א) שמעתי ותרגז בטני, לקול צללו שפתי, רחפו כל עצמותי, נעויתי משמוע, ועיני תדמע דמוע, על כי נמצא בעם ה׳ רשע מחלל שבת ומחלל את השם בעבירה גדולה כזאת אשר אמרתם, גדול עונו מנשוא אוי לו ואוי לנפשו כי שתים רעות עשה, האחד שאפילו אם היה עושה זה בחול הרי הוא כעובד ע״ז ממש כאשר אמרו חכמים ז״ל בשבת פרק האורג (קה:) ולמדוהו מפסוק שאמר דע״ה (תהלים פא י) לא יהיה בך אל זר כו׳. הרעה הגדולה השנית חלול השבת, שאם היה בזמן הסנהדרין והיה עושה כן בעדים והתראה היה נסקל לדעת הרמב״ם ז״ל (פ״י מהלכות שבת ה״י), כי בודאי לשכך חמתו עשה כן והרי קלקל בעבודת שמים ותקן אצל יצרו הרע ודינו היה בסקילה.

הרי שעשה שתי רעות גדולות מהיותר חמורות שבתורה, מלבד מה שזלזל בכבוד שמים וכבוד התורה במה שקרע הסדור. והרי מעשה זה קרוב למעשה עכן שעבר על החרם וחלל את השבת, כי בשבת היה כפי קבלת רבותינו ז״ל (במדבר רבה כג ו), ולכן נדונו בשריפה הוא וכל אשר לו מפני שעבר על החרם, כמו שצוה האל והיה הנלכד בחרם ישרף באש כו׳ (יהושע ז טו), ונסקל הוא לבדו קודם מפני שחלל את השבת כמ״ש וירגמו אותו כל ישראל כו׳ (יהושע ז כה). וגם הרשע הזה חלל את השבת ועשה עבירה אחרת או עבירות כנזכר.

ולכן אין ראוי בשום פנים לכסות עליו, אלא אדרבה חייבים אתם לחקור מי הוא לב׳ סבות, הראשונה להענישו ולפרסמו כמצותם ז״ל מפרסמין את החנפים (יומא פו ב), ותעשו טובה לעצמכם כי תצילו לנפשכם, וגם לעובר ולנפשו, כי טוב לו שיתבייש ויקבל ענשו בעה״ז יותר מבעה״ב. עוד סבה שנית והיא מפני כבוד הרבים, כי כל זמן שלא נתפרסם מי העושה הרעה הגדולה ההיא יש חשד על כל אחד ואחד מהצבור שמא היה ידו במעל ההוא, וכשיתפרסם העובר, כבוד הרבים במקומו מונח.

ואופן החקירה לדעת מי היה העובר ההוא תהיה בזה האופן, שתגזרו בגזרת חרם חמור וגמור שכל מי שיודע עדות בדבר מי היה העובר הנזכר שיבא ויגיד לפני החכם והנאמנים בתוך שני ימים רצופים, גם להחרים סתם העובר ההוא כל זמן עמדו במרד ולא יתודה על חטאו ברבים.

ואם ימצאו שני עדים כשרים שיעידו על העובר ההוא שראו אותו כשעבר ראוי היה להענישו עונש גדול, אבל כפי הזמן נראה שהעונש יהיה שיעמוד ז׳ ימים שלמים בביתו בחרם כדי שיעבור עליו שבת אחד, ותענישו אותו בממון לקופת הענים כפי כחו וכפי הנראה לחכם ולנאמנים יצ״ו ועמהם הזקן הנבון כה״ר יצחק גריש יצ״ו, ויתענה וילקה בפניהם ביום התענית, ואחר כך תתירו לו החרם, ולא יכנס לבית הכנסת עד יום שבת הראשון שיבא אחר תשלום הז׳ ימים ואחר יבא לבית הכנסת ויבקש מחילה מאלדינו יתברך ומתורתו בעוד ספר תורה בתיבה.

וקודם שיקבל ענשו וילקה הרי הוא פסול לעדות אף על פי שלא הודיעו לו העדים שהיה שבת כשקרע הסדור, כי בודאי נראה שידע שהיה שבת, ואחר כל זה ראוי לכל שיזהרו בכבודו ולא יזלזלוהו, ויחזיקוהו בחזקת כשרות כמבראשונה.

ואם לא ימצאו עדים שידעו מי העובר והוא בעצמו יודה נראה לי שראוי להקל בעונשו כדי להקריב תשובתו, וענשו יהיה שיעמוד ז׳ ימים בנדוי ויענישו אותו בממון כנזכר ויתענה וילקה ויתירו לו ויבא לבקש מחילה כנזכר, ומיד בהודיע חטאו לרבים הוא כשר לעדות כיון שלא נודע עונו אלא מפיו.

ובין שימצאו עדים כנגדו ובין שיודה מעצמו יפרע דמי הסדור לבעלים. והנה עכבתי אותו בידי לגנוז אותו, כי אינו מן הדין להחזירו אליכם כדי שלא יאמרו זהו שנכשל בו פלוני, על דרך מה שאמרו ז״ל בטעם פסוק ואת הבהמה תהרוגו (סנהדרין נד א). ועם היות שכפי שורת הדין הוא פטור מלפרוע דמי הסדור אם לא נודע הדבר שעשה העבירה מפיו אלא מפי עדים, לדעת הרמב״ם שכתבתי למעלה שעבירה כזאת היא עבירה שיש בה חיוב מיתה, עם כל זה מדרך קנס נראה לי לקונסו שיפרע דמיו, כי גם רוב מה שכתבתי הוא מדרך קנס, מלבד כי לדעת רבים מהפוסקים אין בעבירה כזאת חיוב מיתה כמבואר בספרים ומן הדין הוא חייב לפרוע דמיו.

זהו מה שנראה לעניות דעתי להעניש בו העובר הנזכר, אמנם מלבד כל זה הוא מעצמו צריך שימרר בבכי וישפוך שיחה לפני האל בצום ומספד, ויתענה מ׳ יום שני וחמישי למען יזכה להיות בעל תשובה גמור, ויזהר הרבה מכאן והלאה בכבוד השבת ובשמירתו, כי גם בזה יכופר עונו ונרצה לפני ה׳.


ב) גם מי שאמר שהמנהג לומר אותם הזמירות הוא כמנהג קראים ומינים ראוי הוא לעונש, שאין לומר על מנהג מאמינים בני מאמינים שהוא מנהג מינים, ורבותינו ע״ה אמרו (שבת צז א) שמרע״ה לא נענש אלא שאמר על ישראל והן לא יאמינו לי ואמר לו הב״ה בני הם מאמינים בני מאמינים כו'. ואין מי שילמד זכות על האומר הדבר הזה, אלא שנראה בודאי שמחסרון דעתו אמר כן, שאם היה לו אי זה דעת היה רואה כי חלוף גדול יש בין המנהג הזה למנהג המינים, שהמינים ישראל אין להם ברכות מסודרות ומתוקנות אלא כל תפלתן היא זמירות ופסוקים, ואמנם לנו המאמינים בני מאמינים יש ברכות מסודרות מאנשי כנסת הגדולה ומלבד זה אנו מוסיפין זמירות וזה מנהג יפה היא, ואנו מתפללים בכל תפילותינו שנזכה לזמן העתיד להודות לה׳ בבית קדשינו בשירי דוד, וכן אנו אומרים ובשירי דוד עבדך נהללך כו׳, ושיר דוד עבדך נשמע בעירך כו׳, הרי שהאומר הדבר הזה מחסרון דעת גדול דבר, וזהו הדבר המהפך בזכותו.

ועכ״ז ראוי הוא לעונש, וענשו יהיה שיעמוד בנדוי בביתו יום ראשון, וליום המחרת יבא לבית הכנסת וישאל מחילה ברבים, ויתן לצדקה כפי כחו מה שיראה בעיניכם. וזה יעשה מי שהעידו ב׳ עדים כנגדו, אמנם מי שלא נמצא ב׳ עדים כנגדו יהיה פטור, ואין להם לחקור על זה שום דבר, אלא אם יבואו מעצמם עדים ויעידו כנגד אי זה איש שאמר כדברים האלה יענש ואם לאו לא תחושו.

... וה׳ ימהר יחישה מעשהו וישפוך את רוחו עלינו בבנין בית קדשינו אמן.

לוי בכמהר״ר יעקב ן׳ חביב זלה״ה

פרט המעשה אשר השבתי עליו דברי אלו הוא זה כפי לשון השואל. תחלת הענין כי היינו מתחילים בברכות התפלה כמנהג הקהלה הקדושה שבירושלם תבנה ותכונן במהרה בימינו, וכשמכרנו עשיית המצות מד״ה נכנסו להתחיל הברכות, ונמשך הדבר ככה ב׳ שבתות, ואמרו הברכות כפי מה שמסודר בסדור הדפוס רוצה לומר בתוספת מזמורים כמו רננו צדיקים ותפלה למשה ומזמורים אחרים, ויש מי שרנן והלעיג ואמר זה התוספת כמו תפלת הקראים שמביאים פסוקים מכאן ומכאן. ובתפלת מנחה בשבת מצאנו הסדור שקראו בו בשחרית והניחוהו בב״ה על התיבה שהיו בו עלים קרועים במקום התוספת שרננו עליו.

והיה הדבר קשה בעינינו על הקריעה בשבת גם על הרינון. וחקרנו על מי שרנן מצאנו עדים שהעידו על ראובן שאמר כנזכר לעיל, בא ראובן ונשבע שלא אמר זה עד שאמרו שמעון לפניו, אמנם בקרע לא נתברר לנו מי עשהו.

יורנו אדוננו אם יתחייב הדין להטיל עונש בפרט על מי שעשה ולא יגיד עד שיעשה תשובה ויודע חטאו ברבים. ואם יודע מי שכן עשה מה יהיה ענשו, הן שיודע הדבר מפיו או מפי עדים. גם אם יתחייב המדבר אותם הדברים הנזכרים עונש. גם בזה התוספת מאלו המזמורים שרוצים לחדש מנהג קצת מהקהל, וקצתם מוחים ואינם רוצים לחדש דבר כיון שהמנהג שלהם הוא כפי מנהג ירושלם תוב״ב אינם רוצים לחדש דבר בזה, יורנו אדוננו מה יתן הדין להבא ואת הדרך אשר נתנהג בה. גם בענין נענוע הלולב יודיענו כבוד תורתך הדרך הנכונה כי נפל מחלוקת בינינו זה אומר בכה וזה אומר בכה. על הכל ישיב לנו כ״ת תשובה ברורה ושכרך גדול מן השמים כו׳.