שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/נ
תנוס אל המשכיל רבי סעדיה יצ"ו.
ענין נ:
כתבת לשון הרי"אף ז"ל בפרק גיד הנשה דמסקנא ביצה בששים והיא אסורה בששים ואחת והיא מותרת ולא חלק בין קלופה לשאינה קלופה וגם הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהמ"א הי"ט) כן כתב ושאלת אם הם חלוקים בזה כי רבינו יהונתן זלה"ה מחלק בזה:
דע כי רבינו יהונתן מפרש כי התלמוד שלנו (חולין צ"ח ע"א) לא חלק כלל אלא בין ביצה טמאה לביצה שיש בה אפרוח או קורט דם. דבביצת טמאה בכל ענין הוא מותר (דומיא) [דמיא] דביעי נינהו. ואין בפליטתה בנותן טעם כלל ואפילו קלופה. וביצה שיש בה אפרוח בכל ענין הוא אסור דפליטת אפרוח הוא כיון שיש בה ריקום דאסור משום השרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפ"ק די"ט (ו' ע"ב) דאפילו רבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בן יעקב באפרוח שלא נתפתחו עיניו היכא דלא יצא לאויר העולם מודו ליה כדאיתא בפ' אלו טרפות (ס"ד ע"ב) ואע"ג דמדאוריתא שרי רבנן אסרי ליה וקרא אסמכתא בעלמא. ובעל התרומה כתב דאסמכתא דקרא לא הוצרכה אלא לאפרוח של ביצת טמאה דלית בה משום נבילה ואגב טמאה אסמכיה אקרא לטהורה אבל אפרוח דביצה טהורה אסור משום נבילה מן התורה דכיון דחייב בשחיטה לר' אלעזר בן יעקב אפילו נולד ולא נתפתחו עיניו ולרבנן אם הוא עדיין בתוך הביצה. ונראה שהרי"אף ז"ל והרמב"ם ז"ל סמכו על התלמוד שלנו שלא חלקו בביצת טמאה בין קלופה לשאינה קלופה ובזה הם שוים ואין מחלוקת ביניהם. אבל בירושלמי (תרומות פ"י ה"ה ע"ש) לא משמע הכי דגרסינן התם ביצם טרופות ששקלן עם הטמאות מותרות. הדא דתימא ששלקן בקלפיהן אבל שלקן כשהם קלופות שיעור אחד יש להם זה נמצא בירושלמי. וראוי לחוש לדבריו להחמיר אף על פי שיסברו שאין בזה אלא איסור דרבנן לא דמיא ליה כיון דבגמרין לא אתפרש בהדיא דפליג עליה דירושלמי בהא דאפילו בשאינן קלופות יש מי שאוסר דטעמא דמיא דביעי נינהו דחייה היתה ולא סמכינן אדחוי אלא שאין כן הסכמת האחרונים ז"ל ובקלופה יש לאסור כירושלמי: