שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/קכד
שאלה קכד:
תלמסאן:
שאלת מי שמת והניח אלמנה ובת והניח עליו חובות ולאחר זמן מרובה בא אחד מבעלי חובות לתבוע ילמדנו רבינו ממי הוא תובע מן האלמנה או מן היתומה וכן אם היה : זה החוב בשטר והיה החוב קבוע לזמנים שיתן הלוה למלוה בכל זמן וזמן דבר ידוע ועברו כל הזמני' שקבע לו בשטר בחייו או מקצתם בחייו ומקצת' לאחר מותו אם יש לו לגבות מן היתומי' מאחר שעברו הזמנים שקבע להם והם אינם יודעי' אם פרע או לא שהם היו קטנים בשעת מיתת האב וכן אם התנה עליו על מנת שלא תשמטנו שביעית ולאחר שמת עברה שביעי' אם תנאי זה קיים על היתומי' כמו שהוא קיים על אביה' וכן אם לא נודע מה הניח וטענו הבעלי חובות שהם כתבו כל העזבון לאחר מותו והוציאו כתב ידם אם יועיל כתב ידם להוציא מיד היתומי' אחר כפירת האלמנה בהם ואם תפסה האלמנה מטלטלין במזונותיה ומזונות בתה אם מהניא תפיסה אחר מיתה ממשעבדי או מבני חרי ואם תפסה ג"כ לכתובה מטלטלי' שנקנו אגב קרקע שאין בהם דין קדימה והמטלטלי' הם מה שהוציאה בנדוניתה וכן אם היה לאלמנה בן מאיש אחר והיו לו מטלטלי' בבית אמו ולאחר מות הבעל טענו הבעלי חובות כל המטלטלין הם של בעל אמו ויש לבן ראיות ברורות שהם שלו ועוד משכן לו הבעל מטלטלין ולא הוציא למקו' אחר מפני שהוא דר שם וכתבו אותם הבעלי חובות עם שאר המטלטלין אם יכולין להוציאם מידו אם לאו:
תשובה: דין פשוט הוא שב"ח קודם לירושת היתומה וגובה ממנה חובו ואין לו דין על האלמנה כל זמן שישארו נכסי' ליתומ' ואפילו בעישור נכסים שאינו תנאי ב"ד אלא מצות חכמי' ומש"ה אינו נגבה אלא מהקרקע אפילו כתקנת אחרוני' והוא נגבה מהיורשין מדין ב"ח כמ"ש בפ' מציאת האשה (ס"ט ע"א) כ"ש חוב גמור שהדין נותן שהוא נגבה מהיתומה היורשת ואין לב"ח דין על האלמנה כלל כל זמן שיש נכסי' ליתומה מירושת אביה ואם השטר הוא בזמנים ועברו הזמני' ומת הלוה והיורשין טוענין אין אנו יודעין אם פרע אבינו אם לא פרע המלוה נאמן הוא לומר לא נפרעתי שאם פרעו היה כותב על גבו של שטר הפרעון או לכתוב שובר והכי אמרו בפ' השואל (ק"ג ע"א) שטרא לגוביינא קאי אי איתא דפרעיה איבעי ליה למיכתב על גביה אי נמי למכתב תברא ומהאי טעמא אמרי' דלא דמי לשכירות שלאחר זמנו דנאמן לומר פרעתי אפילו היא שכירות בשטר אלא שיש לו שבוע' על המלוה אם נפרע מאביו שהבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה כדאיתא בפ' (הנזקין) [השולח] (ל"ד ע"ב) ואם מת המלוה אחר שמת הלוה אין היורשי' נוטלי' כלום מיורשי הלוה כיון שלא נשבע בחייו כמו שנז' בפ' כל הנשבעין (מ"ח ע"א) ומ"מ אם השטר בערכאות של עכו"ם נראה שאם עברו הזמני' בחיי הלוה שהפסיד המלוה לפי שכך הוא דיניה' וכיון שכן הוא דיניה' לא היה לו הלוה לחוש שאם פרעו שיכתוב לו שובר שהיה סומך שאם יתבענו המלוה בדיניה' שהוא נאמן לומר פרעתי אלא שיש לו שבועה על יורשי הלוה אם שמעו מאביה' שעדין הוא השטר קיים אם הוא טוען ברי שהם יודעין שעדיין הוא קיים ואם אינו טוען כן בברי אלא בשמא אין לו עליה' אלא חרם סתם והתנאי שלא תשמיטנו בשביעית כמו שהוא מועיל למלוה על הלוה כן הוא מועיל על יורשי לוה שהשביעית היא מפקעת החוב בגזרת מלך וכמו שאמר בגמרא בפ' המקבל (ק"ט ע"א) על כיוצא בזה שביעי' אפקעתא דמלכא הוא אבל בתנאי זה כיון שאינו מתנה על מה שכתוב בתורה והוא תנאי שבממון וקיים כדאיתא בפ' קמא דמכות (ג' ע"ב) א"כ כמו שהחוב הוא קיי' בשעבודו על הלוה כשהיה חי כן הוא קיי' על היורשין שכבר הופקע דין שמטה מחוב זה. וכתב ידי המלוה בעזבון הלוה אינו מועיל כלו' אם האלמנה כופרת כיון שלא נכתב העזבון בשטר מעשה ב"ד הנקרא שטר שמוש ב"ד ועל המלוי' להביא ראיה שאלו הנכסי' הם של לוה ואין נאמני' בכתב ידן ודבר זה פשוט הוא ואין צריך לפנים ותפיסת האלמנה מטלטלי' למזונותיה בין מחיי' בין לאחר מיתה מהניא בנכסי' בני חורין אבל תפיסה למזון הבנות אינה תפיסה ואם הם בני חורין ישארו ביד ב"ד והם יזונו אות' מהם ותפיסה בנכסי' משועבדי' לא מהניא כלל שאין האשה והבנות ניזונות אלא מנכסים בני חורין כמו שנזכר בפ' הנזקין (מ"ח ע"ב) תפיסה לכתובה מהניא לאחר מיתה ואם הם נכסי' משועבדין לה שאין לבעל חוב דין קדימה בהם תגבה מהם כתובתה. ומטלטלי' של בן מאיש אחר שהיו בבית בעל אמו אם יש לו ראיות שהם שלו אין לבעלי חובות דין עליה' ואם טען הבן שהם ממושכנין אצלו צריך להביא ראיה שכל מה שהוא בביתו של אדם בחזקת שהוא שלו ואפילו אשתו אינה נאמנת לומר שהם שלה וכ"ש בנה מאיש אחר וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ב מהלכו' מלוה וכן כתב הרמ"בן ז"ל בחדושיו בסוף כתובות ובפ' חזקת ובתוספתא דבבא בתרא שנינו מי שיצא הוא ואביו למדינת הים ומת הבן או מת האב לעול' נכסי' בחזקת זקן. אלא שאם בן האשה היה לו דירה קבועה באותה חצר והיו המטלטלים באותה דירה בחזקתו נאמן בשבועה לומר שהם ממושכני' אצלו עד כדי דמיהם כמו שהוא מוכח בפ' חזקת: