שו"ת הרא"ש/כלל מג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל מגעריכה

סימן אעריכה

לשלותכם תהא ארכא ולכל משלח ידכם ברכה שמורה וערוכה רבותינו קהל מיידבורג על אודות לאה הבאה על ראובן בעלה מכח ב' טענות האחד שהיא אומרת שהוא אין לו גבורת אנשים וטוענת שיגרשנה ויתן לה כתובה י' זקוקים ואינה באה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה ועוד היא באה בטענת מורדת ותובעת מה שהכניסה.


תשובה בטענה ראשונה לא מהימנינן לה כי האי שמכחישה ואומר שסר בתוליה ותהיה אצלו חדש ימים ורוצה להוכיח ששקר אומרת ואף על גב דבשילהי נדרים (צ"א) מוכיח דבמידי דידע הבעל שהאשה משקרת נאמנת אף למשנה אחרונה ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר דמקשה לרב המנונא דאמר אמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ולא דמי לטמאה אני לך דמשנה אחרונה דידעה היא דבעל ידע בה ולא מהימנא ומשני היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומשום הכי משקרא אלמא מוכח דבטענה שהאשה יודעת שהבעל מכיר אם היא אומרת אמת או משקרת האשה נאמנת משום דאינה מעיזה פניה ה"מ כשאינה תובעת כתובתה אבל כשתובעת גט וכתובה לא מהימנינן להוציא ממנו ממון דומיא דגרשתני דאינה נאמנת להוציא ממנו ממון בדבריה הלכך אף להתירה לשוק אינה נאמנת וכי האי גונא איתמר בפרק האשה שלום (קי"ז) האשה שאמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין לה ועתה ניחא ההיא דיבמות שילהי הבא על יבמתו (ס"ה) הוא אומר מינה והיא אומרת מיניה אמר ר' אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ איהו לא קים ליה ביורה כחץ ומשמע דבטענה דאיהו לא קים ליה מהימנא טפי אלא ההיא דנדרים (צ"א) מיירי שאינה תובעת כתובתה הלכך אינה מעיזה פניה להתיר עצמה לשוק במידי דידעה דבעלה ידע בה דמשקרא וההיא דיבמות מיירי שתובעת כתובתה הלכך כיון דאיהי קים לה וטוענת בריא ואיהו לא קים ליה נאמנת והאי דלא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כמשנה אחרונה רבו בה פתרונים ותירוצים והמה בכתובים בתוספות ביבמות.

והלכך בנידון זה לא מהימנא אפילו אם היתה באה מחמת טענה כיון שתבעה כתובתה והבעל מכחישה אבל טענת מורדת דיינינן לה ונהגו כל רבותינו לדון במורדת דינא דמתיבתא כדברי רי"ף ז"ל ויהבינן לה מה שהכניסה נכסי צאן ברזל אפי' אי ליתנייהו בעינייהו כיון שהבעל חייב באחריותן והקרן מה שהכניסה יהבינן לה ולא הריוח כי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ומה שהיא אומרת שהכסף והשבח היו בשעת הנישואין עשרה זקוקין אם הכסף נתן ליד חמיה קודם הנישואין שישא ויתן בו לצורך בנו וכלתו ויחשבו יחד הקרן והשבח בעת הנישואין וסך הכל יהיה סכום נדוניא אז קרוי נכסי צאן ברזל והקרן והריוח שהיו בשעת הנישואין ואם פסקו סכום נדוניא בשעת פסיקתא ואותו הסכום הקדים אבי הכלה לתתו לפני הנישואין לא מיקרי צאן ברזל אלא סכום הפסיקתא ואותו הסכום יחזיר לה ותתעגן ותשב עד שתתרצה להיות עמו ושלום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

[יקבלו תשובתן מה שטען שמעון בהרשאת בתו שראובן ארוסה מאוס עליה ומחמת זה תובע שב"ד יכופו אותו שיגרשנה כמ"ש רב אלפס בכתובות והרמב"ם ז"ל בחיבורו ידעו כי ר"ת הקשה על דבריהם קושיות שאין מי יוכל לתרצם לכן באשכנז הסכימו חכמיה וחכמי צרפת שבטענת מאוס עלי אין לכוף את הבעל לגרשה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בדבר מי יכניס ראשו בין הרים גדולים להתיר אשת איש ולהרבות ממזרים בישראל לכן יזהר כל דיין שלא לכוף ולגרש בטענת מאוס עלי בעלי ועל הטענה השנייה שהוא טוען שיכופו אותו לגרש מפני סכנת נפשות דבר זה תלוי בחקירת הדיין אם הדבר ידוע שאינו יכול לעמוד במקום שקידש בת שמעון בלא סכנת נפשות אין לך טענה חזקה יותר מזו כי היאך תנשא לו והיא אינה מחוייבת לילך אחריו למדינה אחרת ואפילו אם כבר נשאה ואירע לו אונס כי אינו יכול לישאר עמה בעיר לקיים לה עונתה היו כופין אותו לגרשה כ"ש עתה שאינה אלא מקודשת לו היאך תנשא לו והוא צריך לברוח ותשב גלמודה כל ימיה אמנם אם הוא רשאי להיות בעיר אעפ"י שמוכתב למלכות בעיר אחרת אין כופין אותו להוציא בין כך ובין כך כיון שבתו אינה רוצה לינשא לו משום טענת מאוס עלי או משום טענה אחרת אין שמעון חייב ליתן לראובן מה שפסק שהרי לא פסק לו [אלא] ע"מ שתהיה בתו עמו בממון [ולא] שיתן לו ממון והבת לא תנשא לו והיא אינה ברשות [אביה] לכופה שתנשא לו וכהנה רבות בגמרא אלא שעת לקצר נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל]

סימן בעריכה

וששאלת על אשה ששואלת גט וכתובה מבעלה יען כי אין לו גבורת אנשים והאיש כופר ואומר כי היא מעכבת אחרי שאינה באה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרה לקבורה לית דין דלא מהימנא משום דטעמא דמשנה אחרונה שלא תהא האשה נותנת עיניה באחר אבל אם היתה באה מחמת טענה ושואלת גט ולא כתובה היתה נאמנת אף למשנה אחרונה וכופין אותו להוציא אבל אחרי שהיא תובעת גט וכתובה אף להוציא בלא כתובה אין כופין וראיה בפרק האשה שלום (קי"ז) האשה שאמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין לה ומה שכתבתי שאם תובעת גט בלא כתובה שכופין אותו להוציא אף לפי משנה אחרונה וכשתובעת כתובתה אין כופין דבר זה אני למד מדברי רי"ף ז"ל בפ' הבא על יבמתו (ס"ה) על ההיא היא אומרת מיניה והוא אומר מינה איהי מהימנא והקשה ר"י היאך מיירי אי שהתה עמו עשר שנים מה היא צריכה לטענה דאינו יורה כחץ בלאו הכי כופין אותו להוציא אחרי ששהתה עמו עשר שנים ולא זכה ליבנות ממנה ואי דלא שהתה עמו עשר שנים היכי דמי דמהימנא הא אמרינן בשילהי נדרים (צ"א) השמים דהיינו אינו יורה כחץ חזרו לומר אינה נאמנת ותירץ כמה תירוצים ואחד מהם דהכא מיירי שאינה תובעת כתובתה ולכך מהימנא ובנדרים מיירי שתובעת כתובתה ותירוץ זה כתב ריצב"א בתשובה אחת וכתב שהוא עיקר ועשה מעשה על זה ומה שכתב מורי שאינה נאמנת אחרי שהוא מכחישה ולא דמי לאינו יורה כחץ דאינו מכחישה דלא קים ליה חילוק זה לא נהירא דבשילהי נדרים יש להפך דגרסי' התם אמרה לבעלה גרשתני מהו אמר רב המנונא תא שמע האומרה לבעלה טמאה אני לך נאמנת ואפילו למשנה אחרונה דקתני התם דלא מהימנא התם הוא דמשקרה דידעה דבעלה לא ידע לה אבל גבי גרשתני דידעה דבעלה ידע בה מהימנא חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וקיי"ל הלכתא כרב המנונא מכאן ולהבא אלמא במילי דידע הבעל מהימנא טפי ובסגנון זה כתב ר"מ ז"ל בתשובה דחילוק זה דבשילהי נדרים (שם) הוא עיקר.


סימן געריכה

שאלה ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף וטפשות מתוספת עליו מידי יום יום ושואלת שיגרשנה טרם יטרף ותהיה עגונה לעולם וגם שמא תלד בנים ולא יוכל לזונה ואביה היה עני ומחמת דחקו השיאה לו וכסבורה היתה יכולה לקבל ואינה יכולה לקבל כי מטורף הוא לגמרי ויראה פן יהרגנה בכעסו כי כאשר מרגזים אותו מכה והורג וזורק ובועט ונושך וראובן משיב הכרת בו מקודם לכן וסברת וקבלת גם אינו מטורף אך אינו בקי בטיב העולם ולא יגרשך אלא אם תחזירי הספרים או כסף ערכם ואז יגרשך.

איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר (ע"ז) ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחשת ובורסקי ועוד שנינו התם האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא לכן אין לכופו לגרש אך תפייסנו שיגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו.


סימן דעריכה

וששאלתם על רחל ששהתה אצל ראובן יותר מי' שנים ולא זכתה ליבנות ממנו ותובעת גט ובאה מחמת טענה משום דבעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה הא מילתא מיפרשא ביבמות בפ' הבא על יבמתו (ס"ה) והכי איתא התם ההיא איתתא דאתאי לקמיה דרבי אמי אמר לה זיל לא מיפקדת א"ל מסיבן דילה מה תהא עלה דההיא אתתא אמר כי האי ודאי כפינן ותו גרסינן התם ההיא איתתא דאתאי לקמיה דרב נחמן א"ל לא מיפקדת אמרה ליה לא מיבעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה אמר כי האי ודאי כפינן וכפייה היינו בשוטי כדאיתא בכתובות פרק המדיר (ע"ז) אמר רב נחמן לא קשיא הא במילי הא בשוטי מתיב רבא בדברים לא יוסר עבד אלא אמר רבא הא והא בשוטי וכו' ועוד ראיה דכל כפייה בשוטי דפרק אף על פי (ס"ג) פריך למ"ד מורד על אשתו היינו איני זן ואיני מפרנס מהא דאמר רב יהודה האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא כתובתה כלומר כיון דהדין הוא כך שיוציא ויתן כתובה מאי קאמר מתניתין דמוסיפין לה על כתובתה מאי תוספת שייך הכא כיון שצריך לגרש לאלתר ואי כפייה הוי במילי מאי פריך דלמא כגון שלא רצה לגרש בכפיית דברים ובהא קאמר מתניתין דמוסיפין לה על כתובתה אלא ש"מ דכל כפייה בשוטי היא ואם אין יד ישראל תקפה לכופו בשוטי יאמרו דייני ישראל לגוים לכופו לעשות מה שדייני ישראל יאמרו לו כדאמרינן (גיטין פ"ח) גט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול ובגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך ומפרש ר"י וכן מפרש בה"ג ובגוים כיצד כשר כגון שאומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך והכי מוכח בתוספתא דקתני ובגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל פלוני אומר לך משמע דפלוני שם חכם הוא ועל פיו חובטין אותו הגוים וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם ישראל שעשו כמעשי הגוים כשר ובאומר איני זן ואיני מפרנס ומתניתין אמרה כן ובגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך ולא אמר עשה מה שאני אומר לך והא דאמרינן לפניהם ולא לפני גוים היינו היכא שכל העשוי הוא ע"י גוים ואינו מעשה לדעת דייני ישראל הלכך בנדון זה כופין אותו להוציא ויתן לה כתובה מנה ומאתים אבל לא תוספת וכן פר"ח ז"ל דהא דכופין בבאה מחמת טענה להוציא וליתן כתובה היינו דווקא מנה מאתים אבל תוספת אין לה דאדעתא דהכי לא אוסיף לה למשקל ולמיפק מיניה והביא ראיה מההיא דריש אף על פי (נ"ד) דאמר תנאי כתובה ככתובה ונפקא מינה למורדת ולמוחלת וכו' ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה ותדע דלאו לכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה דהא בממאנת וחברותיה דאין להם כתובה ויש להם תוספת וכיון דחזינא דלאו לכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה אית לן למימר דדוקא להני מילי דחשיב הוי תנאי כתובה ככתובה ואף על פי דר"ת ז"ל פירש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה אית לן למימר דממאנת וחברותיה שאני דדין הוא שאין להם כתובה דאיגלאי מילתא שלא נתקדשה מעולם מכל מקום כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ואין לה תוספת אבל מנה ומאתים ונדוניא שהכניסה אית לה ושלום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן העריכה

וששאלת על אדם שאומרים עליו שהוא סריס חמה ויש בו סימנין ואשתו תובעתו בבית דין ואומרת שאינו איש ואינו רוצה לישן עם אשה במטה ואומרת שעדיין היא בתולה אם יש לכופו לגרש.


תשובה מה שכתבת שאומרים עליו שהוא סריס חמה ויש בו סימנין מסריס חמה אין ענינו לכאן דסריס חמה יכול ליזקק לאשתו כאיש אחר אלא שאין מוליד ומה שטוענת שאינו איש ואינו נזקק לה ועדיין היא בתולה בטענה זו היא נאמנת וכופין אותו להוציא דכל טענה שהאשה טוענת על בעלה והבעל יודע אם טענה זו אמת אם לאו נאמנת האשה וכן מוכח בשילהי נדרים (צ"א) דגרסינן התם איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו אמר רב הונא ת"ש האומרת לבעלה טמאה אני לך וכו' אפילו למשנה אחרונה דקתני דלא מהימנא התם הוא דמשקרא דידעא דבעלה לא ידע לה אבל גרשתי דידע בה מהימנא דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכן כתב ריצב"א בתשובה א' וכן כתב רבינו מאיר ז"ל וגם כתב ודוקא שלא תבעה כתובה אבל תבעה כתובה לא מהימנא כההיא דאמרינן ביבמות פרק האשה (קי"ז) האשה שאמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה ואם תבעה להתגרש ולא הזכירה כתובתה כופין אותו לגרש ועיקר כתובה מגבינן ממדרש כתובה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכן נדוניא שהכניסה לו אבל תוספת לא יהיב לה שלא הוסיף לה אדעתא למשקל ולמיפק.


סימן ועריכה

וששאלת אשה שיש לה בעל שנים הרבה ויש לה בנים ממנו ואמרה מאוס עלי אם כופין אותו לגרש.


תשובה אף על פי שרבינו משה ז"ל כתב דכי אמרה מאיס עלי שכופין אותו להוציא ר"ת ור"י ז"ל חולקין עליו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשנו בין הרים גדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש ועוד כי בעונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה ואיכא למיחש שמא נתנה עיניה באחר וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל ועל להבא אני כותב אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה מה שעשו עשוי ושלום אשר בן הרב רבי יחיאל זצ"ל.


סימן זעריכה

מורינו נהגו כאן פחותים וגרועים מבעלי מלאכות לישא היום אשה במקום זה ונותן עיניו באחרת והולך למקום אחר ונושא אותה וחוזר למקומו בעזות מצח ובאים לידי קטטות ותרעומות וגירושין לא כדת ועתה אנו מחלים פני מורינו לדקדק בדבר ולכתוב לנו הסכמה וגידרות הפירצה הזאת בראיות נכוחות להיות לנו לפה ולמליץ בהכרחת אלו השוטים ונוסרו כל הנשים.


תשובה ואת אשר כתבת על הפחותים שנושאין אשה במקומכם ונותנין עיניהם באשה אחרת והולכין למקום אחר ונושאין אשה ראוי לעשות גדר וסייג בדבר הזה כי אמרו רבותינו ע"ה (יומא י"ח) ומלאה הארץ זמה זה הנושא אשה במקום זה והולך למקום אחר ונושא אחרת נמצא אח נושא את אחותו וגם מעגן אשת נעורים לכן טוב הוא שיסכימו הקהל לעשות תקנה לדבר חרמות ונדויין וקנסות על מי שישא אשה אחרת על אשתו במקום אחר ואם תשלחו לי התקנה אשר תסכימו מיותר אני מסכים עמכם ואחתום עליה.


סימן חעריכה

תשובה על ענין אשה הכתובה לעיל החכם ר' יעקב אלפסי יש"צ תשובתו על ענין מורדת אין אדם צריך לימלך כי בהכרחת נתינת גט ראיתי לרבותינו חכמי אשכנז וצרפת מתרחקין עד הקצה האחרון מכל מיני הכרחות כפיית האיש לגרש בעסק מרידת האשה כי נראה להם דברי רבינו ר"ת ז"ל וראיותיו עיקרים וראוי לסמוך עליהם ואף אם היו הדברים מוכרעים צריך אדם להרחיק מספק אשת איש ומלהרבות ממזרים בישראל ואם ראו בדורות שהיו אחר חכמי הגמ' בימי הגאונים ז"ל בישיבות של בבל שהיה צורך שעה בימיהם להסיע על דברי תורה ולעשות גדר וסייג ותקנו שיגרש האיש את אשתו בעל כרחו כשהיא אומרת לא בעינא ליה לגבראי כדי שלא תתלה עצמה בגוי ותצאנה בנות ישראל לתרבות רעה וסמכו על זה כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והסכימה דעתם להפקיע הקידושין כשתמרוד האשה על בעלה אותה תקנה לא פשטה על כל הארצות ואף אם יש מקומות שנהגו לכוף לא נהגו מנהג זה באותן מקומות על פי תקנת הגאונים ז"ל כגון שבשעה שתקנו הגאונים את התקנה ששליחוה לאותן המקומות וקבלו אותה עליהם ואם כן היה הדבר ידוע על פי הקבלה דור אחר דור היאך קבלו תקנה זו עליהם בצווי הגאונים כי תקנה קבועה כזו אם קבלוה עליהם לא היתה עומדת לישכח מפי דורות הבאים דוגמא לדבר חכם אחד היה בארצנו והיה שמו רבינו גרשום תיקן תקנות טובות בענין גירושין והיה בימי הגאונים ז"ל ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאלו נתנו מסיני בשביל שקבלום עליהם ומסרום לדור דור אלא אני רואה שבאלו הארצות רוב הגיונם בספרי רי"ף ז"ל ולפי שראו כפייה זו כתובה בהלכות ונהגו ביש מקומות לדון כך ועוד אני אומר שהגאונים שתקנו תקנה זו תקנוה לפי הדור ההוא שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל בנות ישראל והאידנא נראה הענין להפך בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן ואם תוכל האשה להפקיע את עצמה מתחת בעלה באמרה לא בעינא ליה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ויתנו עיניהם באחר וימרדו בבעליהן על כן טוב להרחיק הכפייה ויותר התימה הגדול על הרמב"ם ז"ל שכתב שאם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ומה נתינת טעם לכוף האיש לגרש ולהתיר אשת איש לא תבעל לו ותוצרר אלמנות חיות כל ימיה הלא אינה מצווה על פריה ורביה וכי בשביל שהיא הולכת אחרי שרירות לבה ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה נשלים תאותה ונכוף האיש שהוא אוהב אשת נעוריו שיגרשנה חלילה וחס לשום דיין לדון כן ורבי מאיר ז"ל בעסקי מורדת בענין הממון היה דן בדינא דמתיבתא שיתנו לאשה כל מה שהכניסה אבל לא היה כופה לגרשה וקודם שיחזירו לה מה שהכניסה לו היה מצוה להחרים אם שום אדם השיאה עצה זו כדי להוציא מיד בעלה מה שהכניסה לו וכשהיה נראה לו שהיה ערמה בדבר לא היה מצוה להחזיר אפילו מה שהכניסה לו ולא היה דן כלל דין דמאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה אינו מקובל עליה או שרואין בו שהוא מכלה הממון אז היה מצוה להחזיר לה מה שהכניסה לו ומדבריו לענין הממון כ"ש לענין כפיית הגירושין דיש לחוש לערמה ולנתינת עיניה באחר ואשר יבחר וירחיק הגירושין הרי כתבתי לך בענין כפיית גט מורדת אמנם בנדון זה ספר לי אחיה אמתלאות שנותנת למרידתה ואתה דיין בדבר הזה תחזור על הדבר אם יש ממש בדבריה ואם דעתו לעגנה ראוי הוא שתסמוך על מנהגכם בעת הזאת לכופו ליתן גט לזמן ועוד כי זאת כבר נתגרשה אלא שנולד ספק בתנאי ואם היה בא להחזירה היתה צריכה להתקדש ויפה דנת דיתן לה מה שהכניסה לו ששים זהובים שהודה בהם וזה הביא לך כתבך חתום ומן ההוצאה תעשה כפי מה שיראה לך ולכל הפחות יפרע שכנגדו חצי ההוצאה, ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

וכתב לו רבי חזקיה דברים כנגד השאלה והשיב עליהם שלומך יהי נצח הרש"צ אשר כתבת בדינא דמורדת אשר הכניסה מלבושים לבושים עליה לבעלה ועתה בעת מרידתה בלו קצת ועדיין הם ראויין ללבישה אם יוטל על בעלה לשלם דמי פחיתותם הנה בפסקים כתבתי לשון הרי"ף ז"ל שכתב בדינא דמתיבתא דנכסי צאן ברזל אפי' בלו הרבה לא משלם בעל הפחת כל זמן שראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן ראשונה ואף על גב דדינא דגמרא אינו כך כמו שהוכיח רי"ף ז"ל ביבמות בפרק אלמנה (ס"ו) בשמעתין דהמכנסת שום לבעלה דבצאן ברזל מחוייב בעל בכחש וביתרות דמים מ"מ כתב דבתר מנהגא אזלינן ולא נהגו כן אלא כל זמן שראויין למלאכתן לא משלם בעל פחת דמיהם ואני סבור שכתבתי בענין אחר ואשה שהכניסה מלבושים לבושים עליה לבעלה איני קורא להם נכסי צאן ברזל שאין דרך לשום המלבושים שעל הכלה ונכסי צאן ברזל היינו שומת נכסים שאשה מכנסת לבעלה כההיא דפרק מציאת האשה ודפרק אלמנה המכנסת שום לבעלה, אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

שאלה על דברי ריב שבין אדם לחבירו שהיו מנדין זה את זה.

ומה שכתבתי על הצרפתים משום שנתרעמו לי קצת מהם שעל דברי ריב שבין אדם לחבירו היו מנדין זה את זה וחשתי לכבודם למנעם ממנהג גרוע כזה אבל ח"ו שכונתי על ת"ח כמוך והריני ידעתי שאינכם מנדים אדם אלא לכבוד שמים וחייב כל אדם להרחיק את שאתם מרחיקים.


סימן טעריכה

שאלה באחד שהתפיס לחבירו על ידי זקני העיר לכופו ליתן גט ומה שכתבת באחד שהתפיס לחבירו על ידי זקני העיר לכופו ליתן גט בלא טענה אלא שאומרת איני חפצה בו יותר ומנהגם הרע לכוף לאלתר וענו אותו בכבלים עד כי קרבה נפשו למות וסוף דבר יצא מתחת ידיהם והיו רודפים אחריו להתפיסו כמו בתחלה והלך הנרדף והתפיס את הרודף על ידי אומות העולם כדי לבטל רדיפתו מעליו והפסיד לו בזה י"ד זהובים ושאלת אם חייב לשלם הנרדף אותם י"ד זהובים דע לך כי מנהג רע הוא זה לכוף את האדם לגרש מלבד אותם ששנו חכמים ז"ל (כתובות ע"ז) שכופין אותם והרבה כתבתי על זה בפסקי ומיום בואי לארץ הזאת מנעתים בכל ארץ קשטילייא שלא לכוף שום אדם לגרש במאמר האשה שאינה חפצה בו ושלא כדין תפסוהו מעיקרא ואם עזרו השם שיצא ורצו לתופשו שנית שלא כדין יפה עשה שהציל את עצמו בעצמו של רודף ומה שלא חתמתי על כתב הנדוי שכתבתם עליו על כפיית הגט דע לך כי הדרך שבררתי לעצמי דרך ישר הוא וכל שאינו מחזיק באותו דרך לא אחזיק ידיו דע כי מימי לא הלכתי בגדולות לגזור נדוי בלא הסכמת הרבים כל שכן בארצות הללו ואני כתבתי לרבי יעקב אלפסי ז"ל הרבה בענין כפיית הגט ידעתי בודאי שלא ישתדל עוד לכפות ואם יראה לכם עוד שצריך הרחקה אני אכתוב לקהל כתב ואשתדל שיחתמו קהל קרטובא וישביליא וכל הנלוים אליהם שלא יכופו ליתן גט זולתי שאמרו חכמים ז"ל שיש לכוף.

והלך בעל האשה ואחיה לפני הרב נר"ו לדון בענין הזה וזה מה שנכתב להם לפי עדות העדים שנמסר הגט לפניהם הגט כשר שהרי העידו שמסר הגט לפניהם ליד האשה בלי הזכרת שום תנאי ואמר לה פעמים הרי את מותרת לכל אדם ואחר כך אמר לה בלשון צרפת דברים שלא הבינו ושאלו לאחד מן הצרפתים העומדים שם מה אמר לה ואמר הריני אוסר עליה יצחק ויחיאל זו היא עדותם של עדים שנמסר הגט בפניהם וכן העיד צרפתי שהיה שם בשעת נתינת הגט ולפי עדות זה הגט כשר כי נתן בסתם בלי שיור ואחר כדי דיבור אמר הריני אוסר עליה יצחק ויחיאל וזה היה אחר כדי דיבור כי אמר פעמים הרי את מותרת לכל אדם ובאמירה ראשונה נתגרשה והשני הויא ספק ועוד דלשון הריני אוסר עליה את פלוני לא הוי לישנא דשיור דחוץ מפלוני משמע שיהיה גט להתירה לכל אדם חוץ מפלוני הילכך הטיל שיור בגט ולא הוי כריתות אבל אמר הריני אוסר עליה את פלוני משמע מכאן ולהבא אבל בגט לא שייר והוי כמו על מנת ועל כפיית הגט כתב לי החכם רבי יעקב אלפסי יש"צ וזה לשונו ולעולם לא צויתי להכריחו בענין נתינת הגט לאשתו בשום פנים ולפי זה אין בגט זה לעז של פסול אבל מה אעשה שהרי בא לי כתב חתום משני גדולים וחתומים וכתובים בו ויצעק יצחק הנזכר על מאיר הנזכר ותפשוהו וכפוהו ליתן לה גט וכל הכתוב נתברר לנו בעדות ברור והודיע אנסו לרבים ואחר ההודעה נתנו לה אז יען כיחש מאיר הנזכר שמא נתן גיסו עיניו באחרת ועל זה פתה אותה אמר לכל בשעת נתינה כמו שהעידו בפנינו עדים כשרים דעו כי זה הגט בטל הוא לגבי פלוני ופלוני כי אין רצוני להתירה להם בשום צד אך לאחרים הרי זה גטך ע"כ לשונם והיה ראוי שרבי מאיר המגרש היה מביא עדות העדים מקובל בבית דין כמו שהביא גיסו עדותו חתום ומקובל והיינו דנים העדיות אם יש בהם הכחשה ועתה שלא נעשה כל זה ועדי הגט מעידים עליו שהוא כשר אך שמוציאין עליו לעז בעלמא וגם הזקן שנתן הגט על ידו אמר שלא נתן הגט בכפייה לרוחא דמילתא להעביר קול לעז מן הגרושה אני גוזר על זה רבי מאיר המגרש שיתן גט כשר לאשתו קודם חצי סיון ליצירה ואם לא יתן לה גט אם היא רוצה לקבלו תוך הזמן שכתבתי שיהא בנדוי ויתחייב בקנס שקבל עליו בכתב התנאים שקבלו עליהם הוא וגיסו ועוד טען ר' יצחק על רבי מאיר שיתן לו ס' זהובים שנתחייב לו שעל ידי פסק דין רבי יעקב אלפסי יש"צ שפסק שיתנם לאחותו והשיב רבי מאיר על טענה זו ואני זכור שרבי יעקב שאלני בכתבו על עסק ששים זהובים הללו והשבתי לו וכאשר השבתי לו כן נגמר הדין כי איני בא לשנות (הדין) מה שכתבתי כל זמן שלא הראו פנים שהיתה השאלה בטעות לכן אני אומר שכאשר פסק החכם רבי יעקב אלפסי יש"צ כן יקום ועוד טען ר' יצחק על ר' מאיר שצוה לתופסו בידי גוים והפסיד בזה ארבעה עשר זהובים ותובע שיפרעם לו והשיב רבי מאיר שהיה מזומן לעשות לו דין תורה ועם כל זה היה רבי יצחק רודף אחריו למסרו ביד גוים כאשר עשה פעם אחרת שצוה לתפסו אלא שעזרו השם ויצא משם ועוד לא שב מלרדוף אחריו לכן הוצרך להציל עצמו בנפשו של רודף ועל זה אני אומר אם יברר רבי מאיר בעדים כשרים שהוא כדבריו שהיה מזומן לעשות דין תורה ועל זה היה רבי יצחק רודף אחריו למסרו שהוא פטור מאותן י"ד זהובים שהפסיד רבי יצחק באותה תפיסה ואם לא יברר בעדים כשרים כאשר כתבתי חייב לפרעם ועוד טען רבי יצחק על רבי מאיר על חצי ההוצאה שהוציא בפעם ראשונה כשבא לכאן ואומר שכן פסק לו רבי יצחק אלפסי יש"צ על פי התשובה שהשבתי על זה אני אומר שאיני מחדש דבר על מה שנפסק כבר אלא מה שנפסק שם כן יעשו, נאם המצוה לכתוב וחותם אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן יעריכה

אשה המורדת צריכה התראה ועדים להפסידה כתובתה ואין הבעל נאמן ואם היא כופרת תשבע שהוא כדבריה וכן דין האיש המורד.


סימן יאעריכה

ששאלת קרקע של נכסי צאן ברזל מאי נדון ביה לענין מורדת דאמרינן במטלטלי דידה אי תפסה לא מפקינן מינה ואי לא תפסה לא מגבינן לה פשיטא שהקרקע הוא בחזקתה ואין הבעל יוכל למכרה וברשותה הוא, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן יבעריכה

לאה שתבעה ראובן בעלה לדין וטענה עליו שאין לו גבורת אנשים לבא עליה כדרך כל הארץ ותובעת ממנו שיגרשנה ולא תבעה כתובתה בבית דין נאמנת כדמוכח בנדרים (צ"א) דבכל מידי שהבעל מכיר בשקרה נאמנת אף למשנה אחרונה ולא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לטעון בפניו דבר שהוא יודע שהוא שקר ואי תבעה בפני בית דין גט וכתובה לא מהימנא כדאמרינן בפ' האשה שלום (קי"ז) האשה שאמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה ונותנין לה כתובה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה ומיבעיא ליה התם התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מהו ועלתה בתיקו ואם תבעה גט ולא כתובה יגרשנה ולא יתן לה כתובה כההיא דרב המנונא האשה שאמרה גרשתני דנהי דמהימנא לגבי נפשה להפקיע ממנה איסור אשת איש שעליה מטעם חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה מ"מ אין לבית דין כח להוציא ממנו ממון כיון שעומד וצווח שלא גרשה ולא דמי לאשה שאמרה מת בעלה שגובה כתובתה על פיה דהתם אין אדם מכחישה ומספר כתובה נלמוד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ומה שכתבתי שיגרשנה ולא יתן לה כתובה היינו אם הדין כך שכופין אותו להוציא אז כופין אותו להוציא על פי דבריה דמהימנא כההיא דרב המנונא אבל לענין ממון כיון שעומד וצווח ואומר שגבורת אנשים יש לו ובא עליה כדרך כל הארץ ושלא כדין הוא מגרשה וחפץ להיות אצלה אין כח לבית דין להוציא ממנו ממון אבל אם בלא כפייה נאות לגרשה יתן כתובה כיון שמדעתו מגרשה ולענן כפייה ודאי הוא כמו שכתבת שכופין אותו להוציא דלא דמי להיא אמרה מיניה והוא אומר מינה שאין כופין אותו להוציא אא"כ באה מחמת טענה דהתם אין לה מניעת עונה אבל הכא הכל יודעין למה כלה נכנסת לחופה ודמי לאיני זן ואיני מפרנס ולענין כפייה ידעת מה שכתב ר"י ז"ל שרצה לומר דכל הני יוציא ויתן כתובה דבפרק המדיר (ע"ז) שכופין אותו בשוטי וראיותיו אצלך בתוספות ודעת הירושלמי שהביא אין מעשין אלא לפסולות ומה שפר"ח ז"ל אההיא דירושלמי דאין כופין אלא היכא שמפרש בה כופין והוא גורס האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו ויוציא ויתן כתובה ומסתבר שכופין לרב שאי אפשר לה שתמות ברעב וההיא דהחולץ (ל"ט) דחוזרין אצל גדול למכפייה היינו בשביל שמנע ממנה כל מיני אישות אבל משום תשמיש לחודיה לא כייפינן והארכתי הרבה בפסקי והסכמתי שאין כופין אלא בבאה מחמת טענה והיכא דליכא למיחש שמא נתנה עיניה באחר על אחת מן הדרכים שכתוב בתוספות ודינא דמאיס עלי ידעת כי חכמי אשכנז וצרפת דנין בה דינא דמתיבתא לענין הממון כמו שכתב הרי"ף ז"ל אבל אין כופין אותו להוציא כדברי ר"ת ז"ל ואף פה בטוליטולה נהגו שאין כופין להוציא אשר בן הרב רבי יחיאל זצ"ל.

אדוננו גאוננו מאור גלותינו מורינו הרא"ש שלומך יגדל לעד כאות נפשך ונפש החתום בכתבך.

דע אדוני שהראתי לדיינים התשובה ששלחת לי מענין אשה שאמרה בעלי אינו משמש עמי שמוש שמוליד ועתה באים מורשי האשה ואומרים כי ספר המצות קטן כתב שכופין ואמרו לי מה יעשו ואמרתי כבר שדעתך הוא כדעת הגדולים ר"ם ור"י ובעל ספר המצות והר"ר שלמה בן אדרת שאין כופין תוך עשר שנים ואני הוצרכתי לחזור ולשאול לפי מעלתך אם ניחוש לדברי סמ"ק אם לאו כי אני אומר חוץ מכבודו שאין לנו לחוש לדבריו בזה כי יש לנו לילך אחר רוב הדעות הגדולים והאחרונים אמרתי בעצמי ספר מצות קטן מביא הגדולים בדבר זה ושמא קטנים כתבו ובזבזו ואתה אדוננו האיר עיני בזה אם ניחוש לזה בענין זה כי אני יודע באמת שאתה ראית סברת סמ"ק כי כל רז לא אנס לך ודע אדוני כי מה שכתבת מענין המגרש שיוכל להתנות כל תנאי עם אשתו שהיא יכולה לקיים אבל לא תנאי ע"מ שלא תכנסי עם אמך בשביל שאם תחלה היא אי אפשר שלא יכנסו זו אצל זו ואומר המגרש כי הוא רוצה ליתן לה הגט בתנאי זה ע"מ שלא תכנסי לבית אמך עד זמן פלוני חוץ מאם תחלה אמך והביא ראיה מן הגמרא ע"מ שלא תכנסי לבית אביך לעולם אינה מגורשת אבל ע"מ שלא תכנסי לבית אביך עד ל' יום מגורשת הרי שאינו מחלק אם תחלה היא או אביה וכן אמר לה ע"מ שלא תכנסי לבית אביך עד נ' שנה או עד ל' שנה הרי זה גט ואין צריך להזכיר חוץ מאם תחלה אמך ועתה אדון הודיעני דרך זו אלך.


תשובה הוי יודע שסמ"ק אינו חולק על כל הגדולים ולא על המשנה דפרק בתרא דנדרים דבמשנה אחרונה חייש שמא נתנה עיניה באחר ואין כופין את הבעל לגרשה אפילו כשהיא באה מחמת טענה אא"כ שהתה עמו עשר שנים ובסמ"ק כתב בתחלה ואם נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים בלא בנים צריך לגרשה ולפי שהזכיר בתחלה על איש עשר שנים כשדבר אחר כך עם אשה באשה שהיא באה מחמת טענה לא הזכיר עשר שנים לפי שסמך על מה שהזכיר כבר גבי איש עשר שנים וכך היתה דרכו לקצר בחבורו וכן יפה לנו לפרש בדבריו ממה שנאמר ששגג וטעה ולא ידע משנה שלמה של מסכת נדרים ואף לפי דבריהם שכתבו שהם אומרים שכתב שכופין אותו להוציא אף אם לא שהתה עמו עשר שנים היאך נעשה כדבריו לעבור על משנה שלמה אלא שתפח רוחן של אותן הבאים לדון על פי ספרי וחבורי גדולים ואינם יודעים כלל לא במשנה ולא בגמרא שלפעמים טעה הסופר בין חיוב לפטור או בין אסור למותר או מחמת קוצר דעתם לא יבינו דברי המחברים לאשורן ובאים לידי טעות ומה שכתבתי לך בתנאי שלא תלכי לבית אביך תדקדק בדברי ותמצא שלא כתבתי לך שאם התיר התנאי הזה בדיעבד שלא יהא התנאי קיים אלא פשיטא שהגט כשר והתנאי קיים אך כתבתי שאין שום אדם רשאי להשתדל בגט שיותן בתנאי זה כי ודאי יבא לבטל תנאי זה ונמצא גט בטל ובניה למפרע ממזרים אבל אם נעשה בדיעבד הגט כשר והתנאי קיים אבל לכתחלה אם הוא מאותם שכופין אותו להוציא כופין אותו שיגרש ולא יטיל תנאי זה בגט, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל

סימן יגעריכה

שאלה ילמדנו רבינו אשה שמרדה על בעלה ואמרה איני חפצה בו ומאיס עלי יגרש אותי ואפסיד כתובתי אם כופין אותו לגרש ואם יש לה להפסיד גם הנדוניא או כתובה לבד ואשה שטענה ואמרה שדעת בעלה לילך לארץ אחרת והיא יראה שלא תשאר עגונה אם כופין אותו לתת גט לזמן או לישבע שלא יצא מן העיר עד שיפטור אותה

תשובה גם כי פסקו ר"ם ז"ל ורי"ף ז"ל לכוף ולגרש בטענת מאוס עלי הרי נחלקו עליהם גדולים בראיות ברורות ונכוחות ומי יכניס ראשו בין הרים גדולים בספק אשת איש ולהרבות ממזרים בישראל ובצרפת ואשכנז נהגו שלא לכוף וכן בעיר הזאת אמר לי רבי דוד ן' שושאן שנהגו שלא לכוף.

ואשה שבעלה רוצה לילך בארץ אחרת נכון וראוי לכופו לתת גט לזמן ואם ידוע הוא שדעתו לילך ישביעוהו שלא ילך עד שיפטרנה בגט אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

שאלה ילמדנו רבינו ראובן נשבע לשמעון ליתן לו מנה בשבעה בסיון ואירע שבעה בסיון באותה שנה בשבת ואמר ראובן כיון שנשבע ליתן ביום ידוע ואירע אותו יום בשבת שהוא פטור מהשבועה וטוען שמעון אין הכונה לפרוע באותו זמן אלא שלא יאחר מאותו זמן אבל יפרע קודם הזמן ויפטר משבועתו.


תשובה רואה אני את דברי שמעון כי כונת שניהם היה שיהיה שמעון פרוע בשבעה בסיון ולא שיפרענו דוקא באותו יום ועוד אני אומר אם לא פרע ראובן קודם שבעה בסיון צריך ראובן ליתן לשמעון ביום השבת משכון שוה מנה לקיים שבועתו דשוה כסף ככסף דחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו ולא גרע ממשדכין וללמד אומנות לתינוק כל שכן שמותר לפרוע בשבת לקיים שבועתו, אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

שוב אמרו שנשבע לפרוע בשבעה בסיון מעות ולא משכון אמרתי שאף על פי כן לא נפטר מן השבועה כיון שבשעה שנשבע לא ידע דשבעה בסיון יהיה בשבת אין זה כנשבע לבטל המצוה והשבועה קיימת ודמיא להא דאמרינן בירושלמי אם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה דכיון שהזכיר ליל פסח אינה שבועה דאין נשבעין לבטל את המצוה ושבועת שוא היתה ולוקה ואוכל שבועה שלא אוכל מצה אוכל דכיון שלא הזכיר ליל פסח אין זה נשבע לבטל את המצוה ושבועותו קיימת וכן בנדון זה שבועתו קיימת כיון דלא ידע דשבעה בסיון יהיה בשבת וצריך לפרוע קודם ז' בסיון כדי שלא יעבור על שבועתו.


סימן ידעריכה

ראובן נשא אשה זקנה עשירה ונשארו יחד איזה ימים ואחר כך נתחרטה והוציאה את בעלה מביתה וראובן תובע בדין לאשתו שתדור עמו והיא אומרת מאוס עלי איני רוצה לדור עמו ואני רוצה שיגרשני ויתן לי כתובתי והוא טוען שיש לה לאבד כל נכסיה שהם שלו כי זכה בהם כשנשאה ואחר כך יפטרנה.


תשובה זאת האשה שטוענת מאוס עלי אין כופין להיותה עמו וגם אין כופין את הבעל לגרש כמו שפסק רבינו שמואל ור"ם ז"ל אלא כמו שפסק ר"ת ז"ל דאין כופין את הבעל לגרש חדא שהביא ראיות נכוחות וטובות שאין להשיב עליהן ועוד כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אזלינן לחומרא ולא מקילינן להפקיע איסור אשת איש דאם יכפוהו לגרש שלא כדין אין הגט גט ולענין הממון אם הכניס לה ממון והוא עדיין בעין שלא הוציאוהו יקח מה שהכניס לה אבל ממונה ישאר בידה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל ומכל מה שהכניסה לו לא יקח מאומה, נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

ואשה שבאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרה לקבורה ותבעה שיגרשנה בעלה אם שהתה עמו עשר שנים כופין אותו להוציא ואם לאו אין כופין דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כמשנה אחרונה דנדרים ואי תיקשי לך אם שהתה עמו עשר שנים בלא טענתה כופין אותו להוציא ולישא אחרת משום פריה ורביה לא קשיא דמיירי כגון שיש לו בנים מאשה אחרת או דידענא ביה שהוא עקר ומשום טענתה כופין אותו להוציא ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון דשהתה עמו עשר שנים, אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן טועריכה

ואשר כתבת בדינא דמורדת שהכניסה מלבושים לבושים עליה לבעלה ועתה בעת מרידתה בלו קצת ועדיין ראויין ללבישתה אם יוטל על הבעל לשלם דמי פחיתותם הנה בפסקים כתבתי לשון הרי"ף ז"ל שכתב בדינא דמתיבתא דנכסי צאן ברזל אפילו בלו הרבה לא משלם בעל בפחת כל זמן שראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן ראשונה ואף על גב דדינא דגמרא אינו כן כמו שהוכיח הרי"ף ז"ל ביבמות פ' אלמנה בשמעתא דהמכנסת שום לבעלה דבנכסי צאן ברזל מחייב בכחישותא וביתרות דמים מ"מ כתב דבתר מנהגא אזלינן ולא נהגו כן אלא כל זמן שראויין למלאכתן לא משלם בעל פחת דמיהם [ואני סבור שכתבתי בענין אחר ואשה שהכניסה מלבושים לבושים עליה לבעלה איני קורא להן נכסי צאן ברזל שאין דרך לשום המלבושים שעל הכלה ונכסי צאן ברזל היינו שומת נכסים שאשה מכנסת לבעלה כההיא דפרק מציאת האשה ור"פ אלמנה המכנסת שום לבעלה] אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל (עי' לעיל סי' ח' ד"ה וכתב לו ר"ח).