שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/ב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ב
עריכהשאלה ב:
ברשך לה"ר שמואל ב"ר דוד חלאיו זלה"ה
שאלת אם מותר לכתוב בלוחות שלשה או ארבע פסוקי' או פרשה שלימה כמו שנהגו באלו הארצות לתינוקות שאין להם ספר והמלמד כותב להם בכל שבוע מה שדעתו של בן יכולה לקבל בכל שבוע ושבוע ובסוף השבוע מוחק וחוזר וכותב פרשת אחרת כפי התחלפו' הפרשיו' בכל שבוע ושבוע ואמרת שנשאלת מזה והתרת להם אחר שאין כונתם למחוק אותה פרשה או אותם פסוקים דרך השחתה ונקמה ובזיון אבל הם מתכווני' לקיים מצו' תלמוד תורה וכאנוסים הם הואיל ואין להם ספרים לקרו' את בניהם ואנוס רחמנא פטריה אמנם שמותיו של הקב"ה אסור למוחקן ולא לכתבן כל עיקר אחר שלמחיקה הם עומדים ע"כ דבריך.
עוד כתבת שאח"כ בא לידך ספר אחד בלשון הגרי בדיני תפלה ומועד חברו רב מימון אביו של הרמב"ם ז"ל וכתיב בו בלשון הגרי הענין שכונתו זו בלשון הקדש לוחות הנערי' המתלמדים בהם מותר לכתבם בחולו של מועד ואבאר לך עקר ראוי שתדעהו בזה הענין בכתיב' הלוחות ללמוד. דע שאין ראוי לכתוב מתיבו' כתבי הקדש שלשה תיבות בשום פנים בלי שרטוט ואם כתבן ונקד עליהם מותר ואמנם שתים יכול לכתוב בלי נקוד אבל ג' לא אלא א"כ שרטט או נקד ופסוק באגרת ישרטט ואח"כ יכתוב או ינקד עליו ואין מותר לכתוב אגרת לנערים לפי שהם עומדים לאבוד אלא בקונטריס או בסדור או ישרטט ואח"כ יכתוב. ולוחות הנערים הנמחקים אין מותר לכתוב בהם שלשה תיבו' מסודרו' אלא שלשה תחת שלש וינקד על כל תיבה שלישי לא כאשר יכתבו המלמדים פסוק בארך השטה ויכתוב בלוח רביעי' הסדר ואח"כ יקחהו הנער וימחקהו זאת היא סכלות גדולה וחטאה עצומה שיכתוב דברי האל על מה שאינו מותר ואח"כ ימחקוהו זהו אסור ונמנע ואין מותר' כתיב' הלוחו' ללימוד הנערים אלא על זאת הצורה.
וכן נפסקה ההלכה בתלמוד וכן צייר לנו ר' יוסף הלוי גאון ז"ל ועל הצורה הזו וידב"ר ה' א"ל מש"ה לאמ"ר תכתוב בלחות הנערים פסוק אחר פסוק עד שיהא מלא הלוח לא תהיה שטה ארוכה מד' תיבו' או יתר כמו שיכתבו בספרים לפי כי מי שיכתוב דברי האל וימחקם הוא עובר על דברי האל ית' לא תעשון כן לה' אלהיכם לפי מה שציוה האל למחות רושם העבודות זרות באמרו ואבדתם את שמם הזהיר שלא למחות רושם דברי האל הלא תראה מה אירע ליהויקים מלך יהודה לפי ששרף דברי האל אשר כתב ירמיה ע"ה כמו שנתבאר בס' ירמיה אשר הי' ענשו נבלתו מושלכת וכל אותו ענין הנז' בפ' חלק (ק"ד ע"א) מזקנו של ר' פרידא זה עונש מי שישרוף דברי האל ע"כ ראוי להמנע מזה וחלילה לאל מעשות זאת למחוק דברי קדוש' וטהר' אלא מה שהותר' מחיקתו מן התור' כמו שצו' בסוטה וכת' את האלו' האל' הכהן בס' ומחה אל מי המרים והית' הכתיב' על זאת הצור' שמור א"ם ל"א שכ"ב אי"ש אות"ך וא"ם ל"א שטי"ת עד תום שאר הפסוקים. וכ' המחבר ז"ל הנז' אחר זה. מה שרשמתי ומה שהועלתיך בו הוא רמז נפלא שאין לו ביאור בתלמוד מועד אמנם בתלמוד גטין (ס' ע"א) בסדר נשים ביארו זה הביאותיו לך בכאן בענין כתיב' הלוחות בח"שמ ללמד לנערים שהיא מותרת אך לא תכתבם אלא על התואר הזה לא בחול ולא במועד ע"כ. וכתבת שלפי דברי הספר זה מותר לכתוב את ס' ולמוחקו ובלבד באותם תנאים אשר הצריך לעשו'. האחד בשרטוט והשני שינקד על כל תיבה ותיבה נקודה אחת או שתים והשלשה שלא יכתוב בשטה אחת אלא שלשה תיבו' ובסוף כל שלשה תיבות ינקוד נקודה אחד וכתבת שלא ידעת טעם לאותם נקודות.
ועוד שאלת בענין מחלוקת שהביא הרי"ף ז"ל בהל' מגלה שנים כותבין שלשה אין כותבין במתניתין תנא ג' כותבין ד' אין כותבין הטעם למה בין למר ובין למר:
עוד כתבת כי בצורת הכתיבה שצייר ר' מימון ז"ל תמהת ששטה אחת כתוב בה שלשה תיבו' ושטה אחת ב' תיבו' ולא ידעת טעם לזה ושאלת לבאר לך דבר זה היטב.
תשובה: תחלה יש לי לפרש כי מה שאמר בפ' שבועות העדות (ל"ה ע"א) בשמו' הקדש שאסור למוחקן שאיסור זה הוא דבר תור' וכדמוכח לי' מקרא דכתיב ואבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן וגו' ולא תימא דאיסורא דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא אלא גוף תורה הוא ולוקין עליו מן התורה כדאיתא בהדיא בפרק אלו הן הלוקין (כ"ב ע"א) גבי מתני' דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין ואמרינן עלה בגמ' מתקיף ר' אבהו וללקי נמי משום מוחק את השם בהליכתו ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם וגו' לא תעשו וגו' והכי נמי מוכח בפ"ד מיתות (נ"ו ע"א) גבי מתניתין דתנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ואמרי' עלה בגמ' מה"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' ואקשי' ואימא מבזע נמי הוא דכתיב ויקוב חור בדלתו ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם וגו' וזה הענין לא נסתפק בו שום אדם שאיסור זה הוא דבר תורה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בה' יסוה"ת (פ"ו ה"א פי"ט) כל המאביד שם משמו' הקדושי' הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התור'. ובה' סנהדרין פי"ט מנאו עם הלאוין שאין בהם כרת ומיתה בידי שמים אלא מלקות ובספר המצו' שחבר בענין המצות הביא ראיה שלוקין על לאו זה דבר תורה מפר' הלוקין כמ"ש.
ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש כי מחיקת השם היא אסורה מן התורה בכל ענין אפילו בכתב בלא שרטוט ואפילו יכתב לבדו ובכ"מ שנכתב כי מה ענין דברים אלו לענין ואבדתם את שמם וגו' לא תעשו וגו' בכ"מ שנכתב שם מן השמו' אסור למוחקו והמוחקו לוקה. ואע"פ שהדבר הוא מוכרע מעצמו ואין אנו צריכין בזה לראיה מ"מ ראיות מפורשו' יש בזה חדא הא דאמרינן בענין נוקב שם ה' שרצו בעלי הגמ' לומר שחיובו הוא מפני מחיקת השם והתם בכל ענין שנכתוב השם הוה מחייבינן לי'. תדע שהרי המגדף שסקלו משרע"ה ע"ה לא עלה על דעת שום אדם שנקב השם מתוך ספרי תורה שהרי עדיין לא נכתבו התורה עד סוף מ' למ"ד תורה חתומה ניתנה כדאי' בפ' הניזקין (ס' ע"א). ועוד ראיה מדאמרינן בפ"ק דערכין (ו' ע"א) גוי שהתנדב קורה לביהכנ"ס ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה יגוד וישתמש במותר. ואמרינן התם שהשם טעון גניזה אבל היא עצמה אינה טעון גניזה דשם שלא במקומו לא קדש דתני' הי' כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנוז והכי איתא בתוספתא דמגילה בפ"ב שהשם הכתוב בקורה טעון גניזה וכ"כ הרמב"ם ז"ל (יסוה"ת פ"ו ה"ו) שהמוחק שם שהיא כתוב בכלי מתכת או בכלי זכוכית לוקה ולא עוד אלא אפילו שם הכתוב על גבי דבר שאינו מתקיים אסור למוחקו והראי' מדאמרי' בפרק כל כתבי (ק"כ ע"ב) היה שם כתוב על בשרו וכו' אם נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ומפרשינן טעמא התם כדי שלא יעמוד לפני השם ערום אבל משום חשש מחיקה לא משום דגרמא הוי ושרי משמע שאע"פ שהוא עומד להמחק אסור למוחקו בידים וכ"כ לזו הרמב"ם ז"ל. מיהו אפילו שם הכתוב בס"ת אין אסור למחקו אלא כשמתכוין למחוק ולאבד אבל כשמתכוין לתקן מותר וכ"כ בעל הלכו' גדולו' שאם נפלה טיפת דיו על השם הרי זה מוחק ומתקן שלא נתכוון אלא לתקן. וכן ראיתי כתוב והכי תניא במסכ' סופרים פ"ה ה"ז. ועוד יש להביא ראי' לזה מענין נתיצ' המזבח שהיא בלאו מדכתיב ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן וגו' והוא הדין לסתיר' אבן אחת מן ההיכל או מן העזרה וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"א מהבהב"ח הי"ז) ומצינו שמותר לסתור אבנים בהן כדי לתקן ואפי' לסתור ההיכל כלו כדאשכחן לבבא בן בוטא שהשיא עצה להורדוס למסתרי' להיכלא ולמבנייה. כדאיתא בריש בבא בתרא (ג' ע"ב) והוא הדין נמי למחיקת השם שאם הוא מתכוון לתקן שהוא מותר למחוק שהרי מחיקת השם ונתיצת המזבח וההיכל בחד לאו נפקי מלא תעשון כן וגו'.
ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש שלא נאמרו דברים הללו אלא בשם מן השמות שבכ"מ שהוא כתוב המוחקו והמאבדו לוקה אבל בשאר כתבי הקדש שאין בהם אזכרו' כלל. המוחקן והמאבדן אין לוקין עליהם דמהיכא תיתי דקרא לא אמר אלא ואבדתם את שמם לא תעשון כן וגו' אבל כתבי הקדש שאין בהם שם מנ"ל דאסירי. וכ"ת שזה בכלל ונתצתם את מזבחותם שכל דבר שהוא מיוחד לה' אסור לאבדן. הא ליתא שאין בכלל נתיצה אלא מה שהוא דרך בנין אבל מה שאינו דרך בנין לא תדע מדאצטריך קרא לאסור מחיקת השם. ויש להביא ראיה שאין באבוד כתבי הקדש לאו מדאמרינן פ' כל כתבי (קט"ז ע"א) הגליונין וספרי מינין אין מצילין אותו מן הדליקה רבי יוסי אומר אף בחול וקודר אזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן וספרי מינין הם תור' נביאים וכתובים שכתבו להם בכתב אשורית ובלשון הקדש (ומדפליג) [ומדמחלק] ר' יוסי בין אזכרו' לשאר הספר וקא מצריך קדיר' לאזכרו' וגניזה ואפי' הכי שרי למשרף שארא משמע דבשריפ' כתבי הקדש כל שקודר אזכרו' שבהן ליכא מלקות שאלו הי' הדין שוה בין כתבי הקדש לאזכרות לענין מלקות לא הי' מיקל ר' יוסי בשאר הס' יותר מהאזכרו' ובכלם הי' מצריך גניזה ועונשו של יהויקים הי' מפני שהי' מוותר על דברי ירמיה והי' חייב מיתה בידי שמים. ועוד אמרו עליו בגמ' סנהדרין (ק"ג ע"ב) שחקק שם שמים באמתו והרבה תועבות עשה שנתחייב עליהם כמו שהעיד עליו הכתוב ויתר דברי יהויקים וכל אשר עשה וגו'.
ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש אם יש בהם איסורא דרבנן אם לא ומשמע ודאי מדרבנן מיהא אסור לאבדן אע"פ שאין בהם אזכרו' כגון שקדר אותם או כגון מגילת אסתר שאין בה אזכרה כלל או שהם כתובים בלשון תרגום והאזכרו' מתורגמו' שהרי מותר למוחקן לפי שאין אסור למחוק אלא שבעה שמו' המפורשים בפ' שבוע' העדו' (ל"ה ע"א) ואלו הי' אסור למחוק תרגום שלהם היו יותר מזה ולא עדיף תרגום שלהם משאר כינויים שמותר למוחקן כדאית' התם. והרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' שבועו' ה"ב) כ' כי השמו' שהם בשאר לשונו' דינם ככינויין לענין שבועה. ויש להביא ראי' דאיסור' דרבנן מיהא איכ' מדתני' פ' כל כתבי (קט"ו ע"א) היו כתובין בכל לשון מצילין אותן מפני הדליק' ר' יוסי אומר אין מצילין אותן מפני הדליקה אמר ר' יוסי מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל לטבריא ומצאו שהי' יושב על שלחנו של ר' יוחנן בן הנזון ובידו ספר תרגום של איוב והי' קורא בו א"ל זכורני את ר' גמליאל אבי אביך שהי' עומד על גבי מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך אף הוא צוה על זה וגנזו ר' יוסי בר יהודה אומר עריבה של טיט כפו עליו אמר רבי שתי תשובו' בדבר חדא וכי טיט בהר הבית מנין. וכי מותר לאבדן ביד. אלא מניחן במקום התורפה והם מתאבדין מאליהן ובודאי שלא הי' באותו תרגום שם מהשמו' שאין נמחקין שא"כ מאי טעמא דר"י בר"י וכי לית לי' (לרבי) איסור מחיקת שמו' ורבי נמי אמאי שרי להניחם במקום התורפה והא גרמא היא ולא שריא אלא במקום שהוא עומד להמחק כגון שהי' כתוב על בשרו וכדכתיב' לעיל אלא ודאי משום דבלשון תרגום הי' אין באותם אזכרו' המתורגמו' לאו דאיבוד שמו' ואפילו הכי קאמר ר' יוסי דר' גמליאל גנזו ורבי נמי סבר דאע"ג דגרמא שרי לאבדן ביד אסור ומכאן שאסור לאבד כתבי הקדש אפילו הם מתורגמין שלא ניתנו ליכתב וכל שכן שאינן מתורגמין או האידנא שנתנו ליכתב משום עת לעשו' לה' כדתניא במס' תמורה (י"ד ע"ב) ובפ' הניזקין (ס' ע"א) ובודאי דאיסור' דידהו ליתיה אלא מדרבנן דמדאוריתא לא אפשר וכדכתיבנא לעיל דאלת"ה תיקשי דר' יוסי אדר"י דאלו הכא אמר דטעון גניזה ואלו בההיא דספרי מינין אמר ושורף את השאר אע"ג דמצריך קדירה באזכרו' וכדפרשינן לעיל אלא ודאי דמדאוריי' ליכא איסורא כלל דליכא קרא דאמר הכי ורבנן הוא דאסרי לאבדן ביד וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' יסוה"ת ה"ח) שכ' כתבי הקדש ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרוף אותן ולאבדן והמאבדן ביד לוקה מכת מרדו'. שנתפרש זה יש לי לפרש דלאו דוקא כתבי הקדש השלמים אלא אפילו ברכו' וקמיעין והפטור' וספרי אגדות ומגלו' שכותבין לתינוקו' להתלמד בהן כלן אסורין לאבדן ביד דהא מדינא כלהו אסירי למכתב וכדאמרי' בפ' הניזקין (שם) האי ספרא דאפטרתא אסור למיקרי בי' בשבתא מדלא ניתן ליכתב. ואיבעיא לן התם מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה ואסיקנא דאסור ואמרי' נמי בפ' כל כתבי (קט"ו ע"ב) הברכו' והקמיעו' אע"פ שיש בהם אזכרו' של שם ומעניני הרבה של תורה אין מצילין אותן מן הדליקה אלא מניחין אותן ונשרפין במקומן הם ואזכרותיהם מכאן אמרו כותבי ברכו' כשורפי תורה ואפילו הכי אסיקנא התם דאסור לאבדן ביד כדאמרי' בסופה דברייתא מעשה בצידן באחד שהי' כותב ברכו' באו והגידו את ר' שמעון והלך ר' שמעון לבדקו כשהי' עולה בסול' הרגיש בו ונטל טומוס של ברכו' ושקעי בספל של מים ובלשון הזה אמר לו גדול עונש האחרון יותר מן הראשון. פירוש מפני שאבדו בידים ואית לן למימר דאע"ג דבכתיבתן איכא איסורא דאוריי' כדמוכח בפ' הניזקין (שם) ובמס' תמורה (שם) ובאיבודן ליכא אלא איסורא דרבנן וכדמוכח לעיל אפילו הכי א"ל גדול עונש האחרון יותר מן הראשון דכלפי מה שהחמירו בכתיב' שהם כשורף תורות נמצא שעונש האחרון שאבדו ביד יותר גדול מן הראשון שלא הי' אלא גרמא אבל האיסורין יותר גדול הוא הראשון מן האחרון והיינו דקאמר גדול העונש האחרון ולא קאמר גדול איסור האחרון כך נ"ל. ומשמע ודאי דלאו משום אזכרו' קאמר הכי שהרי לא הלך לבדקן אלא מפני כתיב' הברכו' בלבד ומנין הי' יודע ר' שמעון שאזכרו' היו כתובים באותן ברכו' שמא היה כותב בלא אזכרו' שלמו' כמו שנהגו לכתוב במקום שם בן ד' אותיו' שלשה יוד"ין וכן משנין בשאר שמו' לכתבן קטועי האותיו' וכן נמי אותו האיש הכותב ברכו' יודע הי' שאסור למחו' את השם דזיל קרי בי רב הוא אלא שהיה נוהג קולא בכתיב' הברכו'. ועוד אי משום אבוד שמו' אמר גדול עונש האחרון אמאי לא שמתיה דודאי בר שמתא הוה אלא ודאי משום ברכו' עצמן שאבדן אמר גדול עונש האחרון מן הראשון לפי ששני העונשין היו ממין אחד דתרויהו אבוד כתבי הקדש או בגרמא או בידים אמר בלשון הזה שאלו היו השני עונשין משני מינין כראשון מפני שהוא כשורף תורות והאחרון שעבר על לאו דמחיק' השם לא הוה שייך האי לישנא גדול עונש זה מזה דהאי עונש לחוד ומי יודע איזה גדול לפני ה' אטו מאן סליק לעילא ואתא ואמר. אלא מפני ששניהם הן ממין אחד והאחד גרמא והאחד אבוד בידים אתי שפיר האי לישנא. ושמעינן מהכא דלאו דוקא ספרים שלמים אלא אפילו ברכו' וקמיעו' אסור לאבדן בידים וה"ה מגילה שכותבין לתינוק להתלמד בה שאע"פ שאסור לכתבה אסור לאבדה בידים וכ"ש האידנא דבציר לבא והותר לכתוב הכל משום עת לעשו' לה' וכדאמרינן בפ' הנזקין (שם) דר"י ור"ל הוו מעייני בספרא דאגדתא משום דכיון דלא אפשר עת לעשו' לה' וגו' ואמרינן במס' תמורה (י"ד ע"ב) א"ר אבא בריה דר' חייא בר אבא אר"י כותבי הלכו' כשורפי תורה וכל הלמד מהם אין לו קבול שכר דדריש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל כתוב אח' אומר כתוב לך את דברים האלה וכתיב כי על פי הדברים האלה. הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם ע"פ ודברי' שבע"פ א"א רשאי לאמרן בכתב ואפילו הכי אסיקא התם דכיון דאיכא שר שכחה כתבינן משום עת לעשו' וגו' מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל. ומהאי טעמא כ' הרי"ף ז"ל בפ' הניזקין כותבין מגלה להתלמד אע"ג דבגמ' אסיקא דאסור. ונראה טעמו ז"ל משום עת לעשו' לה' וגו' ומה"ט כ' הראב"ד ז"ל בספ' בעלי הנפש ועכשיו שנתנה תורה שבע"פ ליכתב משום עת לעשו' וגו' אף ספרי התלמוד כמו כן צריכין כיסוי קודם שישמש מטתו בבית שהם שם שכיון שניתנו ליכתב הן הן ככתבי הקדש וכיון שניתן לכתבן כ"ש שאסור לאבדן ולא עוד אלא שמצילין אותן מפני הדליקה מה"ט כדעת האחרונים ז"ל וכיון שמצילין אותם כ"ש שאין לאבדן שהרי בדברים שאין מצילין אמרינן שאסור לאבדן וכדכתבינא לעיל כ"ש בדברים שמצילין אותן שאסור לאבדן ואפשר שאינו אסור לאבדן אלא כשיש בהם שמונים וחמש אותיו' כפרש' ויהי בנסוע הארון אבל בציר מהכי שרי ויש הוכחה לזה בפרק כל כתבי (קט"ו ע"ב).
נמצא שעלה בידינו מזה בענין הנדון שלפנינו באותם הלוחות שכותבים לנערים להתלמד בהם שמותר לכתבן משום עת לעשות לה' כדעת הריא"ף ז"ל שפסק בפרק הניזקין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה אלא מיהו צריך ליזהר שיהא כותב בשרטוט ולא יכתוב יותר משתי תיבות בלא שרטוט דקי"ל כרבי יצחק דאמר (גיטין ו' ע"ב) שתים כותבי' ג' אין כותבין ואע"ג דבמתני' תנא ג' כותבין ד' אין כותבין אפשר דרבי יצחק קים ליה דהא מתניתא ליתא דאי לא היכי פליג עלה וכיון דקים ליה הכי קי"ל כותי' וכ"ש לחומרא וכן פסק בה"ג וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות חליצה ויבום בסוף פ' ד'. ואעפ"י שבהלכות ס"ת סוף פרק ח' כתב ג' תיבות מותר לכתוב בלא שרטוט כיון שדבריו סותרין זא"ז נקטינן לחומרא דאיכא למימר שחזר בו הרב ז"ל ממה שכתב תחלה. ועלה בידינו עוד שאסור לאבדן ביד ולמוחקן אחר שנכתבו ואיסורו מדרבנן אם אין שם אזכרות ואם יש שם אזכרות איסורו מד"ת ולוקין עליו. אלא מיהו איכא למימר שאינו אסור למוחקן אלא שלא לצורך אבל לצורך כתיבת פרשה אחרת ה"ז מותר שכיון שעבר זמן פרשה זו הוי כהיכל שצריך תיקון שמותר לסותרו ולבנותו ולפ"ז הי' מותר אפילו היכא שיש שם אזכרות אלא שהדבר קשה להתיר כן באיסור תורה ומפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה. ועוד דנראה ודאי דאסור דהא לא שרינן למכתב מגלה זו אלא משום עת לעשות לה' ובכתיבת אזכרות ליכא עת לעשות לה' שהרי אפשר לכתוב בלא אזכרות כדי שלא לבא לידי מחיקתן א"כ כי כתבן ומחקן מלקין ליה אבל שאר הפסוקים אם אין שם אזכרה כיון שאין איסורו אלא מדרברן אפשר להקל להתיר מחיקתן לצורך כתיב' פרשה אחרת ופוק חזי מאי עמא דבר ומנהגן של ישראל תורה היא והרי הן נזהרין מכתיבת האזכרות ואין חוששין למחיקת הפסוקים. ואפי' איכא איסורא במחיקה אפי' לכתוב פ' אחרת אפ"ה משום עת לעשות לה' וגו' שרי שאם הכתיבה שהיא אסורה מן התורה כדכתיבנא לעיל שרי משום עת לעשות וגו' כ"ש המחיקה שאינה אסורה אלא מדרבנן וכדמוכח לעיל דשריא משום עת לעשות אבל באזכרות ליכא משום עת לעשות שהרי אפשר לכתוב האזכרות ע"י שינוי וכדכתיבנא. זה עלה בידי בענין זה מדרכי ההלכות ועכשיו אשוב לדבריך:
דע כי כל מה שכתבת מדברי ה"ר מימון ז"ל הוא יוצא ממאי דאסיקנא בגמרא (גיטין ס' ע"א) שאין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה. ונר' שרבי יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש שתלה סברא זו בו סובר דכמסקנ' דתלמודא עבדינן דאסיק אין כותבין וכיון דלא אשכחן בתר הכי דשרו משום עת לעשות כדאשכחן בספרא דאגדתא וכתיבת ההלכות לא עבדינן בה עובדא מסברא דנפשין דאיכא לפלוגי בינייהו דלאו עת לעשות לה' איכא הכא כיון שאפשר לגמור הספר וחולק בזה על הריא"ף ז"ל. וכן דעת תלמידו הרמ"בם ז"ל שהוא כתב בפ"ז מהלכות ס"ת ואין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה. ואם דעתו להשלים עליה חומש מותר עכ"ל. ומ"ש המחבר הנז"ל בשמו כי מותר לכתוב דרך אותה צורה המצויירת הוציא זה ממ"ש בגמרא בפרק הנזקין שם גבי הא דאסיקנא אין כותבין מגלה לתינוק איתיביה אף היא עשתה טבלה של זהב שפ' סוטה כתובה עליה. ותריצנא באל"ף בי"ת