
ענין קלז:
מוסכם הייתי שלא להשיב על דבריך עוד ולפי שגלגלת בדבריך סתיר' דברי בספר זוהר הרקיע אשר זה הייתי כוסף לשמוע אשיב על תחלת דבריך עד הגיעי שם:
כתבת כי מה שכתבתי כי מניעת תשמיש לאהרן ובניו בשבעת ימי פרישה הי' מפני צניעות לפי שהיו ביחד הוא טעות ע"כ. ואם הטעם הוא אמת אפילו יש בו טעם אחר כמו שהשבת אינו טעות אבל להטעו' מי שמזכיר חד מתרי טעמי הוא טעות גדולה:
עוד כתבת כי האיסור הי' לפי שבעלי קריין אסורין ליכנס במחנה לויה בלא טבילה ובלא הערב שמש ע"כ. וכמה שנים גדלת בבית המדרש ולא קרית פר' במדבר סיני כי לא הית' מחנה לויה בשבעת ימי המלואים שהיו קודם ניסן והמנין אשר אחריו נתקדשה מחנה לויה הי' באייר ובלא ספק שנתעלמה ממך הלכ' כמ"ש בפ' הנזקין (ס' ע"א) שמנה פרשיות נאמרו ביום שמיני למלואים שמשם יראה כי כבר נבדלו המחנות בר"ח ניסן שאלו ידעת אותה הלכ' לא הי' לך לטעות כי בז' המלואים נבדלו המחנות ואם ההלכ' נתעלמה ממך הי' לך לקרות פשטי הפרשה רש"י ז"ל כתב שם מחנה לויה הופרשה באותו יום שטפא דלישנא הוא ולא הית' הכונה אלא על מחנה שכינה ופר' שלוח טמאים הוצרכו באותו יום על מחנה שכינה שכבר הופרשו הכהנים ועל מחנה לויה כשיובדלו הלוים בחדש השני כמו שהוא מפורש בכתוב ואם בסדר הפרשה לא נזכרת איך אשיב עליך במה שאמרת שצריך הערב שמש להכנס למחנה לויה וכי לא שמשת בישיבה ולא קרית לעולם מסכת יבמות ושם אמרו בפ' ראשון (ז' ע"ב) שלא אסרו טבול יום אלא בחצר החדשה שחדשו בה דברים בימי יהושפט וזה מדברי סופרים אבל מן התורה אפילו עשה לית ביה כמו שאמר ר' יוחנן ובמשנת כלים (פ"א מ"ח) שנינו הר הבית מקודש הוא הימנו שאין זבים וזבות נכנסים לשם הא טבול יום נכנס לשם וקתני סיפא עזרת נשים מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם הא בחיל ובהר הבית מותר ואפילו בעזרת נשים אינו אסור אלא מדרבנן דהיינו החצר החדשה שגזרו עליה בימי יהושפט ובמסכת תמיד (כ"ה ע"ב) שנינו אירע קרי באחד מהן יורד והולך במסבה ההולכת תחת הבירה טבל ועלה ונתחמם כנגד המדורה ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים אע"פ שזה טבול יום הי' לפי שלא נאסר טבול יום אלא בחצר החדשה שגזרו בה ומה שהולך תחת הבירה אע"פ שהוא בעל קרי ובעל קרי אסור בכל מחנה לויה הא אמר ר' יוחנן התם דמחילות לא נתקדשו ומה שהצריך הכתוב הערב שמש למי שהוא טמא מקרה לילה הוא מפני מחנה שכינה וכל זה כתבו התוספו' ולא דייך שטעית במקרא במשנה ובגמרא אלא אפילו בדברי עצמך טעית שאפילו יהי' טעם האיסור תשמיש לאהרן ולבניו מפני טומאת קרי אין ללמוד ממנו לכהן גדול לדורות בשבעת ימי פרישה שהרי בעל קרי הי' מותר ליכנס בלשכת פלהדרין שהרי לא נתקדשה כלל כמו שאמר רש"י שאם הי' אסור בעל קרי ליכנס שם לא היינו צריכים לטעם שמא יבא על אשתו ותפרוס נדה:
ועוד כתבת אהרן ובניו היו מוזהרים שלא לצאת כל שבעה ממחנ' שכינ' ע"כ. ודעתך לומר שלפני' מן הקלעי' עמדו שבעה ימים בקביעות ולדבריך וכי לא היו צריכין לנקביהם ואיך היו נפנים במחנה שכינה מה יש לך לומר בשעת צרכיה' היו יוצאים אף אתה אמור שאף לתשמיש היו יכולין לצאת אלא מפני הצניעות וכל זה אינו עולה כהוגן אבל מה שמרפא שבר קושיא זו הוא מה שאמרו בויקרא רבה שהמשכן היו מפרקין אותו אחר תמיד של בין הערבים ונשאר מפורק עד תמיד של שחר וכיון שנתפרק אין בו קדושת מחנה שכינה כמו שנז' במנחות (צ"ה ע"א) בענין סלוק המחנות וכיון שאין לו קדושת מחנה שכינה אף קדושת מחנה לויה לא היתה לו שעדיין לא נתקדשה עד אחר מנין הלוי' וחנייתם סביב למשכן שהי' בט"ו. באייר ומה שיש לך לתמוה הוא וכי הלוים היו אסורי' בתשמיש המטה באהליהם במדבר ואם תמצא להם היתר אותו היתר בעצמו היה אפשר להמשיך לאהרן ולבניו א"כ לא מצינו מניע' תשמיש לאהרן ובניו מפני פרישתן למחנה שכינה שתלמוד מהם לכ"ג לדורות בז' ימי פרישה ועוד שלדברי ר' יוחנן דאמר מלואים דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב בהם ופרישה אינה מעכבת לדורות מדתנן מתקינין ולא תנן מפרישין א"כ אפי' אהרן ובניו היו מותרין בתשמיש המטה אבל לא יכנס זה בשכלך שהבנת מחלוקת ר' חנינא ור' יוחנן לדורות הבאים ועוד אראך טעותך בראיות מפורשות וכל זה אינו אלא להגדיל תורה שאין אנו צריכין לכל זה כי ר' יוחנן דס"ל דבר שאין מעכב לדורות מעכב בהן כבר דחה דבריו ריש לקיש מדתנן מתקינין ולא תנן מפרישין ושתק לו ר' יוחנן א"כ חזר הדבר לטעמו של ריש לקיש שלמד ממשה ופרישת משה מאשה היתה עולמית לא מפני פרישה למחנה שכינה שנלמוד ממנו לכ"ג לדורות וגם בפי' אמרו בגמ' דמתני' ר' יהודה בן בתירא היא דאסר מפני חשש ספק נדה לא שיהא לו סמך מן התור' וזה עורון גדול למי שמתחזק לומר כי מן התורה היא ומה שראוי לך לדעת הוא כי לדברי ריש לקיש פרישת ז' ימי' מאשתו הוא מטעמו של ר' יהודה בן בתירא ולא למדנו מטעמו פרישה למחנה שכינה ואם פורש מאשתו בביתו דיו לא שממשה למדנו שצריך שיהי' ששה ימים האחרונים במחנה שכינה כמשה והיום הראשון משבעה אם עמד בביתו פרוש מאשתו דיו ואתה לא הבנת זה הכלל:
עוד כתבת ואלו היתה הלכה כריש לקיש שאמר שהפרישה לקדושה אינה אלא ששה וחכמים הוסיפו יום א' מדעתם משום חששא היה מקום לסברתך אבל מאחר שהלכה כרבי יוחנן דיליף לה משבעת ימי המלואים וכל המעכב בהם מעכב לדורות אין כאן מופת ולא ראיה ע"כ. ויש בזה כמה שבושים שאין בין ר"ל ורבי יוחנן מחלוקת אלא מהיכן למדנו אבל שיהי' ביניהם הן שלפי דברי רבי יוחנן הדורות הבאים אסורי' בתשמיש מן התורה ולדברי ריש לקיש אסורים מפני חששא אינו כן שאפילו היו אומרים בגמרא מאי בינייהו איסור תשמיש מן התורה איכא בינייהו כמו שאמרו במחלוקת רבי יוחנן ורבי חנינא. ומה שאמרת דהלכה כרבי יוחנן והלא ר' יוחנן שתק לו לריש לקיש מסתם מתני' דר' יוחנן דסביר' ליה הלכה כסתם מתני' על כרחו חזר לדעתו של ריש לקיש אפילו היה סובר מתחלה דמן התורה נאסר ויאמר על כרחו מתני' רבי יהודה בן בתירא היא כמו שאמר ריש לקיש וגם רב פפא דהוא בתרא סבירא ליה כסתם מתני' אלא שכל זה הבל נדף שלא עלה על דעת שום חכם שרבי יהודה בן בתירא דעתו שמן התורה הוא אסור בתשמיש והלא בירושלמי אמרו בפי' אלו אמר רבי יוחנן ולא אמר ר' יהודה בן בתירא הי' מותר לשמש מטתו הרי שבירושלמי על דברי ר' יוחנן אמרו הדברים ולא כמו שטעית ואמרת שהירושלמי נאמר' אליבא דמאן דאמר שאינו מעכב כל הכתוב במלואים והלא ר' יוחנן וריש לקיש סבירא להו כל הכתוב במלואים מעכב בהם וטעית בפי' ההלכ' כי הבנת מלואים כל הכתוב בהם מעכב בהם או אין מעכב הוא לדורות הבאים לא לאהרן ולבניו וזו טעות גמור' וראיה מפורשת מה שאמרו פרישת שבעה איכא בינייהו דלמאן דאמר דבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב בהם פרישת שבעה אינו מעכב בהן דלדורות אינו מעכב מדתנן מתקינין ולא קתני מפרישין וכיון דלדורות אינה מעכבת הפרשת שבעה אף אהרן ובניו לא מעכבא וזו ראיה מפורשת. וגם רבוי ומשיחה וסמיכה ותנופה ומקרא פרשה ועכוב' מנא לן ועשית לאהרן ולבניו ככה לא שייכי בכהן גדול ביום הכפורים אלא כלהו לאהרן ולבניו שייכי ואי ילפי' דורות ממלואים זו מחלוקת אחרת ר' יוחנן וריש לקיש הוא ונדחו דברי ר' יוחנן ונתקיימו דברי ריש לקיש אבל במחלוקת רבי יוחנן ורבי חנינא לא היתה לדורות אלא לאהרן ולבניו וזה ממיעוט השגחתך שההלכות שהן לפניך אינך מבין וכבר הוכחתיך ולא נוכחת ומה שלא הקשו בגמ' מאי דהוה הוה כמו שהקשו (יומא ה' ע"ב) בכיצד הלבישן במה שאינו אלא ספור מעשה שייכא האי קושיא אבל במה שהוא מצו' לא שייכא ואפי' בההי' אמרי' למסבר קרא וכיוצא בזה אמרו (סנהדרין ט"ו ע"ב) שור סיני בכמה וכן בבשר נחיר' שהכניסו ישראל בארץ (חולין י"ז ע"א). כתבתי לך כי מה שנסתייעת מהבריתא דרבי יהודה בן בתירא ס"ל דמן התורה הוא איסור תשמיש המטה בשבעת ימי פרישה שאין מהברית' ההיא סיוע שלא הביאה הבריתא דברי רבי יהודה בן בתירא על הפסוק אלא תשלום הבריתא היה אחר שלמדו מהפסוק פרישת שבעה ואמרתי שאפילו סמכו זה אל הפסוק הי' דרך אסמכתא כיון שמתבאר מהגמרא שאינו אלא חשש ואין ראיה מהבריתא ואפי' סמכה זה אל הפסוק שהרי מצינו שלמדו מהפסוק מעשר ירק ומדומע ובגמרא מפורש שהם מדרבנן אלו הם עיקר דברי ועל זה גלגלת עלי שהרמב"ם ז"ל מרבית מנין מצות התור' הביא להם ראיות מהתוספתא ומכילתא וספר' וספרי ע"כ דבריך. והריני בן שבעים שנה ולא זכיתי למלמד שילמדני למוד עמוק כזה עד שבאת אתה ולא ראית ספרי זוהר הרקיע וראית שלא נעלם ממני דבר זה וכי זה הוא סותר מה שכתבתי בענין איסור תשמיש בימי פרישה ומאין יצא לנו איסור זה בפירוש מן התור' שיהיו דבריך קושיות על דברי אבל הוקבע במוחך שבוש זה ועשיתו הלכה למשה מסיני והחולק עליו כופר בעיקר וכתבת אחר זה ולא טוב עשית בשבושך ראית הרב במה שטען שהתכלת והלבן אף ע"פ שאין מעכבין זה את זה שאינם שתי מצות ונסייעתא מהמכילתא יכול שהן שתי מצו' ת"ל והי' לכם לציצית מצוה אחת היא וגזרת עליו שאינה אלא לדעת ר' ולא לדעת חכמים האומרי' שאין מעכבין זה את זה ולפי כן הם נמנו שתי מצו' ולא השגחת על דבריו שהו' אמר בשרש י"א כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינן מעכבים זה את זה כבר יהיו מצוה אחת אם הענין אחד וגמר דברך ע"כ. והנה לא עלי תלונותיך כי אם על הרמב"ם ז"ל שכל מה שכתבתי בזה בשם הרמב"ן ז"ל כתבתיו ועתה קום ריב את ההרים אבל אחר שבאת ללמדני חדשו' ובצורו' ולא ידעתים אודיעך כי אתה מגשש כעורים בכל זה ולא הבנת לא דברי הרמב"ם ז"ל ולא דברי הרמב"ן ז"ל המשיגו. דברי הרמב"ם ז"ל הם כי כל שתי מצו' (שהן) [שאין] מעכבו' זו את זו ראוי למנותן שתי מצות ומזה השרש מנה תפלין לשתי מצו' חולק על הגאוני' ז"ל שמנאום מצוה אחת ולפי שורש זה הי' ראוי לו למנו' מצו' לבן אחת ומצו' תכל' אחת דהא קי"ל שהתכל' אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכל' אלא שמצא במכילתא ששנו שם יכול שהם שתי מצו' ת"ל והי' לכם לציצי' וכו' ועל זאת הבריתא סמך למנותן מצוה אחת ולפי שהוקש' לרב ז"ל שרשו שיהיו שתי מצו' שאינן מעכבו' זו את זו נמנו' באחת השלים דבריו לאמר שאף ע"פ שאינן מעכבין זה את זה כיון שהענין אחד אין נמנין אלא מצוה אחת אלו הן דבריו. והרמב"ן ז"ל בא ואמר שאם השרש שהשריש בזה שהמצו' שאין מעכבו' זו את זו ראו למנותן שתים אמת תכל' ולבן ראוי למנותן שתים כיון שאין מעכבין והמכילתא שאמרה שהן מצוה אחת ולא שתים היא נשנית לדעת ר' שאמר שהתכל' מעכב את הלבן שלא באו בבריתא זו למנו' המצו' אלא אם מעכבין זה את זה או אין מעכבין זה את זה שבזה הלשון נזכר גמרת מנחו' (ל"ח ע"א) מעכבין או אינן מעכבין וכיון שהברית' הזו כשאמרה מצו' אחת הן נאמרה לדעת ר' שאומר שמעכבין זה את זה אין ללמוד ממנה למנין המצו' שהיא מצוה אחת דהא ק"ל שאין מעכבין זה את זה. נחזור לשרשינו שכל שתי מצו' שאין מעכבו' זו את זו נמנו' לשתים אפילו לדעתו שהרי מנה התפלין לשתי מצו' אלו הן דברי הרמב"ן ז"ל. וכבר השגיח הרב ז"ל על כל מה שאמר הרמב"ם ז"ל לתקן דבריו במה שמנה מצוה אחת תכל' ולבן אעפ"י שאין מעכבין זה את זה שאותו תיקון הוא לפי מה שפירש הבריתא על דעת חכמים ואם מהגמרא מתפרש שלשון הברית' הוא לשון ר' בגמרא ולדעתו שנויה אין לנו צורך לאותו תיקון ואני בכל זה איני אלא כמעתיק דבריהם ומה שדברתי בזה הוא לענין מנין המצו' אם הרב ז"ל מנה מצוה אחת תכל' ולבן מפני אותה ראיה שבמכילתא ואותה ראיה אינה ראי' הי' ראוי למנותן שתים אלא שבסוף ספרי הסכמתי למנותה אחת כתפלין כדעת הגאון ז"ל שקושי' הרב ז"ל על הגאון ז"ל מלשון התלמוד (מנחות מ"ד ע"א) מאן דלי' ליה תרי מצו' אינה קושיא שהרי בשלשה מינין שבלולב אמרי' שהן תלתא מצוה אף ע"פ שאינן אלא מצוה אחת זהו שכתבתי אם יערב לך קבל אותו ואם לאו הניחהו לא גזרתי משו' אדם שיקבלהו אבל דע שאם אומר דבר דרך סברא שאיני אומר אותו אלא א"כ איסדנו על איזה שורש מהגמרא אבל יודע אני שדברי אלו לא יכנסו באזניך כי אינם מבריתך כי לא הורגלת בתלמוד ולא ידעת דרכו ואינך חושש לחלוק על דברי הגאונים בפסקיהם בדמיונות והזיות:
עוד כתבת נחזור לדבריך שאם היינו בטוחי' שלא תפרוס אשתו לא היינו מונעים אותו ממצו' עונה מפני הקדושה אין הכי נמי שמטעם מפני שאין אנו בטוחים שלא תפרוס אשתו נדה יפרוש ממנה שבעה כדברי רבי יהודה בן בתירא להיו' פרישתו לקדושה מן התורה ללשכה שבעזרה ומה ענין יש לבטל עונה אחת ומה חשש אצל קדושה והמקדש. ואשר תקנת אלו היתה פרישתו מאשתו מן התור' ועבר עליה שאינו חייב אלא מפני קדוש' המקדש שהוא בכלל ולא יחלל את מקדש אלהיו יתכן שכדברך כן הוא מאחר שכהן גדול באותם ז' ימים למחנה שכינה הוא מופרש ואע"פ שאם יצא שלא בשעת עבודה הוא פטור לדעת הרמב"ן ז"ל מכל מקום לדעתו אם יצא בשעת עבודה בלא יחלל הוא חייב וכ"ש אם שמש מטתו ונטמא לרצונו ונטרד מן העזרה בשעת עבוד' ושלא בשעת עבודה שבלאו זה יהא מחוייב ע"כ. ודבריך הם מורכבים משתי השגו' אשר השגתיך. האחת על אמרך שמן התור' היא הפרישה מאשתו. והשגתיך שאם מן התור' היא הפרישה ועבר עליה היה לוקה ולא מנאוהו מהלוקין. וכתבת שאינך יודע מאי זה שם הוא לוקה. וכתבתי לך שאם מן התור' היא אסורה אינה אלא מפני קדוש' המקדש ואם עבר לוקה משום לא יחלל את מקדש אלהיו אע"פ שלא עבד בקרויו ולא הניח עבודה ושמש וכיון שלא מנאוהו מן הלוקין א"כ אינה מן התור'. וההשג' הב' היא על תמיהתך עלי שאיך אפשר לי לומר שמן התור' הי' מותר לשמש מטתו לחלל קדושת המקדש. וכתבתי לך שאם היינו בטוחים שלא תפרוש אשתו נדה לא היינו מונעים אותו ממצו' עונה וכשמנענוהו אינו אלא מפני חשש זה לא מפני קדושת המקדש אשר הפלגת אלו היא דברי ועתה באת להשיב על דברי וכתב' דברי' נאמרים בפה אינם מצויירי' בנפש והולדת תולדה אמתי' משלש הקדמו' שתים כוזבו' והאחת צודקת. אמנם היות דבריך נאמרי' לא מצויירים הוא שאם האיסור הזה מפני קדוש' המקדש שלא יחללנו בתשמישו ובקרויו בעבודה אינו מפני חשש שמא תפרוס אשתו נדה שאפי' יבא אליהו ויאמר אשה זו חדל ממנה אורח הוא אסור לשמש מפני קדוש' המקדש ואין הפרש בזה בין ז' ימי פרישה לכל השנה ואם האיסור הוא מפני חשש נדה אפילו בלשכה אע"פ שלא נתקדש' הוא אסור לשמש מטתו. אמנם התולד' וההקדמו' הנה התולד' היא אסור תשמיש וההקדמ' הצודקת חשש נדות והכוזבו' האחת שהאיסור מן התור' וכבר נתבאר מופתי במה שהקדמתי והשני' שהאיסור מפני קדוש' המקדש ג"כ כוזבת שלא נתקדשה הלשכ' כמ"ש רש"י ז"ל ואם מפני עבוד' כל השנה כלה שוה בזה. והנה נשתברו כל דבריך. אבל הם שבושים חשבת כי כהן גדול כל שבעה הי' חייב לעבוד עבודה בעזרה ואם יצא עובר משום ולא יצא מן המקדש ואם הי' זה אמת מה לנו לטעמו של רבי יהודה בן בתירא שמא תפרוס אשתו נדה והלא צריך לעבוד עבודה ואסור להניחה. ואע"פ שיש לך לומר אלמלא טעמו של ר' יהודה בן בתירא היינו מתירין אותו לשמש מטתו אחר העבוד' ויטבול ויעריב שמשו ויחזור הדבר לטעמו של רבי יהודה בן בתירא ואין זכר לקדוש' מקדש בזה ואין הפרש בין ז' ימי פריש' לשאר ימים. אבל כל זה אינו אמת שמן התור' אינו חייב לעבוד בשבעת ימי פרישתו ואם לא רצה לצאת מהלשכה רשאי הוא ואין בין שבעת ימי פרישה לשאר ימות השנה כלום אלא פרישה ללשכה והי' יכול לשמש מטתו ואסרנו לו התשמיש מפני חשש נדות. ומה ששנינו (יומא י"ד ע"א) כל שבעת הימים מקטיר ומטיב אינו חיוב מן התור' אלא להרגילו בעבודו' ואהרן ובניו בשבעת ימי פרישה לא עשו עבודה כי משה הי' כהן וגם משה כשפירש לא עבד עבוד' ואפילו הי' חיוב מן התור' הי' רשאי לצאת אל הלשכ' וישמש מטתו שם ויאפיל בטליתו ויטבול ויעריב שמשו אלמלא חשש נדות וכמ"ש בפ"ק דיומא (ו' ע"א) דמפרשי ליה שעה אחת קודם שקיעת החמה:
ואחר שהגיעו הדברי' ע"כ אפסיק הדבור כי לא דברתי עד הנה אלא להכות סתירתך לדברי אשר בספרי ספר זוהר הרקיע אשר זה הייתי מתאוה לשמוע ודי לי בזה כי מהאיש האחד תלקח ראיה על כל אישי המין ושמחנו שמחה גדולה על חולשת הבנתך בזה כי בלא ספק כן הוא בכל השאר ולפי שהרגשתי שאתה מכה אותי בסתר בזה ובדברי' אחרים כמתגדר לסתור דברי הוכחתיך בדברים איני יודע אם אתה מכיר חולשת דבריך ועודך מחזיק בם כדי שלא תתן חסרון לעצמך להודו' שאת' טועה וזה גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכו'. או אם התאו' הגובר' מונעת אותך מלהכיר טעותך ולזה אני מנצל אותך ובי אני העון שאני מאבד דברי עמך ונושא ונותן עם כיוצא בך ואיני רוצ' להשלי' דבר להשיב על שאר דבריך אבל ממה שהשבתי בענין איסור תשמיש לכהן גדול תוכל לשער שאם אשיב על שאר דבריך לא היית שמח בתשובתי כבר הזהרתיך שלא תכתוב עוד וכתבת. וטוב הית' לך השתיק' ואיך אפשר שיצא בכבוד בויכוחו מי שחולק על האמת ואינך בוש לומר פעם אחר פעם עלי טעית וכ"ז דרך כסילו' כדי שלא תוד' על האמת ולא יכולת להוצי' מפיך לעולם שאת' טוע' בהטעותך הרמב"ם ז"ל בפס' שלו היש שגעון גדול מזה. ויותר נפלא מזה שאת' משבש הגמ' לקיים טעותך באומרך כי חום לחם הפנים הוא נס קבוע כמו נס אלני זהב. ובגמ' (שם כ"א ע"ב) אמרו הפך ואף הפסוק את' מטעה ברמז ואכבדה והוספת בו אילני זהב וזו עברה גדולה היא יותר מתנורו של עכנאי הבבלי במס' יומא (שם) והירושל' במס' תעניו' ומדרש חזית ושאר המדרשו' כלם הסכימו שאינן אלא דברי' לקיים רמז הכתוב ואתה לקיים טעותך מוסיף אילני זהב ואפי' בלשון המשנ' אין אנו רשאין להוסיף יותר ממה ששנינו אפי' אין בו מנין וכמו שאמרו בראשון מקדושין (מ' ע"א) תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר וכ"ש כשמזכירין מנין אין מוסיפין על המנין ואתה בא ברמז הכתוב המקובל להוסיף וכ"ז כדי שלא תאמר שאני הטעיתיך על נכון ובירושלמי (ב"מ פ"ב הי"א) אמרו שר' יוחנן תלמידו של ר' חנינא מפני שקרע עליו קרע תלמיד על הרב ואתה אמרת שאין זה אלא מפני שלמדו דבר א'. ובירוש' למדו מאותו מעשה שר' יוחנן ס"ל כר' יהודה דאיזהו רבו כל שלמד רוב חכמתו ממנו אבל אתה אין לך ספרים וממה שאני כותב לך אתה גונב קצת ובדבריך האחרוני' הכרתי כי למדת הרב' דברים ממה שכתבתי לך כי אין דבריך האחרוני' בהרב' מקומו' באותו קלקול שהיו הראשוני' ממה שלמדת מדברי אלא שאת' מבליעם בנעימו' הלא ידעת כי נחש ינחש איש אשר כמוני וכשאני מזכיר בענין אחד שני טעמים אתה מניח הטעם יותר חזק ומסתבך באחר שאפי' הי' בטל נשאר הטעם האחר וכ"ז כדי לקנטר. ואתה מסתלק מענין לענין להסתבך בדברים באו דרך גררות ומניח השרשים המשורשים במקומם ומצפה אותם במליצות כסף סיגים מצופה על חרש עץ רקבון משוח בששר אלה הם דרכיך. והנה דברי הראשוני' והאחרוני' אצלך לא החלפתי ולא המרתי דבר מדברי אבל החזקתי אותם וחי נפשי הרבה רבנים וחכמים ראיתי דבריהם ושמעתי פלפולם ומעולם לא ראיתי כמותך איש העמיק שחת לו לקיים טעיותיו והרב' מהגדולים ממך נשאו ונתנו עמי בהלכו' בין במכתב בין בפה לפה וחלקתי עליהם מלחמו' ה' מלחמו' תנופה ואת והב בסופה להודות לדברי ומטך אשר הכית בו את היאור יפה אמרת כי הוא מטה עוז מושלים מנתיבת' ושבטי ומשענתי הוא שבט כושלים ומשענתם וכושל מליו יקימון ומעלותיו ירומון ומשנאיו מן יקומון המדבר שמעון בה"ר צמח זל"הה: