פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל לדעריכה

סימן אעריכה

שאלה ראובן שדך בתו לבן שמעון וקבעו זמן ליום החופה והתנו ביניהם שכל מי שיעבור הזמן שיתן לחברו סכום ידוע לקנס וקודם שהגיע זמן החופה יצאה בת ראובן אחות המשודכת מן הכלל וכפרה בעיקר ובשביל פגם זה לא רצה שמעון שיכניס בנו את משודכתו לחופה והעביר המועד וראובן תובע את הקנס ושמעון אומר דאדעתא דאונס גדול כזה שישא בנו אחות מוחלפת להשחית נחלתו ולפגום משפחתו לא אתני.


תשובה יראה שהדין עם שמעון דאע"פ שלא פירש שום תנאי בשעת עשיית הקנס כיון שאונס כזה אירע אנן סהדי שאם היה יודע שדבר זה עתיד לעשות לא היה משדך בנו לבתו הוי כאלו התנה מעיקרא בשעת מעשה וראיה לדבר מהא דאמרינן גטין פרק מי שאחזו (ע"ג) ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיליד לסוף אפיקו בה נהרא אתא לקמיה דרבינא אמר ליה זיל שפי ליה דהא קבלת עלך כל אונסא דמתיליד אמר ליה רב תחליפא לרבינא האי אונסא דלא שכיח הוא איגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבא אמר ליה אונסא דלא שכיח הוא אלמא חזינן דאע"ג דקביל עליה בפירוש לסלקו מכל מיני אונסין אונסא דלא שכיח לא קביל עליה ואדעתא דהכי לא התנה דכיון שאין אונס זה רגיל לבא אמרינן שאין התנאי והשעבוד ששעבד נכסיו לסלקו מכל מיני אונסין חל על אונס כזה כיון שאין רגיל לבא כ"ש הכא ששעבד עצמו בסתם לקנס זה דאמרינן דאדעתא דהכי שיכנס לדבר פגם משפחה לא היה דעתו להשתעבד שהרי בהך עובדא דמי שאחזו שמתחלה שעבד עצמו לסלקו מכל מיני אונסין מפלגינן בין אונס הרגיל ובין אונס שאינו רגיל כל שכן בנדון זה שלא שעבד עצמו להתחייב בקנס אף אם היה לו אונס יש לנו לומר דבאונס שאינו רגיל כזה גזרה בבנות ישראל והוא פגם משפחה דאדעתא דהכי לא שעבד עצמו ועוד אמרינן התם (גיטין ע"ג) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבון שומשמי אגודא דנהר מלכא אגור ארבא קבל עליה כל אונסא דמתיליד איסתכר נהר מלכא אמרו ליה אגור חמריה אפקעינהו ניהלן דהא קבילת עלך כל אונסא דמתיליד אתו לקמיה דרבא אמר להו קאקי חיורי משלחי גלימא דאינשי אונסא דלא שכיח הוא אלמא אף על גב שקבל המוכר להוליך השומשמין לביתם ולא יעכבנו שום אונס מדקאמר ליה אגור חמריה אפקעינהו ניהלן דהא קבילת עלך כל אונסא דמתיליד אפילו הכי כיון שאירע אונס שאינו רגיל לבא אמרינן דאדעתא דהכי לא שעבד נפשיה ולא דמי להא דאמרינן בפ"ב דקידושין (מ"ט) ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל בעידנא דזבין לא אמר ולא מידי פי' מקודם לכן גלה דעתו שמכר את נכסיו הוא בשביל שרוצה לעלות לארץ ישראל אבל בשעת מכירה לא אמר כלום אלא מכר סתם וקאמר רבא הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים ולא אמרינן כיון שגלה דעתו קודם לכן אדעתא דהכי למיסק לארץ ישראל זבין ניזיל בתר מחשבתו ויתבטל המקח כיון שלא עלה והא דאמרינן בכתובות פרק אלמנה (צ"ז) איבעיא להו זבין ולא אצטריך ליה זוזי הדרי זביני או לא הדרי זביני התם מיירי שגלה דעתו קודם המכירה דלפי שהוא צריך המעות לקנות בהם דבר אחר מכר נכסיו וכן אמר בשעת מכירה הילכך מסיק עלה דהדרי זביני הרי הוכחנו שיצא דבר שאפילו גילוי הדעת של קודם המכירה אין מועיל אם לא שיפרש אף בשעת מכירה מכל מקום נדון זה שלפנינו אינו דומה לכל הני כמו שכתב רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל ששלש חלוקות יש בתנאי ממון יש דברים שאין מועיל בהם גילוי דעת עד שיתנה בפירוש כגון היכא דאין הענין מוכיח על דעתו אי לאו דאתני וכיון דבעי תנאי צריך תנאי כפול דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן דהא זבין ולא איצטריכו ליה זוזי וההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל אף על גב דגלי דעתיה מעיקרא וידוע לכל שלדעת כן הוא מוכר בעי גילוי דעת בשעת מעשה משום דליכא אומדנא דמוכח בלא גילוי דעת שהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע לעולם למה מוכרן אבל דברים דאיכא אומדנא דמוכח בלא גילוי דעתו וכונתו ידוע לכל לאיזה דעת הוא עושה אפילו לא גלה דעתו בשעת מעשה לא הוי דברים שבלב אלא עבדינן כאלו התנה כגון שטר מברחת ואשה שרצתה להנשא וכותבת נכסיה לאחרים אף על פי שכתבה לו בסתם לא קנאם כדאיתא בכתובות פרק האשה שנפלו (ע"ח) ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברא כתבתינהו לברתה אינסבה ואיגרשה אתאי לקמיה דרב נחמן קרעיה רב נחמן לשטרא ומפרש טעמא התם (ע"ט) אמר רב חנילאי בר אמי אמר שמואל מורה הוראות אני ואם יבא שטר מברחת לידי אקרענו אמר ליה רבא לרב נחמן טעמא מאי משום דלא שביק איניש לנפשיה ויהיב לאחריני הני מילי לאחריני אבל לברתה יהיבא אמר ליה אפילו הכי במקום ברתא נפשה עדיפא לה וכן ההיא דפרק יש נוחלין (קל"א) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא דאמדינן לדעתיה שלא נתכוון לשם מתנה אלא כדי שיכבדוה היורשים וכן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו לא עשאו אלא אפטרופא וכן הא דתניא התם (קל"ב) הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן לאחרים ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא וכן ההיא דפרק מי שמת (קמ"ו) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה אפילו נתנם בקנין ובלא שום תנאי משום דאמדינן דעתיה דאדעתא שימות נתנם דלא עביד איניש דיהיב כולהו נכסי לאחריני אם היה סבור שיעמוד מחליו וכן המקדש אחותו (קידושין מ"ו) בין למ"ד מעות מתנה משום אומדנא דדעתא דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו בין למ"ד מעות פקדון וכן נדרי זרוזין בפ' ארבעה נדרים (כ’) אף על פי שנדר נדר גמור אנו אומדין דעתו שלא כיון אלא לזרזו ולא לשם נדר וכן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה (גטין נ"ח) אף על פי שלקח ממנה בקנין גמור יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דהכי אמדינן דעתה וכן ההיא דפרק חזקת הבתים (נ"ח) ההוא גברא דשמעא לדביתהו דאמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא גוי הך איתתא עשרה בנין אית לה ולית לי מן אבוך אלא חד כי קא שכיב אמר כל נכסי דאית לי לחד ברא לא ידעי להי מינייהו אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו חבוטו לקברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו כולהו אזלו וההוא דבריה לא אזל אמר להו כולהו נכסי להאי נינהו וכן סבלונות וקידושין דהדרי בפ' מי שמת (קמ"ו) מטעם אומדנא הוא בכל אלו הדברים סמכו חכמים ז"ל על אומדנא דמוכח לדון ע"פ אומד אלו עדים מעידים על דבר זה וכן בנדון זה אומדנא דמוכח שאלו היה יודע דבר זה שהיה עתיד ליעשות לא היה מקבל עליו קנס זה דישראל קדושים הם והרבה פורשים מלהתערב בפגם שמד (גזירה) ורגלים לדבר שהרי העביר זמן החופה והכניס עצמו בספק הפסד הקנס כל שכן שמתחלה אדעתא דהכי לא הקנה ושעבד עצמו ואומדנא דמוכח הוא וכאלו התנה בפירוש דמי ולא אמרינן מזל דידיה גרם ונסתחפה שדהו כדאמרינן אם נולדו מומין באשה דהיינו כשנתארסה כדאמרינן בכתובות בפרק המדיר (ע"ה) היו בה מומין ועודה בבית אביה צריך האב להביא ראייה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין הללו והיה מקחו מקח טעות והיינו דוקא כשנתארסה דאז היא קנין כספו כמו עבדו ושורו וחמורו ותלויה במזלו ולהכי אמרינן נסתחפה שדהו ולא אמרינן מזל רע דידה גרם ותצא בלא כתובה כדאמרינן ברישא שנולדו בו מומין כופין אותו להוציא ונותן כתובה לפי שהאשה תלויה במזל האיש הילכך תלינן דמזל רע דידיה גרם והיינו דוקא לאחר שנתארסה אבל קודם אירוסין אינה תלויה במזלו והא דאמרינן בריש כתובות (ב') חלתה מהו מצי אומר לה הא קאימנא או דילמא מצי אמרה נסתחפה שדהו התם נמי בתר אירוסין איירי דכולה ההיא שמעתתא מיירי בטענת בתולים שלא תהיה באיסור תחתיו אם זינתה קודם החופה ולהכי אמרינן בתולה נשאת ליום רביעי שאם היה לו טענת בתולים היה מסכים לבית דין ואינה באיסור תחתיו אם לא שזנתה אחר האירוסין ועוד דלא שייך למימר הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה אלא בארוסה הילכך יראה לי בנדון זה שהתנאי בטל והשליש יחזיר לכל אחד שטרו ואם שלחו סבלונות יחזירום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן בעריכה

ועל שידוכין שעשה כל אחד שטר בקנס על עצמו לקיים הדבר ונותנין אותו ביד שליש ליתן אותו לשכנגדו אם יעבור יש לשליש לקיים שלישותו כי אדם יכול לחייב עצמו במה שירצה וכיון שכתב עליו שטר חוב חייב הוא ואסמכתא לא שייך בשדוכין דלא חשיב כגזים כי דמי בשתו הוא וכן נמי שטר נדוניא שכותב על עצמו בחוב גמור כיון שחייב עצמו בו חייב הוא ואם עבר על תנאו תוכל האשה לגבותו.


סימן געריכה

וששאלת רחל היתה נחבאת מפני המס ובא ראובן ודבר אליה שתנשא לשמעון ופייסה ראובן עד שנתרצית והביא עדים עמו ושדכה שמעון הנזכר ועשו קנס ביניהם שכל שיחזור בו יתחייב לחברו בחמשת אלפים זהובים וקנו בקנין ואמרו לעדים שיכתבו על כל אחד ואחד שטר חוב מחמשת אלפים על מנת שיכתבו אלו השטרות ויהיו בנאמנות ביד אחד מן העדים שכל מי שיתעכב מלינשא לזמן ידוע שיתן שני השטרות לשכנגדו וכששמעו קרוביה הענין והכלימוה על ככה נתחרטה בדבר ומחתה בעדים שלא לכתוב שטר עליה ושלא ליתן שום שטר עליה ביד נאמן ועל כל זה הלך המשדך והכריח העדים לכתוב השטר ולתתו ביד נאמן.


תשובה יראה לי כיון שהקנין היה על מנת שיכתבו אלו השטרות ויהיו בנאמנות ביד אחד מן העדים בתנאי המפורש והיא חזרה בה קודם שבאו השטרות ליד הנאמן נתבטל כל הענין ולא יכתבו אלו השטרות כלל ודמיא הא מילתא להא דאמרינן בפרק המוכר את הספינה (ע"ז) שלש שטרות הן וכו' על מנת שתכתבו לו את השטר נתבטלה זכיית השדה לכן בנדון זה תלוי קנין השטרות בנתינתן ליד נאמן והיא חזרה בה שלא לתתם ביד נאמן ומזה יכולה לחזור בה כי לא היה הקנין על זה ואף קנין לא היה מועיל בו כי קנין דברים הוא כי הא דריש ב"ב (ג’) בשקנו מידו ופריך כי קנו מידו מאי הוי להדרו ביה דקנין דברים בעלמא הוא מה שהקנה לחלוק הילכך כיון שחזרה בנתינת השטר ליד נאמן נתבטל גם צווי כתיבת השטר ויש מקשים מההיא דחוזר בזה ובזה אמאי יכול לחזור יכתבו השטר בעל כרחו ויתקיים המקח מידי דהוה אשאר תנאים דעלמא דאלו זכו בשדה זה לפלוני על מנת שתתנו לו מאתים זוז לא מצי למהדר ביה למימר לא תתנו ולא תתקיים המקח אלא בעל כרחו יתנו לו ויתקיים המקח למפרע דקיי"ל כל האומר על מנת כאלו אומר מעכשיו דמי ומתרצינן שאני הכא שהשטר הוא חובתו ואין יכולין לכתוב השטר לחובתו בלא רשותו והיכא דעשאן שלוחין לכתוב השטר גם הוא יכול לבטל שליחותן גם בנדון זה נתינת השטר ליד הנאמן הוא חובתה והיא עשאתן שלוחין לתתו בידו וקודם שבא לידו היא מבטלת שליחותן וכיון שנתבטלה שליחות נתינת השטר ליד הנאמן נתבטל גם צווי כתיבת השטר דהא בהא תליא ושלא כדין נכתב השטר וחספא בעלמא הוא ועוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעינן קנין בב"ד חשוב כמו שפסקו ר"ח ור"ת ז"ל ור"י ז"ל וכאן לא היה בית דין חשוב וגם אפשר שלא היו העדים חשובין לידע כל דיני אסמכתא ואף אם היו ג' לא היה מועיל, והנראה בעיני כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן דעריכה

וששאלת ראובן ששידך בתו לשמעון ועשו קנס בינהם כל מי שיעבור מלישא בזמן פלוני שיפסיד הקנס וכשהגיע הזמן עכב האחד ושכנגדו תובע הקנס והאחר טוען אסמכתא הוי.


תשובה פסק רבינו יצחק הזקן ז"ל דכל קנס של שידוכין לא הוי אסמכתא דק"ל לא הוי אסמכתא אלא היכא דאין בידו לקיים או גזים אבל היכא דלא גזים לא הוי אסמכתא וכל קנס של שידוכין לא הוי אסמכתא דאין כאן גוזמא ויתרון אלא דמי בשתו הוא נותן לו הילכך יקיים השליש את שלישותו, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.