שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/צה


שאלה צה: עוד לו על זה הענין הנז' למעלה. שאלתני בפעם הראשונ' על ראובן שהתנית אשתו עמו שלא יכניס לה צרה ואם יכניסנה שיפרענה כתובתה עיקר ונדוניא ותוספ' וז"ל התנאי הכתוב בכתוב' וקע"ע פלוני החתן הנזכר שלא ישא אחרת על פלונית כלתו אלא ברצונה ואם עבר ונשא אשה אחר' עליה שלא ברצונה יתן לה כל מה שכתוב בכתובתה נדוניא ותוספת ועיקר עד פרוט' אחרונה ויפטור אותה בגט כשר לאלתר ועכשו רוצה ראובן לישא אשה אחרת על אשתו מפני ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה ואשתו מעכבת על ידו מפני כח התנאי הנזכר. ודעתך היה לומר שאין כח בתנאי זה לעכבו מלישא אשה אחר' במקום מצוה והראית פנים לסברתך ואני השיבותיך שאם נושא אחר' על אשתו שלא ברצונה ב"ד יורדין לנכסיו ומגבין לאשתו נדוניא ותוספת ועיקר מכח תנאו ועתה חזרת לחזק סברתך בב' פנים הא' דאשה דלא ילדה מילתא דלא שכיחא היא וכל מילתא דלא שכיחא לא מסחי אינשי אדעתייהו לאתנויי בפירוש והשני דבמקום מצוה אית לן למימר דלא אתני לבטולי' מצוה אלו הן טענותיך:

תשובה: אני מחייב ומחייב אני במקומי וטענותיך אע"פ שהם נראים חזקי' הם חלושו' מאד. הטענה הראשונה שאמרת דבמילת' דלא שכיחא אע"ג דלא אתני בפירו' אמרינן דמסתמ' אדעתא דהכי לא שעביד נפשי' היא טענה רעועה מאד. ואפרש לך הענין כדי שלא יתערבב שכלך בדבר זה. כבר כתבתי לך ההיא דפ' האיש מקדש (מ"ט ע"ב) דההוא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למסק לארעא דישראל בעדנא דזבין לא אמר לסוף לא סליק ואמר רבא הן הן דברים שבלב ואינן דברים ופירשו המפרשים ז"ל אע"פ שגל' דעתו קודם לכן דמשום הכי מזבין ואיני צריך להאריך בזה תעיין שם. ועל זה הקשו ז"ל דכא אשכחי' בכמה דוכתי דאזלי' בתר אומדן דעתא ולא אמרי' בהו דהוו דברים שבלב חדא דהא מתנת שכיב מרע בכולה היינו טעמא דאם עמד חוזר ולא אמרינן דתתקיים כמתנת שכיב מרע במקצ' משום אומדנא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני וכן הא דאמרי' בפ' מי שמת (קמ"ו ע"ב) מי שכלך למדינ' הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דאמרי' שאינה מתנה משום אומדנא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ואלו היה יודע שהוא קיים לא היה כותבן לאחרים וכן הא דאמרי' בפ' האשה שנפלה לה נכסים (ע"ט ע"א) גבי שטר מברחת א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל אני מיראי הוראה אני ואם יבא שטר מברח' לידי אקרענו והיינו נמי משום אומדנא דלא שביק איניש וכו' כדאיתא התם וכן בפ' מרובה (פ' ע"א) נמי אמרי' מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא נתכונה זו אלא להגון לה והרי זה משום אומדנא ואמאי לא אמרינן בכל הני דלהוו להו דברים שבלב ואינם דברי' כל הני הקשיתי להו לרבואתא ז"ל ופריקו דהני ודכותייהו לא קשיאן מידי דכל כה"ג כיון שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב נינהו אלא הרי הוא כאלו נאמר בפירו' דמברח' מוכחא מילת' דליכא דיהבא כלהו נכסא לאחריני והיא תשאל על הפתחים ובודאי משום אינסובי הוא דעבדא הכי וכן נמי אותה אשה שנשבע' בידוע שלא הי' דעתה לכל הקופץ ואפי' מנוול ומוכה שחין אלא ודאי להגון לה נתכונה וכן נמי מתנת ש"מ בכל נכסיו אם עמד חוזר וכן הכותב נכסיו לאחרים כששמע שמת בנו דכל כה"ג שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב נינהו אלא דברים שבפי העולם ובלבם אבל ההוא דפ' האיש מקדש לא מוכחא מלתא כולי האי דמימר זוזי איצטריכו ליה וזבין ואע"ג דבלבי' לא ניחא ליה בעדן זביני מיהא לא מוכחא מילתא ומשום הכי מסקי דכל כי ה"ג הוו להו דברים שבלב ואינן דברי' זהו מ"ש המפרשי' ז"ל בזה. והשתא בנדון הזה שהרי שראובן זה שעביד נפשיה לפרוע לאשתו כתובתה אם ישא אשה אחר' עליה ולא פירש בנשואין הללו אם יהיו דרך מצוה או דרך רשות ומסתמ' הכל בכלל ובעל הדין הרוצה לחלוק יש לו לבא בזה מאומדן דעתא ולומר דאומדן דעתא הוא שלא נתכוון זה אלא בנישואין דרך רשות אבל דרך מצוה לא. זאת היא טענה שאפשר להתלו' בה לא טענותיך כמו שאודיעך חולשתן וכבר רמזתי לך אני ג"כ שאף זאת הטענה אין לסמוך בה במקום זה שהרי כתבתי לך בזה הלשון ואפי' תאמר שלא הי' דעתו כן אפ"ה כיון שלא פירש וסתם הדברים אזלינן בתר סתמיה ומה שהיה בלבו אינו מעלה ולא מוריד דהוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים בכל כה"ג ע"כ כתבתי לך. הודעתיך דאע"ג דאיכא דוכתי דאזלינן בהו בתר אומדנא לא בכה"ג נינהו והייתי סומך על טוב שכלך תן לחכם ויחכם עוד ולפי שלא השגחת' ברמיזותי אפרש לך הדבר בפירוש:

הוי יודע שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברי' שאין לפקפק כלל שלא הי' כן דעת הנותן או הנשבע ושיהי' הדבר ההוא מפורש מן הסתם כאלו פירשו וכל אותן שהזכרתי לך למעלה כלן הן על דרך זו שאפילו הבעל דין החולק אינו אומר שלא הי' כן דעתו אלא אומר אע"פ שכן היה דעתו כיון שלא פירש אין לילך אחר דעתו וקי"ל כיון דאין לחלוק כלל בדעתו שלא היה כן אע"פ שלא פירש הרי הוא כמי שפירש ולא הוו דברים שבלב אלא דברים שבפ' ושבלב דכולי עלמ' סהדי שזהו דעתו אבל אם אפשר לחלוק בדעתו אם הוא כן או אינו כן אע"פ שיותר נוטה הדע' למה שבלבו כיון שאפשר על דרך רחוקה לומר שלא הי' דעתו כן הוו להו דברים שבלב שאינן דברים והיינו ההיא דההוא דזבין נכסי' אדעתא למסק לארע' דישראל ופירשו המפרשים דגלי דעתי' קודם לכן שהוא רוצה לעלו' לא"י. וגם אחרי כן הוא טורח לעלו' דאי לא פשיטא דלאו כל כמיניה למימר דאדעתא למסק לארעא דישראל זבני' ואפ"ה כיון דבשעתא דזבין לא אמר אמרי' אפשר דמשום דאצטריכו ליה זוזי זבין ולא אזלינן בתר דברים שבלבו ואע"פ שהדבר קרוב מאד שמפני זה מכר כיון שאפשר בדרך רחוקה שלא היה דעתו כן לא אזלינן בתר דברי' שבלבו דלאו אומדן דעתא הוא כיון דאפשר למימר הכי ולמימר הכי וכיון שכן נרא' נדון שלפנינו למי דומה ובודאי אשה זו כשנתרצית לינשא לאיש זה בתנאי זה בכל ענין התנית עמו שלא ישא אלא ברצונה דאיהי לא איכפת לה במצו' בעלה ואיהו כי אתני עליה ההוא תנאה להפיס דעת אשתו התנה ודעת אשתו בכל ענין הוא. ואדרבה יותר קרוב הדבר לומר שלא היה עקר תנאם אלא מפני זה שאין דרך בני אדם להרבו' נשים אלא משום פריה ורביה דאין אשה אלא לבנים וגם מה שכתבו בכתובה שלא ישא אלא ברצונה מוכיח כן והיאך תתרצה אשה לבעלה להכניס לה צרה אלא משום פריה ורביה כדאשכחן באמהו' וכבר רמזתי לך זה ג"כ ואין בזה שכתבתי לך עכשו אלא תוספת פירוש ומה שאני מוסיף לך עתה הוא שאתה על כרחך מודה בזה שהרי כתבת דאתתא דלא ילד' מילת' דלא שכיחא היא וכל מילתא דלא שכיחא לא מסקי אינשי אדעתיהו לאתנויי וא"כ אפילו דברים שבלב לא הוו ואפילו תמצא לומר דדברים שבלב הוו דברי' הכא לאו כלום הוא שהרי הוא התנ' לפרוע לאשתו כשישא אחר' ולא עלה בדעתו שאשתו לא תלד דמילתא דלא שכיחא היא וא"כ בדעתו לא היה שיוכל לישא אחר' ולא יפרענה וא"כ היאך תאמר שנלך אחר אומדן דעת מה שאינו עולה בלב בני אדם ואין שם הוכחה בשלמא אי אמרת שזה דבר פשוט בפי כל העולם ומצוי תמיד שבני אדם נושאין נשים הרבה כשאין נשותיהן יולדו' הוה לן למימר אומדן דעתא הוא ואנן סהדי דבההיא שעתא דאתני הוה ליה כאלו פירש ואמר אא"כ לא תלד אשתי אבל לפי דבריך בשעת התנאי אין לנו לומר זה שהרי במילתא דלא שכיחא לא מסקי אינשי אדעתייהו ועכשו שנולד דבר זה תרצה לחלק בתנאי אין זו סברא ולא יעלה על דעת משכיל. וגדול' מזו אומר לך שאפילו גילה דעמו קודם כתיבת הכתובה שאין בדעתו להתנות כן אלא בנשואין של רשות אבל בנישואין של מצוה לא כיון דבשעת כתיב' התנאי לא פירש אמרינן אפשר דבכל ענין גמר ואתני שאין בני אדם רוצים להכניס קטטה בבתיהם ואפילו במקום מצוה גמר ושעביד נפשיה למפרע כתובתה ולגרשה ולקיים מצותו וכן היא ההיא דפרק האיש מקדש כדפרישי' וזה מפורש יפה למי שנכנע אל האמת. ועתה אשוב לבטל טענתך הראשונה:

כתבת בודאי אתתא דלא ילדה מילתא דלא שכיח' היא כלל דומיא דאכלו ארי דפרק מי שאחזו (ע"ג ע"א) וכי היכי דהתם אמרינן דהוי גט אפילו אי קי"ל אין אונס בגטין משום דבמילתא דלא שכיח' כי ההיא לא מסקי אינשי אדעתייהו הכי נמי הכא זהו תורף לשונך ואע"פ שהארכת. ועתה שמע נא כמה נטית מדרך האמת ונעלם ממך עקר הדבר הזה. דע שהמקבל עליו לעשו' דבר ונאנס ולא עשאו דין הוא שיפטר דהא אנוס רחמנ' פטריה כדנפק' לן (נדרים כ"ז ע"א) מולנערה לא תעשה דבר ובענין אונסין יש שלשה דרכים שהזכרת ג"כ בכתבך:

האחד הוא אונס' דשכיח' כי ההו' דאמר (שם ע"ב) אי לא אתינ' מכאן ועד תלתין יומין להוי גטא אתא ופסקיה מברא וא"ל חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמה מתיא ודחינ' בגמ' בפ"ק דכתובו' (ב' ע"ב) דלאו משום דאין אונס בגטין הוא אלא דמשום דאונס דשכיח הוא הוה ליה לאתנויי והיה אפשר לומר דלמסקנ' דאסיק דאין אונס בגטין משום צנועו' ופרוצו' הכא נמי לאו משום דהו"ל לאתנויי הוא אלא משום דאין אונס בגטין ואפי' במילתא דלא שכיח' כל כך כ"ש במילת' דשכיח' והיה יוצא מזה דבכל דוכת' לבר מגטין לא הוה מפלגינן כלל בין אונס' דשכיח' לאונס' דלא שכיח' אלא בכל ענין פטור. ואפשר נמי דאע"ג דלמסקנ' ליתיה לההו' טעמ' דאונס דשכיח' שאני בגטין אפ"ה כיון דסוגייא דתלמוד' נסיב ליה מעקר' טעמא דקושטא הוא לבר מגטין:

והאונס השני הוא אונס' דלא שכיח' ושכיח' קצת בההוא קי"ל כלישנא קמא דרבא כפסק' דקמאי ז"ל דאין אונס בגטין משום תקנה אבל בעלמ' איכא אונס דהא רחמנ' פטרי' ואפילו תאמר דבאונס' דשכיח' הו"ל לאתנויי ומדלא אתני אפסיד אנפשיה אי לא שכיח' כל כך פטרי' רחמנ' ולא אפסיד כלל משום דלא אתני דהא לא שכיח הוא. והאונס השלישי הוא אונס' דלא שכיח' כלל כההיא דאכלו ארי ובההו' אפי' בגטין יש אונס דליכ' למיחש בהאי אונס' לתקנת צנועו' שהרי צנועו' לא יחושו לחשש רחוק כ"כ וגם פרוצו' לא יאמרו כן הכל כמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו בפ"ק וכמו שהבאת אתה ג"כ בכתבך וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפרק כל הגט והרשב"א ז"ל בפרק מי שאחזו. אשתכח השתא דמאן דמקבל עליה למעבד מדעם ואיתניס ולא עבדיה אי אונס' דשכיח' הוא אפשר למימר דהו"ל לאתנויי ומדלא אתני אפסיד אנפשיה ואפשר למימר נמי דרחמנ' פטרי' אבל בגטין אין בזה טענת אונס אפילו תמצא לומר דבממון הוי אונס. ואי אונס' דשכיח' ולא שכיח' הוא בממון הוי אונס אבל בגטין לא הוי אונס משום אפקעת' דרבנן דרחמנ' פטרי' ורבנן אפקעינהו לקדושיה מינה. ואי אונס' דלא שכיח' הוא כלל אפילו בגטין הוי אונס ואינו גט. אלו הן עקרי האונסין במי שקבל עליו לעשו' ונאנס ולא עשה וכן נמי שקבל עליו שלא לעשו' ועשה יש לך ללכת באלו הדרכים ואם אינם מפורשים בגמ' דרך אחד להם באונסיהם וא"כ אם נאנס במילתא דשכיח' ולא שכיח' או בדלא שכיח' כלל הרי זה פטור. ואפילו בשכיח' יש לדון ולומר דרחמנ' פטריה משום אונסיה ואע"ג דלא אתני ועל פי מה שכתבתי למעלה. ולפי זה כמה הטרח' עצמך בחנם אם אונס זה שכיח' או לא שכיח' דדוק' בגטין הוא דאית לך להדורי בתר הנהו דקדוקי' אבל בכל ענין לבר מגטין דיש אונס מה לך ולכל זה שאפילו באונס' דשכיח' הי' אפשר לומר דהוי אונס כמ"ש וכ"ש אונס' דשכיח' ולא שכיח' וא"כ אפילו תאמר דאתתא דלא ילדה דמי לחלה ולא לאכלו ארי היה אפשר לך לומר דאנוס הוא לענין זה. הרי שבכאן שגגה אחת לפי שטתך אע"פ שאינך מתותב עדין מסברתך:

עוד הרואה דבריך בתחלת העיון יבהל בראותו סברות הרא"ש ז"ל זו אחר זו בדבר שאין לרא"ש ז"ל בו שום חדוש אלא שלקטת אותם מפסקיו הנמצאים אצלכם ונתחבטת' בהם ואמרת שהרא"ש ז"ל כתב דאיתת' דלא ילדה מילת' דלא שכיח' היא מפני שאמר זה לשונו דחזינן רובא דאינשי שפרין ורבין בחוצה לארץ ולאחד מאלף שלא זכה ליבנות וכו' זה לשונו ז"ל ואיני יודע מה חדוש יש בכאן שתתלה אותו בסברת הרא"ש ז"ל כולי עלמ' ידעי הכי ואין נקר' סבר' אלא מה שמוציא דין כגון מה שאמר שאין מבטלין אותו מפרי' ורבי' מפני דירת חוצה לארץ זאת היא סבר' תהיה לרא"ש ז"ל או לזולתו כי הוא לא חדש אותה כבר קדמוהו רבנן ז"ל בזה הוכחתיך בזה כדי להישירך במקומו' אחרים. עוד שהוצאת מדבריו דברים שאינן מוכרחים וכי מפני שאמר דרובא דאינשי פרין ורבין בחוצה לארץ הוי אתתא דלא ילדה מילת' דלא שכיח' וא"כ רובא דאינשי דאתו ולא פסקינהו מברא להוי האי דפסקיה מברא מלת' דלא שכיח' ואם מפני צחות לשונו שאמר ולאחד מני אלף שלא זכה ליבנות ממנה וכו' הוצאת זה לשון אינו נאמ' על צד הדקדוק ולישנ' דקר' נקט ואפי' בלישנ' דקרא אין להוצי' ממנו דמלת' דלא שכיח הוא דהא חזי כמה חולי' עולי' למטה ומתרפאין והוי מלת' דשכיח' ואע"פ שהמקרא צווח ואומר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף אלו הן קושיות לקלקול לשונך אבל עדין תוכל להתחזק בסברתך ולומר יהי' זה האונס שכיח' ולא שכיח' נפטר האי גבר' מהאי תנאה דהא אנוס רחמנ' פטריה ואע"ג דבפרק מי שאחזו (ע"ג ע"א) בהנהו תרי עובדי אמרינן דמילת' דלא שכיח' הוא ומשמ' הא שכיח' ולא שכיח' הוו מיחייבי התם היינו טעמ' משום דקבלי עלייהו אונס' בפירוש הילכך לא מפטרי אלא באונס' דלא שכיח' אבל אי לא קביל עליה אונס' ואתיא למפטריה משום אונס' אפילו בכל אונס' מפטר וא"כ הוא אונס' דשכיח כמו פסקיה מברא וכמ"ש למעלה זה אפשר לך לומר והיא טענה שיש לה פנים יותר מטענתך אבל היא רעועה ג"כ שאין זה אונס דלא מקרי אונס אלא מי שנאנס לעשות דבר מפני חמת המציק אותו מפני הכאות או אונסין אחרים אבל העושה דבר מעצמו אע"פ שהוא עושה כן לקיים מצותו אינו בכלל אונסין ויודע אני ששכלך לא יקבל זה בתחלת העיון אבל אמשול לך משל למתק הדבר הזה בפיך הרי שגרש אשתו בתנאי אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום ויפרש בתנאו אא"כ נאנס שאם לא פירש אפילו נאנס הויא מגורשת דאין אונס בגטין וביום ל' נזדמנה לו הכנסת כלה או הוצאת מת מצוה או איזו מצוה שתרצה ונטרפה אותה שעה במצוה זו ולא בא היעלה על דעתך שזה אנוס הוא ואינו גט ואם קבלה אשתו קדושין מאחר לא יהיו קדושין איני חושד שכלך בזה א"כ בנדון זה איך נפטור זה האיש מדין אונס מפני שנש' אשה מעצמו לקיים מצותו. ואלו היה הדין במי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שב"ד כופין אותו לישא וכפו אותו בשוטי' עד שנשא היה ודאי אנוס אבל הדין אינו כן אלא או יוציא ויתן כתובה או ישא ויקיים מצותו ועוד שאפילו תמצ' לומר שאונס מצוה אונס הוא הרי בכאן אינה מעכבת על ידו שלא ישא אלא שיפרענה בתנאי שהתנה עמה ויש' ויקיים מצותו והאריכו' בדבר זה הם דברים בטלים. והטענ' השנית שאמרת דבמקום מצוה אית לן למימר דלא אתני לבטולי מצוה ג"כ אינה טענה טובה בזה ויתפרש לך ג"כ ממה שכתבתי שאין בכאן בטול מצוה שבפרעון כתובת אשתו ליכ' בטול מצוה אלא קיום תנאו ואין לחזור ולהאריך. ועוד מנא לך לאפלוגי הכי לעולם אימא לך דכל מאן דאתני סתם אפילו היכא דאיכא בטול מצוה אתני ויש לזה כעין ראיה מדאמרינן בפ' יש נוחלין (קל"ז ע"א) האומר נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואמר רבי זירא אמר רבי יוחנן הלכה כרשב"ג ואפילו היו בהם עבדי' והוציאן לחירות ואמרינן פשיטא מה דתימא מצי אמר ליה למיעבד בהו איסורא לא יהבי לך קמ"ל הרי שבכאן מפורש שבכל דבר שנאמר סתם ולא התנה עמו בפירוש אפילו במקום עבירה ובטול מצוה לא אמרי' דאדעת' דהכי לא יהיב הכא נמי אע"ג דהוה מצי אתי לידי בטול מצותו מפני קיום תנאו לא אמרינן אדעת' דהכי לא אתני וכ"ש שאין בפרעון כתובה בטול מצוה ליפרע ולינסוב הרי השבתי על דבריך והרחבתי אפילו בדברי' שאינן צריכין כדי שלא תתערבב בדברים אלו ומפני זה ראיתי להוסיף ולכתוב לך שמה שכתבתי לך בההיא דפרק האיש מקדש (מ"ט ע"ב) שהמפרשי' ז"ל פירשוה בדגלי דעתיה קודם מכירה דאדעתא דלמסק לארעא דישראל הוה מזבין. הן היא השטה הנכונה אבל שמא תמצא בספרי' אחרים פירושי' אחרים ותתערבב בהם אני אומר לך שהכל הולך אל מקום א' שהקושי' היא איך יעלה על דעת שאם מכר סתם שיאמר אדעתא למסק לארעא דישראל זבני ורש"י ז"ל פירש דבמקרקעי דוקא עסקינן לפי שאין דרך בני אדם למכור קרקעותיהם שהם מתפרנסים אם אין דעתם להעתיק דירתם מהמקום ההוא ואפ"ה אסיקא דדברים שבלב הוו ומפרשי' אחרים פירשו כמו שפירשתי והכל הוא עולה לטעם אחד אע"פ שיש הוכח' לדברי המוכר אפ"ה אין טענתו טענה כיון שלא פירש ולא אזלינן בתר אומדן דעתא בזה וכמ"ש לך למעלה כתבתי זה כדי שלא תטעה כשתעיין בפסקי הרא"ש ז"ל שהן אצלך תמצא הפי' שכתבתי לך ותמצא פירוש רש"י ז"ל. ואחר שבטלתי טענותיך ונתברר הדין שאין לחלק בתנאי זה בשום ענין. אשוב לשאר דבריך במה שדקדקת על דברי בתנאי זה אם נעשה כהלכתו או לא:

כתבת שעדיין אתה עומד בדבורך שהתנאי בכאן הו' הנשואין והמעשה הוא פרעון הכתובה ואמרת שאני תפסתי עליך בזה וכתבתי לך שהדברים בהיפך. ודאי שאני כתבתי לך כן והזקיקנ' לומר זה לשון התנאי הכתוב בכתובה ז"ל וקבל עליו פלו' החתן שלא ישא אשה אחרת על אשתו אלא ברצונה. ולפי דקדוק הלשון משמע שזהו המעשה שהוא נותן לאשתו זאת המתנה שלא לישא אשה אחרת עליה אע"פ שהרשות בידו מן הדין ואלו היו הפרעון המעשה היה להם לכתוב כך וקבל עליו פ' לפרוע לאשתו אם ישא וזהו ג"כ שהביאני לחוש אם יש שם שבועה שאל"כ מה נתן לה קבלה בלא נדר אינה אלא פטומי מילי. ואע"פ שאח"כ כתב ואם עבר ונשא וכו' ויראה מזה הלשון שזהו התנאי לא חששתי לזה מפני שהייתי חושב שאין זה מקום כתיבת התנאים ובשטר מיוחד לתנאי זה ביארו הענין במשפט התנאים כאשר ראוי לעשות שתכתב הכתוב' כמנהג הכתובות האחרות שלא לשנות לרמוז שם התנאי ולכתבו בשטר מיוחד לזה באורך. ומה שתמהת על דברי א"כ שהמעש' הו' שלא ישא והתנאי הוא הפרעון א"כ אם נעשה זה התנאי בלא תנאי כפול לדעת הרמ"בם ז"ל יהיה התנאי בטל והמעשה קיים וא"כ בין יפרע בין לא יפרע לא ישא לעולם. אינו תימה שאם נתקיים הדבר בשבועה אין ה"נ שלעולם לא ישא שלא ברצונה אפי' יפרענה כי כן נשבע ותנאו לאו כלום הוא כיון שלא כפל ואמר ואם יפרענה ישא ונסתלקה תמיהתך. אבל מכיון שאמרת שאין בקיאין באותו מקום בדקדוקי שטרות ואין לדרוש לשון הדיוט שלהם כמו שהיה הלל דורש לשון הדיוט וגם תנאים אחרים בפרק המקבל (ק"ד ע"א) א"כ אני חוזר לדעתך שהפרעון הוא המעשה והנשואין הם התנאי אבל כבר הודעתיך שאין זה מתנה עמ"ש בתורה ולא ישתנה הדין כלל מפני זה ולא נתכוונתי אלא לומר לך שלא דקדקת יפה בלשון לא שאנו צריכין לזה בזה הדין בין יהיה הפרעון תנאי בין יהי' המעשה אם ישא אשה אחרת שלא ברצון אשתו ב"ד יורדין לנכסיו שכך קע"ע בקנין גמור ואין לחלק בתנאי כלל כדפרישית לעיל וכ"ז אינו אלא משא ומתן בדקדוקי דברים לא בענין הדין כלל. ומה שתמהת ג"כ לפי דרך זו שאם הפרעון הוא המעשה א"כ אם התנאי לא נעשה כהלכתו בין ישא בין לא ישא יפרע. אני אתקן לך זה ואומר שאלו הי' תנאי זה בשטר מלוה דלפרעון קיימא היה הדבר כמו שאמרת אבל מכיון שהתנאים האלו הם בשטר כתובה וידוע הוא דכתובה לא נתנה לגבות מחיים א"כ אין עיקר המעשה בכאן שיפרע אם ישא אלא שלא יפרע אם לא ישא כדין כל כתובה ואם התנאי נעשה שלא כהלכתו יתקיים המעש' לעולם ולא יפרע בין ישא בין לא ישא זהו תקון הענין הזה אבל אין בו צורך שאין ספק שבכל השטרו' הם כותבין מעכשיו או מיומא דנן והרמ"בם ז"ל (פ"ו מה"א הי"ז) סובר דבמעכשיו א"צ דקדוקי תנאים אע"פ שיש חולקים וכבר רמזתי לך ג"כ בתשובתי הראשונה. ומה שחשבת לתקן בזה שהמובן מזה הלשון שהם שני תנאים קשורים ותלויים זה בזה בבטול האחד או בקיומו יתבטל האחר או יתקיים שאם נשא יתן ואם נתן ישא ואם לא נשא לא יתן ואם לא נתן לא ישא עכ"ל. איני יודע אם תרצת קושיותיך בזה שאם התנאים לא נעשו כהלכתן א"כ שני המעשים יתקיימו ובין יתן ובין לא יתן לא ישא ובין ישא ובין לא ישא יפרע. והנה זאת מבוכ' שנחזור לקושייתך שהוא לא ישא לעולם ויתן לעולם ואם חשבת לומר שזה הלשון הוא קצר והרי הוא כאלו פירש שלא ישא ולא יפרע ואם ישא יפרע זה א"א דר"מ דבעי תנאי כפול אית לי' דלא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן כדאי' בפ' שבועת העדות (ל"ו ע"א) וטעמיה מדאצטריכי' למכפל תנאה סוף דבר דבריך מעורבבין בזה. והטוב והישר שנ' בזה דזה דומה לההיא דפרק המקבל (ק"ד ע"א) דתנן התם אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דחייב וכתב הרמב"ן ז"ל דהתם לא שייך תנאי כפול דהא ר"מ הוא דאמר לה התם וטעמ' דלא בעי' תנאי כפול התם משום שאינו נותן לו כלום במתנה שנא' שאם לא כפל תנאו שיהא המעשה קיים אע"פ שלא קיים התנאי דהא אם לא אוביר מה ישלם לו וכן נמי בנדון הזה אינו נותן לה כלום משלו אלא שהוא אומר שאותו זכות שנתנו לו חכמי' שלא תגבה כתובתה מחיים אי אפשי בו וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמי' כגון זה שומעין לו וכ"ש שיש מקומות נוהגין כן כדאמרי' התם (שם ע"ב) ר' יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה ופי' גאון ז"ל שאע"פ שמן הדין לא נתנה כתובה לגבות מחיים במקום שנהגו גובה אע"פ שלא פי' רש"י ז"ל כן והשתא אע"פ שלא כפל תנאו מהני מהאי טעמ' שאם נשא הרי הגיע זמן פרעון כתובתה שקבעה לו וכי הקובע זמן לחברו צריך לכפול תנאו ה"נ אינו אלא שקבע זמן לפרוע כתובת אשתו כשישא אחרת ואסמכתא נמי לא הויא דהא לא אמר מילתא יתירא ובידו הוא כדאי' התם וכ"ש דבמעכשו ליכא אסמכת' לדברי הרמב"ם ז"ל כדמוכח בפ' איזהו נשך (ס"ו ע"ב) ואין להאריך בזה שאם באתי לכתוב בכל עקרי התנאי' ומחלוקת ז"ל גם דיני אסמכת' ומחלוקתן הייתי מאריך הרבה ללא תועלת על כן אני סומך על טוב שכלך ויושר הבנתך ועתה אשוב לדבריך:

כתבת שנראה לך שמה שפי' הרי"אף ז"ל ההיא דפ"ב די"ט (כ' ע"א) בההוא דאמר להו הבו להו ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי א"ר פפא ד' מאה זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב ופירש הרי"אף ז"ל משום דהוו להו ב' מתנות איזו מהן שירצה יקח ולא פי' כדברי אחרי' שפירשו משום דה"ל מעשה קודם לתנאי ובטל התנאי ונתקיים המעשה אמרת שנראה לך שהו' אזיל לטעמיה שאין אנו צריכין לדיני התנאי אלא בגטין וקדושין אבל בממון לא. אני אומר שזהו טעות שהרי"אף ז"ל אינו אומר כן אלא בתנאי כפול ובהן קודם ללאו אבל בתנאי קודם למעשה אפילו בממונות ס"ל דבעינן לי' ומפני כך כתב בפ' השוכר את הפועלי' סתם מתניתין דהתם דכל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאי בטל וכן הסכימו האחרוני' ז"ל שהרי"אף ז"ל לא אמרה אלא בתנאי כפול ובהן קודם ללאו אבל לא בשאר דקדוקי תנאין וכ"כ הרמ"בם ז"ל ויש בזה דקדוקי דברי' אלא שאין להאריך אבל מכאן תלמוד שאין מקים לסברתך בזה ועוד שהרי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות זכייה ומתנה הביא דברי הרי"אף ז"ל אע"פ שהוא סובר דבעי' תנאי קודם למעשה בדיני ממונות אלא שבזה יש לך לומר שהוא אינו מפרש מעשה קודם לתנאי כמו המפרשי' ז"ל שהם מפרשי' שאמר המעשה קודם התנאי והוא מפרש שעשה המעשה קודם שהתנה כמ"ש בפ"ו מהלכות אישות ואם כן לשטתו בין התנה קודם שאמר המעשה בין שאמר המעשה קודם שהתנה בין שאמר התנאי קודם שעשה המעשה ה"ל תנאי קודם למעשה וכבר השיגו עליו ומיהו לפי פירושו ההיא די"ט אי אפשר לפרשה משום דמעשה קודם תנאי ופירשה משום דהוו שתי מתנות ואפשר שהרי"אף ז"ל מפני טעם זה גם כן פירשה הכי הילכך מה שיצא לך מסברתך זו שאם אמר הבו ארבע מאה זוזי אינסיב ברתאי נתקיים התנאי אינו כן שכיון שהמעשה הוא תחלה והתנאי בסוף נתבטל התנאי ונתקיי' המעשה ואלו פי' דברי' פשוטי' בדברי המפרשי' ז"ל זה ראיתי להשיב על דבריך מדעתי שתקבל תועלת בהם ואע"פ שאינן צריכן לנדון ולא רציתי להאריך יותר מדאי כי אלו הן דברי' שיש להם ענפים גדולי' ותלו באשלי רברבי ולא כתבתי אלא הצריך בתכלית הקצור ואף ע"פ שנפשי עגומה עלי מרוב אהבתך אשר היא בתוך מעי לא רציתי להשיב פניך ריקם.