שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן קז
במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ה"ה הבח' כ' דוד ב"ה ליב ושאלנו אותו בתורת עדות באליונ"ע ואמר בזה"ל: איך האב גפונין איין פינגריל האב איך גוויזין להבח' אברהם (שהוא צורף כסף זהב) אויב עס איזט גאלד אויב ניט והלך להבתולה מ' חנה בת ר' משה און האט איהר אנגיטאהן דאס פינגריל און האט געזאגט הרי את מקודשת ואמר הבח' ישעי' אליו אונס וועלין זיין עדות און וויא עס איז געווארין איין גערודר האט הבתולה הנ"ל אוועק גיווארפין דאס פינגריל עכ"ל העד הראשון:
אח"ז בא לפנינו ה"ה הבחר ישעי' בן כ"ה עקיבא ושאלנו אותו בתורת עדות באליונ"ע ואמר בזה"ל הבחר דוד האט גיפונין דאס פינגרל און האט גוויזין דאס פינגריל להבח' אברהם אויב עס איז גאלד אויב ניט והלך הבחר אברהם עם הפינגרל להבתולה הנ"ל ואמר איך שענק דיר דאס פינגריל ואמר הרי את מקודשת ואמרתי להבחר דוד אונס וועלין זיין עדות עכ"ל העדות של עד השני:
אח"ז קראתי להבחר דוד הנ"ל שמצא את הטבעת ורציתי לחקור אותו אם הוא הקפיד על הטבעת שמצא ושאלתי אותו מדוע הניח לקדש בטבעתו ולא מיחה בו והשיב ליהיות שידעתי שאינו של זהב רק שאלתי אותו דרך שחוק ומפני שאינו שוה כ"כ (והוא שוה לערך חצי צל) לכן לא קפדתי על זה:
אח"ז שאלתי להבחר ישעי' הנ"ל אם הי' יודע את הטבעת אם הוא זהב ואמר שלא ידע והוא הי' סבור שהוא של זהב ושאלתי אותו אם הבתולה שמעה איך ששאל הבחר דוד את המקדש הבחר אברהם על הטבעת אם הוא של זהב ואמר שיודע ששמעה והמקדש והמתקדשת אמרו שהי' דרך שחוק והנה כעת הבתולה מסובכת בהקידושין הנ"ל כי הוא דבר בוז עלי' לקחת גט כי פגם הוא לה לענין שידוכין וכעת אני דן לפני אדמ"ו כתלמיד הדן לפני רבו עניני ההיתר מה יש בו:
שלמא רבא לגברא רבא דחזי' לכהנא רבא ה"ה ידידינו הרב המאה"ג המופלג החרוץ בעל פיפיות תל תלפיות בקודש עליות ע"ג עליות כש"ת מה' צבי הרש כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק פאטאק יע"א:
דשאילנא קדמיכון אודת נער שקידש נערה א' כמבואר הכל בגבי' עדות ופאר רום מכ"ת העמיק והרחיב הענין בשריותא דהאי איתתא בלי גט וגם דעתי מסכמת להתיר בעזה"י כאשר אבאר אי"ה יהי' ה' עמנו:
ריש מילין אנקוט חומרי מתניתא ונאמר מה שע"א לא הזכיר שאמר איך שענק דיר אני נותן לך במתנה והעד ישעי' הזכיר כן אין כאן סתירה דהעד דוד לא שת לבו להגיד רק מה שהי' אחר שנתן הטבעת לידה ואז לא אמר אלא הרי את מקודשת והבחר ישעי' התחיל הגדתו מקודם שנתן הטבעת אמר הרני נותן לך במתנה ונותנו לידה וסיים ואמר הרי את מקודשת ומששמע דוד דברי ישעי' ולא הוכחשו במה שאמר הרני נותן לך במתנה ש"מ שפיר קאמר ואין כאן הכחשה. ונאמר משראה דוד שאברהם המקדש נוטל הטבעת ונותנו להנערה במתנה הבין ממילא שאינו זהב ואינו שוה אלא מעט שאין דרך חבירים להקפיד ושחוק הוא בעיניהם ומשהבין כן שוב הי' דעתו להקנותו לו שיכול ליתן במתנה לאחר או לכל הפחות לא הקפיד וכהפקר הי' וזה שאמר איך שענק דיר הרי הי' דעתו לקנותו ולזכות בו ואיכא כאן דעת קונה ומקנה אע"ג דבחד מינייהו סגי כמבואר בנימוק"י פ' חזקות מ"א ע"א בשם הראב"ד גבי הא דרב ענן שקל בידקי' בארעי' ובחי' רשב"א פ"ב דגיטין כ' ע"ב גבי זקן שהלווה לכל בני הכפר ועוד בהפקר אפשר אפי' דעת קונה לא בעי' כמוכח שלהי ב"מ גבי שומרי ספיחים ובאמת התם צ"ע משמע אפי' דעתו שלא לקנות קונה ע"כ וזה א"א ונדחק בזה בשיטה מקובצת שם ועכ"פ אם אין דעתו שלא לקנות אלא סתם קונה ממילא בהפקר וזה מוכרח דקי"ל בנדרים מ"ד ע"א דהפקר לזמן איננו הפקר עד שבא ליד זוכה א"כ הא דקי"ל בש"ע א"ח סי' רמ"ו השאיל בהמתו לגוי מפקירה אפי' בינו לבין עצמו ומבואר בב"י דמפרש דאינו מפקירה אלא ליום שבת ומייתי לי' ט"ז סק"ה שם וא"כ לפי הנ"ל דהפקר לזמן צריך לבוא ליד זוכה צ"ל מה שהוא ביד גוי הוה ביד זוכה אעפ"י שהגוי אינו יודע ואין דעתו לקנות אע"כ בהפקר לא בעי דעת קונה ומקנה ועיין תוס' ב"ב נ"ד ע"א ד"ה אדעתא וכו' בסוף הדיבור ועוד כיון דאמר ישעי' לדוד אנחנו נהי עדים על הקידושין א"כ הסכים דוד על הקדושין וסייע לו וה"ל כמו סייע בגודא דמס' ב"ב מ"א ע"א נמצא מטעם קדשה בגזל אין כאן קולא:
אך הוא לא אמר לי אלא הרי את מקודשת והנה המתבאר דקידושין וי"ו ע"ב ובתוס' ור"ן ורא"ש ריש נדרים וסוף נזיר הוא זה דבגט וברוב עניני תורה בעי' ענין ודבור שלם אבל חצי דבור לא מהני רק בהקדש ונדרים מהני אפי' יד ואחיזה חצי לשון אשר אידך מובן ממנו ובקידושין דדומה להקדש אבעי' לי' אי גם בזה דומה או לא ונ"ל לאו דוקא שאמר לשון מקודשת שהוא הקדש דכיון שנניח יחוד אשה לבעלה הוה איסור לכ"ע בהקדש א"כ אם אומר מאורסת מחורפת וכדומה הוה כינוי להקדש וכינוי לנדרים כמו קונם קונח וכדומה ויש קצת מקום עיון בזה בלשון תוס' קידושי' ז' ע"א ד"ה ונפשטו וכו' ויש לחלק בין דינא דהתם לדהכא וק"ל:
והחילק בין ענין שלם לבין יד הוא זה כשאומר ודין דיהוי ליכי מנאי גט ודין מבאר שאינו מגרשה בדיבורא בעלמא וזה הוא לראי' וע"כ אומר וזה יהי' הגט ואומר ליכי מבאר שזאת האשה המתגרשת ולא אחרות ומנאי מבאר שהוא המגרש ולא אחר הזה ענין שלם וגם מוכיח אך ענין שלם ואינו מוכיח הוא הרי את מותרת לכל אדם שאפשר שהוא אינינו המגרש או שאינו מגרשה בשטר זה אלא נותנו לראי' ואע"ג שהוא ענין שלם מ"מ אי בעי דברים מוכיחים בכל התורה או לכל הפחות בגט דבעי' כריתות דבר הכורת לא יועיל זה הענין השלם עד שיהי' גט מוכיח ובקידושין כשיאמר הרי את מקודשת לי בחפץ זו הרי ענין שלם ומוכיח שמקדשה בחפץ זו ולא שאומר סיפור דברים הרי את מקודשת כבר ונותן לה חפץ במתנה בעלמא אלא בחפץ זו מקדשה כמו בתמרה זו והרי את מקודשת הרי היא המתקדשת ואומרו לי מורה כי הוא המקדש אך אם הי' דבורו באופן שאין הענין מוכיח מתוכו רק מאומדנא תלי' אי אין מוכיחום מועיל בכל התורה או לא:
כל זה הוא ענין שלם אך יד וחיסר דבורו כגון שאמר הרי את מותרת ולא אמר לכל אדם שהמובן שרוצה לומר לכל אדם אך אינינו אלא חצי דבור ויד לגמור הענין ובגטין ובכל התורה לא מהני לבר מנדרים והקדש ובקידושין הוא איבעיא דלא איפשטא אי מועיל או בעינן ענין שלם אבל בהא ליכא שום חילוק אי ענין שלם סגי באינו מוכיח רק שיהי' ענין שלם כגון הרי את מותרת לכל אדם שהוא ענין שלם רק אינן מוכיח שבעלה מגרשה ושמגרשה בגט זה אי זה מועיל ה"ה מועיל בכה"ג יד בנדרים ואי ביד שאינו מוכיח בנדרים אינו מועיל ה"ה ענין שלם בשארי דברי' דלענין זה אין חילוק רק בנדרים מועיל חצי דבור ובעלמ' בעי דבור שלם והכא תלי' בספיקא אי בעי מוכיח או לא וביד דקדושין הוה ספק כפול אי מועיל יד ואי מועיל אינו מוכיח והיינו דאמרינן ריש נדרים וי"ו ע"ב חדא מגו מאי דס"ל לשמואל וכו' ע"ש:
ואמנם להלכה פליגי תוס' בנוסחאו' הסוגיא דנזיר וקידושין ועכ"פ לכ"ע אם אומר את מקודשת בלי לי אינה מקודשת או משום דקיי"ל ענין וידים שאינו מוכיחים לא הוה ידים או משום דמקודשת בלא לי הוה גרוע מאוד וממש אפי' יד לא הוי ועכ"פ יד גרוע אך הב"י כ' בא"ע סי' ז"ך דיש מביאים בשם רשב"א דיש לחוש לקידושין ולאו דסמכא הם ויבואר לקמן אי"ה:
והנה הריב"ש בתשובה סי' רס"ו בתחלתו אחר שהניח למונח ובשם רמב"ן ורשב"א דידים שאינן מוכיחות אין חוששים כלל לקידושין חידש לנו דבר ומייתי לי' בש"ע סי' הנ"ל ובב"ש שם סקט"ז ויען לא רבים יחכמו בכוונת סידור דברי הריב"ש למעיין בו בפנים ומצוה למצוא דעת קדושים אבאר בעזה"י הריב"ש חידש לנו באומרו הריני נותן לך בתורת קידושין הוה ענין מוכיח דבמה שאמר בתורת קידושין מבואר שהיא המתקדשת ולא שליח לאחרת דא"כ הוה תורת שליחות ולא תורת קידושין ואני נותן לך משמע שהוא הנותן ולא אחר מה תאמר שמא קידשה משלו לאחר שמקודשת מדין עבד כנעני במס' קידושין ז' ע"א ז"א דהעדים יודעים ומבינים שלעצמו קידשה דלא שביק אינש מצוה דיליה ועביד לאחרינא והכ' כיון שידעו העדים שכוונת שניהם להתקדש זה לזה אין בדיבורו חסר כלום זה הי' סברת הריב"ש אלא שעמד נגדו א"כ באומר הרי את מקודשת ואינו אומר לי הרי אנו רואים שהוא נותן לה ונימא מה שביד אדם הוא שלו ומשלו קידשה ולא שביק אינש מצוה דילי' וכו' ואפ"ה אמרי' הוכחה זו מיקרי אינה מוכחת וה"ה נמי באומר הריני נותנו לך בתורת קידושי' ומה בין זה לזה ועל זה האריך הריב"ש דאי ס"ד שזה הוכחה לעדים מה שביד אדם הוא שלו ולא שביק אינש וכו' א"כ לא חסר מידי בדבורו ולא הוי יד אלא ענין שלם רק ענין שאינו מוכיח ואמאי קרי לי' בש"ס יד ומדמי לי' לאומר מודרני ממך הלא הכא הענין הוא שלם עפ"י אומדנא אלא שנקרא אינו מוכיח ואמאי קרי לי' יד אע"כ כיון שלא אמר להדי' שהחפץ שלו אלא אנו רואים אותו בידו אין הכרח לעדים שהוא שלו ונמצא חסר תיבת לי ולא הוה רק יד וגם אינו מוכיח אבל באומרו להדיא הריני נותן לך הרי אמר בפיו שהוא שלו ונשאר רק להוכיח זאת הסברא לא שביק אינש וכו' וזו סברא ברורה ומוכיח הוא ומייתי ראייה שהרי ביש לו כמה בנות קטני' ורק א' גדולה והיא שוית שליח אפ"ה אמרינן כל הקטנות בספק מכח אותה סברא לא שביק אינש וכו' אע"ג דיותר ראוי לומר שעל הגדולה שאין בה ספק נתכוון ולכל הפחות ה"ל לומר על הקטנות הוה לענין שאינינו מוכיח אע"כ הך סברא דלא שביק אינש וכו' מוכיח גמור הוא וממילא הוה ענין שלם משא"כ סברא מה שבידו הוא שלו אינו מוכיח כל כך ולא הוה רק יד ואינו מוכיח:
וכ' מהרי"ט בתשו' בחלק א"ע סי' ל"ו דכ"ע מודים להריב"ש בהנ"ל ומה שנמצא לכמה ראשונים בעובדא שאמר הריני נותן לך לקידושין דלא הוה קידושין היינו מטעם אחר שאינו אומר בתורת קידושין כבריב"ש שאז אמרי' שהיא המתקדשת ובתורת קידושין ולא בתורת שליח אבל הכא אומר לקידושין י"ל לצורך קדושין דעלמא וגם הריב"ש מודה ע"ש [ע"ל סי' פ' באורך]:
אמנם בתשובת רשב"א סי' תשע"ד שאל השואל במי שאמר הריני נותן לך לקידושין מהו יען העידי' יודעים שכוונת שניהם היו לקידושין גמורים והשיב רשב"א למ"ד ידים שאינו מוכיחות אינם ידים אין תועלת בכוונת שניהם דברים שבלב אינם דברים ואין להעדים לדון על כוונתם וסיים וז"ל ומיהו יש לחוש ולהחמיר בקידושין בכענין זה לא בעי ידים מוכיחות ונ"ל שזו היא אותה תשו' רשב"א שמביאי' בשמו שחושש להחמיר והב"י דחה אותו מפני עדותו של ריב"ש וה"ה והנה יל"ד בלשון רשב"א בקדושי"ן בכעני"ן ז"ה והוא אורך שלא לצורך והנלע"ד דודאי ס"ל לרשב"א דבלא אומר לי או שאינו מבורר שהיא המתקדשת אינה מקודשת וכעדו' ה"ה והריב"ש אך מספקא לי' לרשב"א אי מטעם ידים שאינו מוכיחות לא הוה ידים אינה מקודשת באינו אומר לי או דלמא בעלמא הוה ידים והכא משום דגרוע הוא ביותר וכמ"ש תוס' לחד שיטה והכא באומר הריני נותן לך לקידושין דאומר הריני נותן ס"ל כהריב"ש דהוה מוכיח שהוא המקדש דלא שביק אינש וכו' והיינו שכ' בקידושין פי' דאיכא מצוה דרמיא עלה וגם בכענין זה שאנו יודעים שצריך אשה ורוצה בזו והיא רוצת בו וא"כ שייך לא שביק וכו' דאלו לא הוה בכענין זה מנ"ל לעדים דמצוה דרמי' עלה הוא דלמא אינם ראוי' זל"ז אך בכענין זה הוה מוכיח משמעו' שלעצמו נתכוון אך מ"מ אינו מוכרח שהיא המתקדשת דלמא שליחא שוי' ולא שייך קצת באשה לא שביק דאיתתא לא מיפקדא א"כ אע"ג די"ל אדרבא בכל דהו ניחא לה ולא שבקא הנאה דידי' וטרחא לאחריני מ"מ לא ברירא לי' ולא ברירא נמי אי הך לישנא שייך לומר לצורך קידושין או לקידושין ממש וא"כ ס"ל דהוה אינו מוכיחות אבל לא אינו מוכיח גרוע ע"כ ס"ל לחוש לקידושין אבל באינו אומר כלל לי לית דין ולית דיין כעדותו של הריב"ש ועוד נ"ל בכוונת לשון רשב"א שכ' בכענין זה דהיכא שנתכוונו לשחוק והיתול בעלמא נהי מ"מ הוה קדושין דלא אתי דברים שבלב ומבטל מעשה ודיבור שעשה מדינא והרי מכירת חמץ ואזן פרה דבכור וכל כיוצא באלו ולהפקיע איסור שביתת בהמה בשבת הכל מטעם זה כיון שהמעשה והדיבור הוא כדינא שוב אין משגיחים על כוונת הלב ודלא כבעל שמלה חדשה בענין מכירת בהמות לפטום בחמץ בפסח היכא שאין הדיבור שלם רק שמוכיח מתוך המחשבה ולומר לא שביק אינש וכו' א"כ צריך שיהי' מחשבה ברורה [עיין ח"ס או"ח ס' ס"ב] אבל היכא שאמרו לשחוק נתכוונו אין זה בכלל מחשבה מבטל דבור שהרי דבור אין כאן לולי המחשבה והיינו דכתב רשב"א בכענין זה שהי' כוונתם לקדש ולא להיתול ושחוק:
והנה בהגה' מרדכי שלהי גיטין א' לאשה להלוות לו מעות על קרס של כסף ושוב אמר תרצי להתקדש לי בו ואמר לה הרי לך לשם קידושין ואמר הר"ר נתן שאין לחוש כיון שלא אמר הרי את מקודשת לי בזה הקרס ופליגי עליו מפני שהי' עסוקים באותו ענין ושוב כתב כי היכא דאמרינן בגירושין אין אדם מגרש את אשת חבירו הה"נ בקידושין ע"ש ולכאורה דברים תמוהים הם למה לא נעשה שליח לקדש אשה לחברו מדין עבד כנעני וע"כ צ"ל כוונתו כהריב"ש הנ"ל שלא מקדש אשה משלו לחברו כשהוא צריך לה וכיון שהקרס הי' שלו שהרי רצה ללוות עליו וא"כ בוודאי לעצמו קידשה ותיבת לשם קידושין משמע אותה ולאו אחרת כמו בתורת קידושין ואמנם מה שיש לדקדק הוא זה בדברי הר"ר נתן שהאריך לומר שלא אמר הרי את מקודשת לי בקרס זה ומה רצה בקרס זה שהאריך ונלע"ד בדברי ר' נתן דהוה ס"ל כי היכא קפידא בגט למכתב ודין להך מ"ד דלא נימא שטרא ראי' בעלמא ובדיבורא מגרש ה"נ צ"ל בקידושין בחפץ זה לולי כן י"ל מילי בעלמא וסיפור דברים קאמר הרי את מקודשת וזוזי מתנה בעלמא יהיב וכך נראה דעתו ודעת יחיד הוא לפע"ד ולא לשתמיט א' מהפוסקים דליקפד למימר בטבעת זו ונראה אפי' לא אמר לי ואך יש שום הוכחה שמשלו קדשה כמו בקרס שרצה להשכינו על הלואה אפ"ה לא צ"ל זה ולא נימא הרי את מקודשת לאינש דעלמא מכבר והכסף במתנה יהיב לה ולא שייך לא שביק דהרי אינו מקדשה עתה לא לעצמו ולא לאחרינא לא אמרי' הכי דקיי"ל כר"ז בב"מ ט"ו ע"ב מתנה לנוכראה לא יהיב איניש וקיי"ל הכי ע"ש:
ונבוא לנידון שלפנינו דנלע"ד אעפ"י דאמר איך שענק דיר אני נותן לך במתנה דמורה לנו שמשלו הוא נותן מ"מ אין לחוש לקידושין מכמה טעמים הנ"ל חדא דלית אנו יודעים שצריך אשה כלל ולא שייך לא שביק כמו שהתנה הרשב"א בכענין זה דוקא ועוד שהי' הכל שחוק והיתול ולא שייך לומר דברים שבלב אין דברים ועוד דכיון שניתן לבתולה למתנה איך שענק דיר נהי אי הי' אומר לי היינו אומרים שחזר תוך כדי דבורו ממתנה ויהיב לה לקדושין מ"מ הכא לא נשווי' הדרן אלא נימא הרי את כבר מקודשת וזה לך במתנה כיון שלא אמר בטבעת זו דאין לומר לא יהיב איניש מתנה לנכראה דהרי קמן דרצה לתת לה במתנה וכל דאפשר לתרץ דבריו שלא יהי' כחוזר בו נתרץ דבריו ולא נתלה בחזרה והרי להר"ר נתן בכל קידושין חוששין לזה מכ"ש הכא דאיכא עכ"פ סברא למימר הך וממיל' ה"ל ידים שאינם מוכיחות גרועים מאוד דגם הרשב"א שהוא היש חולקים מודה בזה ואיתתא דא שרי' לעלמא לפע"ד למטינא שיבא מכשורי לצרף עם דעתו הרמה אם מסכמת וה' יסכים עמנו הריני חותם בברכה ברכת השנים הטובות. פה ק"ק יערגן הסמוכה לקהלתי ק"ק פ"ב יום ד' כ' מנחם תקפ"ט לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ: