פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל ידעריכה

סימן אעריכה

כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין בין בקדירות שנשתמש בהן על האור בין בקערות שעירה לתוכן רותח לא ישתמש בהן בפסח אלא משהן לאחר הפסח וצריך ליתנם במקום שאין הרגל דורס דחמץ לא בדילי אינשי מיניה ודילמא אתי לאשתמושי בגוייהו וטוב לסוגרם בחדר ולהצניע המפתח וכל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה אפילו בחמין דכיון דלא נשתמש בהן כל השנה אלא בצונן לא בלעי חוץ מבית שאור פי' [כלים ששומרים בהן השאור וכן] עריבה שלשין בה כל השנה דאע"ג דלא נשתמש בה אלא צונן הואיל וחימוצו קשה אסור להשתמש בו מצה בחמין אבל בצונן מותר להניח בו מצה אפויה אבל לא ללוש בו מצה דממהר להחמיץ ומדוכות של אבן ושל עץ יש מי שאוסרן בפסח אף על ידי הגעלה ורבו המתירין וכן עמא דבר ובלבד שיהו חלקין שלא יהו בהן בקעים וכלי עץ וכלי מתכות שנשתמש בהן חמץ בכלי ראשון צריך להגעילן בכלי ראשון ושנשתמש בהם חמץ ע"י עירוי שופך עליהם רותחין מכלי ראשון ושפודין ואסכלאות צריך ללבנן באור היטב והליבון הוא שיהו ניצוצות ניתזין מהם וכלי גדול שאין יכול להכניסו בכלי אחר ממלאו מים עד שפתו ומרתיחו ומכניס לתוכו אוד דולק והמים המרותחין יוצאין על כל גדותיו ושופך המים מיד לחוץ ושופך לתוכו מים צוננין וכן לכל כלי שמגעילו מיד כשמוציאו מהחמין שופך עליו מים צוננין ודבר זה מפורש בזבחים פרק דם חטאת (צ"ו) דקאמר לא נצרכה אלא לשטיפה יתירתא ואין להגעיל שום כלי עד שיעביר כל חלודה שעליו וינקהו יפה כי במקום החלודה והטינופת אין פולט הבליעה ותניא בסיפרי אך את הזהב מכאן שצריך להעביר את החלודה הילכך סכין שיש בו גומות ואין יכול לנקותו יפה בתוך הגומות אין להכשירו על ידי הגעלה אלא בליבון והיורה הגדולה שמגעילין בה את הכלים אם היא בת יומא צריך להכשירה תחלה דאם לא כן שמא ישהה הכלי בתוכה עד שיגמור כל פליטתו ואחר שינוח מלפלוט יחזור ויבלע איסור הנפלט מהכלי שהוא בן יומו ושומן בחמין הוי נותן טעם לשבח דלא שרי חמין של גוים בפרק אין מעמידין (ל"ח) אלא משום דסתם כלים אינן בני יומן ואם אינה בת יומא אין צריך להכשירה תחלה ואף על פי שטעם פגום הנפלט מהיורה נבלע בכלי וקיימא לן קדירה שהיא בת יומא אין מבשלין בה לכתחילה אלמא טעם פגום אסור לכתחלה שאני הכא דהוי כנותן טעם בר נותן טעם שנפלט מהכלי למים וחוזר ונבלע בכלי וכולו היתר כיון שנפגם הטעם וכן כל השנה כולה אין להגעיל כלי בן יומו אם לא שיהא במים שביורה ששים לבטל כל הכלי מהאי טעמא אבל בערב הפסח קודם זמן איסור חמץ מותר להגעיל כלי בן יומו אפילו אין במים ששים לבטל הכלי דהוי נותן טעם בר נותן טעם הכלי פולט במים וחוזר ונבלע בכלי והוי כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח ואפילו לדברי המפרש עלו אין נתבשלו לא הכא שרי דהתם הבשר הנבלע בדגים חשוב טעם כי נבלע אוכל באוכל שהדגים ראויים לאכילה והבשר נותן טעם בהם לשבח הילכך אסור לאכלו בכותח אם נתבשלו בקדירה אבל הכא טעם החמץ הנפלט מהכלי למים וחוזר ונבלע בדופני הכלי אין חשוב טעם כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל ומחבת י"א דלא סגי לה בהגעלה [כו'] ובעי לבון כשפודין ואסכלאות ולא מסתבר טעמא דאם באנו לחוש לזה א"כ כל קדירות של מתכת פעמים מחסרון המרק מקדיח התבשיל ונשרף ונדבק לדפני הקדירה יצטרכו ליבון ולא מצינו מי שחשש לזה אלא היינו טעמא אף על פי שנשרף לדפני הקדירה לחלוחית משקה יש בתבשיל אלא שהוא יבש אצל דפני הקדרה ולא מיקרי תשמיש ע"י האור להצריכו ליבון ומחבת או יורה שיש בה טלאי אין מגעילין אותה לפי שהבלוע תחת הטלאי אין נפלט ע"י הגעלה ואין לומר דכל מה שעתיד לפלוט על ידי תשמיש חמין יפלוט בהגעלה זו ומה שלא יפלוט עתה לא יפלוט לעולם דאם כן תועיל הגעלה לכלי חרס אלא ודאי פולט תמיד מעט מעט הכא נמי מה שתחת הטלאי אין נפלט בהגעלה ופולט תדיר מעט מעט והסכינין יש לנקותם במשחזת יפה יפה שלא ישאר בהן חלודה וטינופת ואחר כך יגעילם ברותחין.


סימן בעריכה

אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו פרש"י ז"ל שבימות ניסן המים חמין שעדיין הן ימות הגשמים וחמה מהלכת בשיפולי רקיע הילכך ממלא בערב ויצוננו עד למחר ולפי זה השואבן בבוקר ומניחן להצטנן עד הערב שפיר דמי אבל הר"ר אליעזר ממיץ מפרש הטעם לפי שחמה מהלכת בלילה תחת הארץ לדברי חכמי אומות העולם ואמרינן לקמן שנראין דבריהם והמעינות רותחים בלילה ואין להם תקנה אלא שלא יהו בלילה במחובר ולפי זה מותר לשואבן מיד בתחלת הלילה וכן עמא דבר לשאבן בין השמשות ואם העת הוא חם ישימם במרתף שהוא קר ואם העת קר ישימם באויר כי המרתף חם.


סימן געריכה

ואחר שאיבת המים מיד בתחילת הלילה יבדוק החמץ ולא יעשה דבר אחר עד שיבדוק ואפילו ת"ח ויש לו עת קבוע ללמוד בתחלת הלילה ידחה למודו עד שיבדוק וכל שכן שלא יאכל ולא יעשה שום עסק אחר כדתנן (פסחים ב') אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר לפי שאז בני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה ואף על פי שאור האבוקה גדול מאור הנר שהרי אמרו אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר אפילו הכי אין לבדוק לאור האבוקה לפי שאין יכול להכניס לחורין ולסדקין שירא שמא ישרוף הבית ולכך נהגו באשכנז לבדוק בנר של שעוה ולא בנר של חלב לפי שירא שיטיף ממנה על הכלים ועל האוכלין ולא בנר של שמן לפי שירא שיטיף ממנו על הבגדים ויקח הנר בידו ויברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ ומיד יתחיל לבדוק ולא ידבר בין ברכה להתחלת הבדיקה וי"א שאין לבודק לדבר עד שיגמור הבדיקה ויש מוסיפין עוד שאם סח במילי דעלמא שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך וכל זה איננו שוה לי אלא שיזהר שלא ישיח בין ברכה להתחלת הבדיקה ואחר שהתחיל לבדוק לא הויא שיחה הפסק להטעין ברכה מידי דהוי אישיבת סוכה וכאדם המדבר בתוך סעודתו דלא הויא שיחה הפסק אחר שהתחיל המעשה אלא בתפילין משום דברכה ראשונה קיימא נמי אהנחת תפילין של ראש ואם שח צריך לברך פעם אחרת להניח תפילין לפר"ת ז"ל ולפרש"י ז"ל כיון דתרי מצות נינהו ולא מעכבי אהדדי ואם לא שח אין צריך לברך על מצות תפילין א"כ הוי היסח הדעת ומיהו לכתחלה טוב ליזהר שלא יעסוק בשיחה בטלה כדי שישים אל לבו לבדוק בחדרים ובעליות ובכל מקום שמכניסין בו חמץ ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח ולבדוק בכל מקומות הבית יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו על סמך ברכת בעל הבית כדתניא בתוספתא דברכות י' שעשו מצוה אחת אחד מברך לכלן.

והא דלא מברכין עליה שהחיינו אף על גב דבאה מזמן לזמן אומר אני כיון דמצוה זו אינה אלא לצורך הרגל לתקן את הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד סמכינן ליה אזמן דרגל מידי דהוה אעושה סוכה ולולב לעצמו שמחויב לברך שהחיינו על עשייתו אלא דסמכינן אזמן דרגל ויבדוק בכל המקומות שרגילין כל השנה להכניס שם חמץ כגון אוצרות יין שמסתפקין מהם לפי שפעמים שהשמש עומד באמצע הסעודה להביא יין ובידו פרוסת לחם ושוכחה שם וכללו של דבר כל החדרין והעליות צריכין בדיקה מטעם זה דלפעמים אדם נכנס בהן וחמץ בידו וכן חורי הבית שהן למעלה מג' טפחים ואין גבוהין יותר מקומת אדם וכן זיזין הבולטין מהכותל כשיעור זה צריכין בדיקה חור שבין אדם לחברו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בלבו חור שבין יהודי לארמאי אין צריך לבדוק (עוד) שלא יחשדנו הגוי בכשפים ואף על גב דשלוחי מצוה אין ניזוקים היכא דשכיח היזקא שאני ואחר שגמר יאמר כל חמירא דאיתיה ברשותאי דלא חזיתיה ודלא בערתיה להוי חשיב כעפרא דארעא ואז הוי הפקר ולאו דידיה ולא עבר בבל יראה ובל ימצא ויקבוץ כל החמץ הנשאר בביתו וישימנו במקום משתמר מעכברים כגון בתיבה או יתלנו באויר והכי איתא בירושלמי כיצד הוא עושה בו כופה עליו הכלי כפה עליו ולא מצאו אומר אני יד נטלתו לא כפה עליו כלי ולא מצאו צריך לבדוק אותו בית ולסוף ד' שעות ביום יוציא כל החמץ מהבית ויבטלנו ואף על פי שבטלו בלילה אחר הבדיקה חוזר ומבטל שנית בשעה שמוציאו מהבית לפי שקונין פת גם ביום וגם הפת שביטל בלילה חוזר וזוכה בו כשהוא אוכל הילכך טוב שיבטל פעם שנית כל החמץ הנשאר בבית ומה שאין מברך על ביעור חמץ בשעה חמשית שמוציאו מהבית והוא מצוה מהתורה דכתיב ביום הראשון תשביתו שאור ודרשינן בפרק קמא דפסחים (ה’) דיום הראשון הוא ארבעה עשר ואומר אני דהוצאת חמץ מהבית קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו דהא לרבי עקיבא דתשביתו היינו שריפה ולא צותה התורה לשרפו אלא לאחר שכבר נאסר מידי דהוה אנותר אבל בעוד שמותר באכילה למה ישרפוהו ומה שמוציאין אותו מהבית היינו שלא יבוא לאכלו ואין מפורש בזה מצות עשה מן התורה שיהא מצוה לברך עליו ומן הראוי היה שיברך קודם בדיקה על בדיקת חמץ ותקנו לומר על ביעור חמץ לפי שאחר הבדיקה הוא מבטל והיינו ביעור לחמץ שאין ידוע לו ומצניע הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית וכל עסק זה נגרר אחר ברכה של הבדיקה שהיא תחלת הביעור ונגמר בשעת הביעור ואין צריך לשרוף החמץ אלא נותנו לגוי או זורקו לכלבים דאין חמץ טעון שרפה אלא לאחר (שש) שכבר נאסר.

ואחר שהוציא החמץ מהבית והצניע כל כלי החמץ אז מתחילין לתקן ענין אפיית המצות ומודדים את הקמח במדה שמחזיק מ"ג בצים וחומש ביצה והיא שיעור חלה והרוצה לשער מדה זו מביא קדירה ונותנה לתוך הקערה וממלא הקדירה מים ונותן לתוכה מ"ג בצים והמים היוצאין מהקדירה כלי המחזיק אותם היא המדה.


סימן דעריכה

ואשה לא תלוש בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה וביום מעונן אסור ללוש תחת אויר השמים שהשמש זורח על העבים וחומו מתפשט בכל מקום ולא תגביה אשה ידיה מהעיסה עד שתכניסה לתנור אלא כל שעה תהא עוסקת בה וכל זמן שעוסקין בבצק אין מחמיץ אבל אחר שנתעסק בו ונתחמם תחת הידים אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ וקרוב לתנור אין ללוש מפני חום האש.

ומכל מדה ומדה תפריש חלה או תצרף כל המצות יחד אחר אפייה לתוך כלי ותפריש חלה אחת על הכל וכשאופה ביום טוב לא תפריש חלה מהעיסה לפי שתהא אסורה לטלטל לפי שהיא טמאה אלא תעשה ממנו עוגה קטנה ולא תקרא לה שם חלה ולאחר אפייה תשימם בכלי אחד והעוגה עמהן ותפריש העוגה לחלה ותשמרנה עד שיהא חול ותשרפנה ואם יש בעיר כהן קטן שלא יצאה טומאה מגופו יכול לטלטל החלה ולאפותה דחזיא לאותו כהן קטן וכן כהן גדול נמי שטבל לקריו דתרומת חוצה לארץ לא בעי הערב שמש ואפילו בלא טבילה נמי מצי לבטלה ברוב חולין ולאכלה.


סימן העריכה

ערבי פסחים מט' שעות ולמעלה לא יאכל אדם כדי שיהא רעב ויאכל מצה לתאבון אבל מיני תרגימא דהיינו מיני תבשיל העשוי מחמשת המינין או פירות וירקות מותר לאכול לפי שאין משביעין והא דאמרינן מט' שעות ולמעלה לא יאכל הא קמי הכי אכיל במאי איירי דמצי אכיל אי בחמץ כבר נאסר מצה נמי לא מצי אכיל דאמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב הפסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו ומיני תרגימא מותר לאכול אפילו מן המנחה ולמעלה אלא במצה עשירה איירי דמצי אכיל בערב הפסח דהיינו דוקא במצה שיכול לצאת בה בלילה אסור לאכלה בערב וכן היה נוהג ר"ת ז"ל כשחל ערב הפסח להיות בשבת היה מקיים שלש סעודות במצה עשירה שנאפית בערב שבת ונילושה במי פירות בלא מים כלל ובביצים בלא מים נסתפק רש"י אם מחמצת לפי שהעיסה תופחת והעולם נהגו היתר.

ויהיה שולחנו מוכן שיאכל משתחשך אבל לא קודם לכן ואף על גב דבשבתות וימים טובים יכול להוסיף מחול על הקדש ולאכול קודם שתחשך כדאיתא פרק תפלת השחר (כ"ז) מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס בערב פסח לא מצי אכיל עד שתחשך והכי איתא בירושלמי פסח מצה ומרור אוכלין בבת אחת מאימתי אוכלין משתחשך ותנן נמי במתניתין הפסח אינו נאכל אלא בלילה ומצה איתקיש לפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ולא יפחתו מד' כוסות אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות שהגיעו לחינוך צריך שיהיה כוס לפני כל אחד והכוס צריך שיהא מחזיק רביעית הלוג הוא ביצה ומחצה ושיעור באורך הכוס (רחב) שני גודלין וכן נמי רוחב הכוס והיינו אצבעיים על אצבעיים וגובה הכוס אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע.

ועל הכוס הראשון מברך בורא פרי הגפן וקידוש היום ואין נוטל ידיו קודם קידוש ואחר הקידוש מביאין לפניו ירקות ונוטל ידיו דכל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים סרך לתרומה דכמו שהתקינו נטילת ידים לאוכל פת סרך לתרומה משום דסתם ידים שניות הן פוסלות התרומה כך תקנו נטילת ידים למטבל במשקה ואוכל שסתם ידים פוסלות משקה לכך נוטל ידיו ומברך בורא פרי האדמה ומטבל בחומץ כי לא הוזכר חרוסת במשנה עד הביאו לפניו חזרת כי החרוסת הוא מצוה זכר לתפוח או זכר לטיט לא יתכן שימלא כריסו ממנו ואחר כך יביאנו למצוה הילכך ראוי הוא שיביא החרוסת עם המרור שהוא זכר למירור חיי אבותינו ושעבודם בחומר וטיט ואח"כ יביאו לפניו מצה וחזרת [וחרוסת] ושני תבשילין וכתב הרי"ף ז"ל שדי בשתי מצות ובוצע האחת לשתים ושומר חציה לאפיקומן ועל החצי האחר יברך ברכת המוציא ועל אכילת מצה ומן השלימה יעשה כריכה ואף על גב דבשאר ימים טובים בעינן שתי ככרות שלמות לחם משנה כמו בשבת שהרי גם ביום טוב לא ירד המן ולקטו מערב יום טוב לחם משנה כמו בערב שבת הכא אתא לחם עוני וגרעתא לחדא ואוקמה אפרוסה הילכך בצעינן אחדא ופלגא מניח פרוסה תחת שלמה ובוצע ואין נראה לרבינו יצחק דמאי שנא פסח משאר י"ט שלא יבצע על שתי ככרות שלימות דהא דדרשינן לחם עוני לפרוסה היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה אבל ברכת המוציא פשיטא דעל שלימה בעינן כשאר י"ט תדע שאם אין לו לחם עוני אלא כזית ויאכלנו באחרונה ויברך המוציא על מצה עשירה פשיטא דתרתי שלימות בעינן וה"ה אם יש לחם עוני לאכלו בתחלה למה לא יברך המוציא על שלימה הילכך צריך לעשות ג' מצות מחטה שמורה וכתב הרי"ף ז"ל דבעינן שמירה לשם מצה דכתיב ושמרתם את המצות וכן אמר רבא (פסחים מ') להנהו דמהפכי כיפי הפיכו לשם מצוה ולא משמע הכי לעיל בפרק כל שעה (שם) דרבא הוה בעי למימר דשימור דלישה לא הוה שימור ופריך ליה ואיתותב וקאמר ואפילו הכי לא הדר ביה דאמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי וכו' כלומר אעפ"י שנדחו דברי רבא דהוי בעי למימר דשימור דלישה לא הוי שימור אפילו הכי לא הדר ביה רבא והיה מחמיר על עצמו לשמור משעת קצירה מצת מצוה.

ונהגו באשכנז ובצרפת לשמרן משעת טחינה לפי שאז מקרבין אותו אל המים ובשאלתות דרב אחא כתב לא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטר לה מחימוץ מן כד נפלי מיא עילויא ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות שלשה מצות של מצוה מעשרון אחד זכר ללחמי תודה דהיוצא מבית האסורין מביא תודה ולחמי תודה באין שלשה מינין של מצה חלות רקיקין ורבוכה ושלש חלות עושין מעשרון אחד דכל מין ומין היה שלשה עשרונים ושליש עשרון ומכל מין היו עושים עשר חלות דהיינו ג' עשרונים ושליש ועושין להם סימן לדעת אי זו ראשונה ואי זו שניה ושלישית כדרך שהיו עושין בקופות של לשכה שהיו כתוב בהן א' ב' ג' לידע איזו נתרמה ראשונה שמצוה בראשונה וכשמביאין לפניו המצות יבצע (הא') [הב'] לשנים ויתננה לאחר לשמור וישימנה תחת המפה שתהא מונחת לפניו ולא ישכחנה וחציה השני ישים בין שתי השלמות ויגביה הקערה ויאמר הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא וכו' עד מה נשתנה ויקח הקערה שבה המצות ויצוה להסירה מעל השולחן כדי שיראה התינוק וישאל למה מסלקין הלחם ועדיין לא אכלנו וגם מוזגין כוס שני כדי שישאל התינוק לפי שאין למזוג שתי כוסות קודם האכילה ואומר מה נשתנה וכל האגדה והלל עד חלמיש למעינו מים ואין מברך על קריאת ההלל לפי שאין קורא אלא מקצתו וחותם בגאולה ושותה כוס שני וכתב הרי"ף ז"ל דמברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס דכיון דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה צריכין לברוכי אכל כסא וכסא והביא ראיה מדרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב דאמרי (פסחים ק"ג) מכי אמר הב לן ונברך דאסור למשתי משום דמשתי וברוכי בהדדי לא איפשר הכי נמי כיון דלא איפשר למיקרי ולמשתי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמיר הגדה והלילא בורא פרי הגפן ולא נהירא לי מה שכתב משום דכל חד וחד מצוה באפי נפשה צריך לברך בורא פרי הגפן אכל כוס וכוס לפי שהמצוה אינה מזקקת ברכה כל כמה דליכא היסח הדעת כדחזינן לעיל (פסחים ק"ג) דרב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך אלמא אף על גב דברכת המזון טעונה כוס כיון דליכא היסח הדעת לא בעי לברוכי אכל כסא וכסא ואף על גב דלית הלכתא כרב אשי היינו מטעמא אחרינא משום דברכת המזון חשיב הפסק ואיכא היסח הדעת אבל לפום סברא דידיה דברכת המזון לא הוי הפסק ליכא מאן דפליג עליה בהאי סברא דברכת המזון אעפ"י שטעונה כוס למצוה אינה מזקקת ברכה לסברתו דליכא הפסק והיסח הדעת וכן תפילין שתי מצות הן ואינן מעכבות זא"ז ומברך ברכה אחת על שתיהן ואפילו מאן דמברך שתים מכל מקום ברכה ראשונה עולה גם לשל ראש דאלו לא היה מניח אלא של ראש היה מברך שתים ומה שהביא מהב לן ונבריך דהוי הפסק דמשתיא וברוכי בהדדי לא איפשר לאו ראיה דשאני ברכת המזון דהוי היסח דעת וסילוק על מה שאכל ושתה הילכך צריך לברך לכתחלה אם רוצה לאכול ולשתות אבל קריאת ההלל וההגדה לא הוי הפסק מידי דהוה אאדם שעמד להתפלל באמצע הסעודה דאפילו הגיע זמן המנחה ואין שהות ביום לגמור סעודתו ולהתפלל שחייב להפסיק ואי איפשר לו לאכול עד שיתפלל אפילו הכי לא הוי הפסקה כדאמרינן (פסחים ק"א) גבי עקרו רגליהן לילך לבית הכנסת דמיירי בכל ענין אפילו אין שהות ביום דחייב להפסיק ואפילו הכי לא הוי הפסק וכל שכן בין כוס ראשון לשני דאם רצה לשתות דלא הוי היסח הדעת וכן בין שלישי לרביעי אף על גב דאסור לשתות כיון שהכוס לפניו ודעתו לשתות לא הוי הלל הפסק והיסח דעת הילכך נראה דאין לברך אלא על כוס ראשון ושלישי וברכה אחרונה אין לברך כי אם על כוס רביעי וכן מצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל וכן ראוי לעשות דהממעט בברכות אין מפסיד דברכות אינן מעכבות אבל המרבה מפסיד דהוי ברכה לבטלה ואחר כך נוטל ידיו ומחזירין לפניו המצות ומניח הפרוסה בין שתי השלמות ומברך על השלימה ברכת המוציא ובוצע ומברך על אכילת מצה על הפרוסה ובוצע ואוכל משתיהן מכל אחת כזית והרוצה לצאת ידי כלן יברך המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך יבצע משתיהן ואחר כך יקח המרור ויברך על אכילת מרור ויטבול בחרוסת ויאכל כזית מן המרור ומה שאין מברך בורא פרי האדמה פרשב"ם לפי שנפטר בברכה שברך על הירקות והקשה עליו ר"י ז"ל מהא דאמרינן (פסחים קט"ו) הנוטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני משום דאסח דעתיה באגדתא והלילא הכא נמי הוי היסח הדעת ואין המרור נפטר בברכת הירקות אלא מה שאין מברכין בורא פרי האדמה על המרור היינו טעמא משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו וחובה הוא להביא מרור אחר המצה הילכך הוה ליה כדברים הבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם תדע דקרו ליה פרפרת פת דקתני במתניתין עד שמגיע לפרפרת פת ולפי זה צריך לברך בורא נפשות אחר הירקות ולי נראה לקיים דברי רשב"ם דנהי דאגדתא והלילא לא הוי היסח דעת לענין נטילה היינו משום דדילמא אסח דעתיה ונגע במקום הטינוף משום דידים עסקניות הן אבל לענין אכילה כיון שבירך בורא פרי האדמה על הירקות והחזרת לפניו ודעתו לאכילה לאו נמלך הוא ואין כאן היסח הדעת ולא שינוי מקום שיהא צריך לברך שהרי חברים שעקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש אעפ"י ששנו והתפללו אם הניחו שם מקצת חברים לא הוי היסח הדעת כ"ש הכא שיושב במקומו אעפ"י שקורא אגדה לא הוי היסח הדעת ואין צריך לברך בורא נפשות אחר הירקות ואחר כך נוטל המצה השלישית ובוצע ממנה ואוכלה עם המרור זכר למקדש כהלל ומטבל הכריכה בחרוסת שכך היה הלל עושה אוכל פסח מצה ומרור מטובל בחרוסת בכריכה אחת וגומר כל סעודתו ואוכל מחצי המצה השמורה באחרונה זכר לפסח הנאכל על השובע ואם שכח לאכול מהמצה עד שנטל ידיו כדי לברך או שאמר הב לן ונבריך יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל ממנה אבל אם שכח עד שברך לא יאכל פעם אחרת כי כל מצות שלנו בחזקת שמורה קיימי ואין להרבות בכוסות ומוזג כוס שלישי ומברך על מזונו וכוס רביעי גומר עליו הלל ואין מברך לפניו ואומר עליו ברכת השיר דהוא יהללוך ומי שרגיל לומר נשמת כל חי לא יחתום ביהללוך אלא אומר כל יהללוך עד אתה אל וחותם בנשמת כל חי דלמה יחתום פעמים בברכה אחת ואחר כוס רביעי לא ישתה יין אלא מים וד' כוסות צריך לשתות בהסבת שמאל לא ימין ולא פרקדן ואם שתה בלא הסבה יחזור ויסב וישתה ואם שתה כוס רביעי בלא הסבה צריך לברך בורא פרי הגפן כשישתה אחר כך בהסבה דכששותה בלא הסיבה עקר דעתו מלשתות יותר וכן אם אכל מצה בלא הסבה יחזור ויאכלנה בהסבה בן אצל אביו בעי הסבה ואפילו הוא רבו תלמיד אצל רבו לא בעי הסבה ואפילו אינו רבו מובהק אשה אצל בעלה אם חשובה היא בעיא הסבה ואי לא לא בעיא הסבה.