כלומר שלא היתה כתיבה שלמה אלא ר"ת דומיא דמאי דאמרי. בפ' גט פשוט (קס"ח ע"ב) מי קאמינא לך שטרא מעליא אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא. תו אקשינן דליכא לתרוצי הכי דהא מנן בפירוש מה היה כטוב בטבלא רבי יהודה אומר אם שכב ואם לא שכב אם שטית ואם לא שטית. ותריצנא הכא במאי עסקי' בסרוגין ופי' הוא ז"ל בסרוגין שלא היה כותב בשטה א' יותר מג' תיבות ומכאן הוציא אותה צורה. אבל רש"י ז"ל פי' שם וביומא בפ' א"ל הממונה (ל"ח רע"א) תחלת המקרא הי' כותב תיבות שלמות ולבסוף ר"ח. ולפי פירושו של רש"י ז"ל לא מצינו שהתיר בצורה שצייר המחבר ז"ל שכיון שכל התיבות הם שלמות נראה דבכל ענין שנכתב אפי' תיבה אחת ובשטה אחת אסור. ואפשר לסמוך זה למאי דאמרי' פ' הקומץ רבה (ל' ע"א) הכותב ס"ת ובא לגמור לא יגמור באמצע הדף כדרך שגומר בחומשים אלא מקצר והולך עד סוף הדף וכן פי' הריא"ף ז"ל בהלכות ס"ת וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מה' ס"ת מי לא עסקינן שהדף הוא ארוך ומה שנשאר הוא מעט שצריך לקצר שאפילו ג' תיבות לא יכתוב בשטה א'. וכן פירש"י ז"ל שאם רוצה יעשה דף קצר מתיבה א' בכל שטה עד שיגמור בסוף הדף ואפ"ה כשר ומשמע דכתיב' מעליא היא דהא ס"ת מתכשר בהכי וא"כ אם איתא דאין כותבין מגלה לתינוק אפי' בכה"ג אסור ובמזוזה נמי אמרי' התם עשאה שתים ג' ואחד כשרה ופרש"י ז"ל שטות קצרות שאין בכל שטה אלא ג' תיבות או ב' וא' וכיון דכשר במזוזה דבעי' בה כתיבה תמה כס"ת משמע דבכה"ג כתב מיקרי. ואי אסור למיכת' מגלה לתינוק אפילו בכה"ג אסור. אבל מה שאפשר להתיר בזה הוא שיכתוב התיבו' חסרות בסופן כגון זה וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל או באמצעיתן כגון ברשי"ת ברש"ון בלא אלף או שיכתוב התיבות מלאות לאמור מושה אהרון דכה"ג לאו ספר מקרי אלא אגרת. וכ"כ רש"י ז"ל דהא דאמרינן (מנחות ל"ב ע"ב) במזוזה כתב' אגרת פסולה שלא דקדק בחסרות ויתרות כאגרת בעלמא. או שיכתוב האותיות קטועות כמו שנוהגין לכתוב האזכרות בסדורים. ה"הא חסרת הרגל הימנית כזה ה או האל"ף והלמ"ד מחוברות כגון זה אל וישנה כל האותיות שינוי זה עד שלא יהיו ג' תיבות סמוכות בלי שינוי באחד מן השנויים שהזכרתי או יכתוב בכתב מאש"ק שקורין מדבד"ב ולא יכתוב בכתב אשורית והיא הכתב המרובע' שכותבין בה ס"ת לפי שאין נקרא כתב אלא אשורית. וכן כתב הרמ"בם ז"ל שמותר לכתוב הפסוקים בלי שרטוט בכתיבה זו שאינה קרויה כתב וכ"כ ה"ר יונה ז"ל וה"ה שמותר לכתוב מגלה לתינוק כן. וזה הכלל כל כתיבה שיפסל בה ס"ת מותר לכתוב בה המגלה הזאת להתלמד בה ולמדנו זה ממה שהתירו לכתוב מגלת סוטה בא"לף בי"ת שכיון שיש בה קצת חסרון שאין התיבות שלמות מותר וה"ה לשאר דברים הפוסלים ס"ת כנ"ל לפי סברא זו. ומיהו דוקא פיסול שהוא באיכות הכתיב' אבל פיסול אחר לא. שהרי אמרו בפ' כל כתבי (קט"ו ע"ב) שאם היו כתובין בסם בסיקרא מצילין אותו מן הדליקה ואע"פ שס"ת נפסל בכך שהרי שנינו פסול זה במגלה בפ"ב דמגלה (י"ז ע"א). כ"ש שס"ת נפסל בכך ואפ"ה מצילין אותם מן הדליקה. וגם ההיא דפרק הנזקין דפרשת סוטה טבלא של זהב היתה ובודאי שס"ת נפסל בכך דבעינן שיהא על הגויל או על הקלף ואפ"ה לא הות שריא אלא בסירוגין. וגם הלוחות שכותבי' בהם המגלה הזאת להתלמד בה אינן כשרים לס"ת דבעינן עור בהמה טהורה ומכאן שלא כל פסול ס"ת הוא מתירן אלא פיסול שהוא חסרון האותיות וביתרון ובשינוי צורתם שהרי אין כאן כתיבה כלל ואגרת בעלמא היא ושריא אפי' לסברא זו אבל למה שפסק הריא"ף ז"ל שמותר לכתוב מגילה לתינוק אין אנו צריכין לכל זה ובלבד שיזהר לכתוב בשרשוט ושלא יכתוב אזכרות כמ"ש וכן הסכים עמו הרא"ש ז"ל בפסקיו משום דלא אפשר לכל עני שבישראל לכתוב תורה שלמה וכנ"ל. מדאסיקנא התם דספרא דאפטרתא שרי למקרי ביה משום דלא אפשר ופרש"י שאין בכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם וכ"ש שאין יכולת לכל יחיד ויחיד לכתוב תורה שלמה לבניו וכן בפ' מצות חליצה (ק"ו ע"ב ע"ש) אמרינן דהלכתא כמר זוטרא דס"ל דבמקום מצוה כתבינן מגלה לתינוק. ומה שנ"ל מד' המחבר דמגילת סוטה היתה נכתבת באותה צורה שצייר. ולולא זה לא היתה מותרת מחיקתה זה הוא טעות מפורסם שלא אמרו בגמרא שהיתה כתובה בסירוגין אלא אותה טבלא שעשתה הילני המלכה כמו שמוזכר במס' יומא וזכרתי למעל' אבל המגלה שהיתה נמחק' ח"ו שהרי אמרו במס' סוטה בפ' הי' מביא (י"ז ע"ב) כתב' אגר' פסול' ופרש"י ז"ל בלא שרטוט אמרינן דטעמא משום דבספר אמר רחמנא וכיון דבעינן דקדוק ס"ת היכי הוה אמרי' בגמ' דהות כתיבא בא"לף בי"ת ועלה אסיקנא דבסירוגין היתה כתוב. אלא ודאי דברי טעות הן ואפ"ה הותרה מחיקתה מגזירת הכתוב ומחה כדי לשום שלום בין איש לאשתו ואפילו שם הכתוב בקדושה הוא נמחה וכדאמרי' בשבת פרק כל כתבי (קט"ז ע"א) ובמס' נדרים (ס"ו ע"ב) ובמס' סוכה (נ"ג ע"ב) ובסוף חולין (קמ"א ע"א) ומה לשום שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שם הנכתב בקדושה ימחה על המים וגו'. ואין ללמוד מכאן היתר לדברי' אחרי' דגזירת הכתוב הוא בסוטה. ואמרי' בפ' היה נוטל (כ' ע"א) שאם עד שלא נמחק' מגלה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת וטעמא דכיון שאסור למחותה ואסור לקרות בה דהא לא ניתנה לקרות בה ואינה עומדת אלא לגניזה וכן פרש"י ז"ל. ולפי דברי זה המחבר ז"ל שכתב שהיתה כתובה בסירוגין ובכה"ג שרי למוחקה תיקשי אמאי נגנזת אלא ודאי דברי טעות הן ולא מצינו שהצריכו חז"ל בגט חליצה שכותבין בו פסוקי של תורה אלא שרטוט כדאמרי' בפ' מצות חליצה (ק"ו ע"ב) מר זוטרא משרטט וכתיב הני קראי. ולא הצריכו שיכתוב בסירוגין. ולדברי זה המחבר ז"ל לכאורה יקשה זה אבל קושטא דמילת' הוא דלא קשיא מידי דדוקא מגילה הוא דאסור למכתב אבל בכיוצא בזה שלא נכתב להגות בו מותר אפי' מדינא ומה שהצריכו באותה טבלא בגמ' לתרץ שהיתה כתובה בסירוגין היינו משום שמשם היה רואה וכותב מגלת סוטה וכיון שנכתבה כדי להגות בה היו צריכין לכותבה בסירוגין אבל במה שלא נכתב כדי להגות בו מותר בכל ענין אפי' היכא דליכא עת לעשות. וראיתי בתשו' להרמב"ם ז"ל שאסור לרקם בטלית של ציצית פסוקי של תורה והטעין גניזה אם רקמן. ואינו נראה כן מטעמא דכתבינן שלא נכתבו להגות בהם וגט חליצה יוכיח ורבותי' ז"ל היו כותבין פסוקים באגרותיהם כדאיתא בפ"ק דגיטין (ו' ע"ב) ולא היו אוסרין אלא היכא דכתבי בלי שרטוט. אלא דההיא דמגלת סוטה שאם אמרה איני שותה דנגנזת יסייע לזה וזו צריכה עיון ושמא מגלת סוטה משום דנכתבה להגות בה טעונה גניזה שאחר שנכתבה המגילה היה קורא אל האשה וכיון שנכתבה כדי להגות בה ולא ניתנה לקרות בה דאין כותבין מגלה להתלמד בה מש"ה טעונה גניזה אבל מה שלא נכתב כדי להגות בו אין טעון גניזה. ושמא דמגלת סוטה דטעונה גניזה משום אזכרות דאית בה שא"א למחותן הוה וכן מוכח לשון רש"י ז"ל שכתבתי למעלה וכן בפ' מצות חליצה (שם) גבי הא דמקשינן והא לא ניתן ליכתב ואפ"ה אסיקנא דשרי כת' ז"ל דלא דמי למגלה לתינוק להתלמד בה דהתם אדעתא דפרשתה כתב לה דהר כמגלה קבועה אבל האי ספיר' דברים בעלמא הוא ולאו בקדושתי' קאי. ומ"ש המחבר ז"ל ג"כ שהרוצה לכתוב בלי שרטוט ינקד על האותיות. איני יודע מנין לו זה אבל כן נהגו אנשי ארצות ישמעאל. ואיני יודע טעם לדבר שטעם השרטוט אינו אלא כדי שתהא כתיב' יפה ומיושר' ע"כ צריכה שרטוט קודם כתיבה אבל לכתוב בלי שרטוט ואח"כ ינקוד דאיסורא מאי דעבד עבד והוי מעות לא יוכל לתקון ואפי' לכתוב תחת הנקוד מסתברא דאסור דלא דמי שרטוט לניקוד. ואיני יודע טעם לניקוד אלא אם נאמר שכשכותב תיבה אחת או שתים קודם שיכתוב הג' ונקד עליהם הרי הוא כאלו נמחק ומה שכתב אח"כ הוי כאלו הוא תחלת כתיבה. ואין זה מספיק להתיר בלא שרטוט שכבר מצינו בס"ת ג' תיבות זו אחר זו נקודות לנו ולבנינו ועיין שבעד ונראה מכאן שאין הניקוד מוציאן מכלל כתיבה. אבל יש להתיר בלא שרטוט ובלא נקוד ובלא תיקון אחר אם אין הכתיבה אשורי' כמ"ש הרמב"ן ז"ל וע"ז היה סומך הוא לכתוב בלא שרטוט. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שהיו אומרים שלא נאמר זה אלא כשהוא כותב הפסוק ללמוד ממנו ראי' כמו שאומרים בתלמו' שנאמר וכו' אבל כותב אגרות הרשות ומדבר בלשון צח ובלשון הכתוב אין צריך שרטוט. אבל בירושלמי לא משמע הכי דגרסי' התם בפ' בני העיר (ה"ב) רבי חייא משלח כתב לרבי אושעיא ראשיתך מצער היה מאד תשגה באחריתך. ונראה שמכאן יצא המנהג במליצות שאין כותבין הפסוק כהוייתו אלא דרך שינוי כדי שלא יהיו ג' תיבות מפסוק א' זו אחר זו כדי שלא נצטרך לשרטוט אבל בלאו הכי נמי שרי שאין הכתיבה אשורית כמו שכתבתי:
ומה ששאלת טעם דשרטוט נראה שהוא כדי שיה' הכתב מיושר ומש"ה אמרי' בפ"ב דמגלה (י"ח ע"ב) מזוזה צריכה שרטוט תפילין א"צ שרטוט משום דמזוזה נבדקת פעם א' בשבוע וכיון שקורין בה תדיר. צריכה שתהיה בכתב מיושר ותפילין כיון שאין נבדקין אין צריכין שרטוט. ור"ת ז"ל כ' שמזוזה ומגלה צריכין שרטוט בכל השטות וס"ת ותפילין סגי בשטה עליונה ואין דבריו נראין אלא בין ס"ת בין מזוז' ומגלה בכל השטו' צריכין שרטוט ותפילין אפי' בשטה עליונה אין צריכין ואעפ"י שהסופרים החמירו על עצמן לשרטט תפילין אפי' בכל השטות. ובזה יש ראיו' ואין להאריך. ומ"מ אעפ"י שטעם השרטוט נראה שהוא כדי שיהא הכתב מיושר אפ"ה אמרי' בפ"ק דגיטין (ו' ע"ב) האי מילת' לאו מילתא דתליא בסברא אלא גמרא היא וכיון דגמרא היא אין לנו בו אלא מה שקבלנו. ואין לשאול מפני מה אין תפילין צריכין שרטוט וג' תיבו' באגרת צריכין שרטוט דגמרא היא ולא סברא. ויש דברים בלשון המחבר ז"ל שכתבת שאינם נכונים ואיני רוצה להשיב עליהן שכבר הארכתי בעקרן של דברים והשאר אינו מעלה ולא מוריד בענין הנדון: