שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קמה
ענין קמה:
עוד יש צד רביעי ואינו דבר שיש בו חובה או מצוה אלא דבר הרשות והוא כולל כל המצות והוא ליטול שכר המצוה או הלמוד או הדין.
ולענין הדין אמרו בפ' בתרא דכתובות (ק"ה ע"ב) א"ר יהודא א"ר אסי גוזרי גזרות שבירושלים היו נוטלים שכרם תשעים ותשעה מנה מתרומת הלשכה לא רצו מוסיפין עליהם אטו ברשיעי עסקינן אלא לא ספקו אע"פ שלא רצו מוסיפין להם כלומר אע"פ שמדרך חסידות אינן רוצין ליטול כדי ספק מוסיפין להם ליטול זהו לענין ליטול מכלל ישראל אבל ליטול מהבעלי דינין כשבאים לדין לפניו יש בזה פנים שאם הוא נוטל אגר בטלתו ממלאכתו והיא בטלה דמוכח שרי לגמרי כי הא (שם) דקרנא הוה תהי חמרא ויהבי לי' זוזא כל יומא כי אתו בתרי' לבי דינא לקמיה אמר להו הבו לי זוזא ואידון לכו דינא ואי בטלה דלא מוכחא היא אינו אסור ואם נטלו דינו דין אבל מכוער הדיין שנוטל שכרו בזה כדתניא מכוער הדיין שנוטל שכרו לדון אלא שדיניו דין ומוקמי' לה התם באגר בטלה דלא מוכח והיכא דשקיל בתורת אגרא דלא בטילא כלל אע"ג דלא שקיל בתורת שוחד' כגון דנקיט מתרווייהו בשכר שטורח לדון להם אע"ג דלא עבר משום ושוחד לא תקח אפ"ה דיניו בטלים והיינו דתנן בבכורות פ' עד כמה (כ"ט ע"א) הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים.
ואי בתורת שחדא נסיב אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב עובר משום ושוחד לא תקח דאי משום הטיית דין הרי כבר אמור לא תטה משפט אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח הכי אסיקנ' התם בפ' ב' דייני גזרות (שם) לענין ללמוד ג"כ אמרינן התם (ק"ו ע"א) מלמדי ה' קמיצה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ובפ' אין בין בין המודר (ל"ג ע"א) שנינו המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו וגו' ומלמדו מדרש הלכות ואגדות (שם ל"ה ע"ב) פי' משום דלא מהני לי' מידי שאסור ליטול מהן שכר דכמי.
ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתה בחנם הכי מפרשי' לה בגמ' (ל"ז ע"א) ומנן לא ילמדנו מקרא.
ופרכי' בגמ' (ל"ו ע"ב) מ"ש מקרא ממשנה ותרצי' (ל"ז ע"א) רב אמר שכר שמור וגו' ור' יוחנן אמר שכר פיסוקי טעמים כלומר שאע"פ שאסור ליטול שכר מהלמוד שכר טורח שימור או פיסוקי טעמים מוסר שאינו חייב לשמרו ולא ללמדו הטעמי' ופסוקן דלאו דאורייתא נינהו כדאיתא התם ולענין המצות נמי אמרינן בפ' האיש מקדש (נ"ח ע"ב) דלא מיתסר אלא שכר עשיית המצוה אבל שכר טרחו לא דאמרי' התם אמני' דבכורו' דפ' עד כמה (כ"ב ע"ט) דתנן התם הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטלה להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה ואם היה כהן וטמאהו מתרומתו מאכילו ומשקהו וסכו ואם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל ואמרי' עלה בגמ' בפ' האיש מקדש (שם) דדוקא שכר הזאה וקדוש אסור אבל שכר הבאה ומילוי שרי שהתורה לא הטילה על הכהן אלא הזאה וקדוש אם היו האפר והמים מוכנים אבל שיטרח להביא אפר ולמלאת מים שהם מכשירי מצוה לא וכן נמי אם בטלו ממלאכתו נותן לו שכרו כדתנן (בכורות שם) ונותן לו שכרו כפועל בטל ומפרשי' בגמ' דבכורות (שם ע"ב) כפועל של אותה מלאכה.
וכבר פי' ר"ח ז"ל ורי"ף ז"ל בענין אחד ורש"י ז"ל פי' בענין אחר כמו שהביא הרמב"ן ז"ל פירושיהן בחידושיו בפ' איזהו נשך ואין זה מקומו.
ולענין השבת אבידה שנינו פ' אלו מציאות (ל' ע"ב) היה בטל מן הסלע נותן לו שכרו כפועל בטל או כמו שהתנה עמו בב"ד ואמרו בגמ' (ל"א ע"ב ע"ש) משום דכתי' אפס כי לא יהיה בך אביון וכן בפ' הבית והעליה (קי"ח ע"א) אמרו ששומרי ספיחים בשביעית היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה והיא משנה במסכת שקלים (פ"ד מ"א) נמצא שאין אסור מן התורה אלא שכר המצוה עצמה לא שכר מכשיריה ולא שכר בטלה אלא מפני הכיעור לדיין בבטלה דלא מוכח.
ועוד אומר הרמב"ן ז"ל שאפילו שכר המצוה עצמה אינו אסור אלא היכא דלא פסק עמו שכר קודם עשייתה אבל אם פסק עמו שכר קודם עשיייתה נותן לו שכרו כפי מה שפסק.
ואם רופא הוא אע"פ שפסק עמו הרבה נותן לו הכל מפני שחכמתו מכר לו ואין לה דמים ואע"ג דמצוה עליה לרפאתו כיון דמצוה דרמיא אכולי עלמא היא אם נזדמנה לו ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מפקיעין ממנו חובו.
כ"כ רבינו ז"ל בס' תורת האדם וכ"כ משמו הרשב"א ז"ל בפ' מצות חליצה בחדושיו.
ולפ"ז היה נראה שהרב יכול לפסוק שכר לתלמידיו ואפי' פסק הרבה אין מפקיעין אותו ממנו שהתורה אין לה דמים וכן היה נר' ג"כ לענין הדין דמ"ש.
אלא שנראה שיש בזה משום כיעור דמאי שנא מבטלה דלא מוכח אבל יש בזה מקום עיון שאע"פ שהדברים נראים שוים שכר מצות ושכר לימוד ודין אעפ"כ אין הדעת מקבלתו.
אבל יש בזה ענין אחד מצינו לו היתר בגמ' והוא מי שלימד זכות בפני דיין על אחד יכול לקבל ממנו מתנות ואין בזה משום כיעור דהא ר' פפא מפני שלימד זכות על בר חמא קביל עליה כרגא דכולהו שניא (סנהדרין כ"ז ע"ב) ואע"פ שהיתה מצוה על רב פפא ללמד עליו זכות אי משום ולא תעמוד על דם רעיך כדאיתא בספרי אי משום מדבר שקר תרחק כדאיתא בפ' שבועת העדות (ל"א ע"א) אעפ"כ קבל מבר חמא כרגא דכולה שניא ולא חש לכיעור אבל הדיין עצמו בכיוצא בזה לא מצינו.
וכן נמי ר"פ שיפסוק עמו כך וכך תתן לי ואלמד עליך זכות לא מצינו.
והנה נתבאר זה הענין הרביעי והוא שיש דברים שהחכם יש לו רשות ליטול מהם שכר ואין לו לחוש לכלום.