שו"ת הרא"ש/כלל טו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל טועריכה

סימן אעריכה

ששאלת גיורת שנתנה מנכסיה בצואת שכיב מרע לשמעון ולאשתו והיה ראובן דר בבית הגיורת שהוא מושכר בידו כמו חדש אחר פטירת הגיורת והחזיק ראובן בבית מתורת נכסי הגר שהם הפקר ומקבל מתנה בא מכח מתנתו.


תשובה יראה לי שזכה ראובן בבית מן ההפקר כי המתנה שנתנה הגיורת במתנת שכיב מרע אין בה ממש כדאיתא בפרק מי שמת (קמ"ט) איסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה אמר רבא היכי ליקני רב מרי להנהו זוזי אי בירושה לאו בר ירושה הוא אי במתנת ש"מ מתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן כל דאיתיה בירושה איתיה במתנת כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנת ש"מ וקראו לפני הצואה והיא מתנת ש"מ שנתנה אחר מותה ואין בה ממש כי אין לגר כח לתת מתנה שתחול אחרי מותו כמו שאין לו כח להורישו וזכה ראובן בבית מן ההפקר וגם מצוה לקיים דברי המת לא שייך בגר כיון שאינו בר ירושה גם אין צריך לקיים דבריו ואת"ל מצוה לקיים דברי המת לא דמיא לשכיב מרע דמתנת ש"מ מהעברתם נחלתו יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואיזו זו מתנת שכיב מרע הילכך כיון דילפינן מתנת שכיב מרע מירושה מאן דליתיה בירושה ליתיה במתנת ש"מ אבל מצוה לקיים דברי המת לאו מכח ירושה הוא הילכך שייך בגר כמו באדם אחר אפ"ה לא אמרינן הכא מצוה לקיים דברי המת כמו שפר"ת ז"ל דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בממון שהושלש ביד אדם תחלה לשם כך שצוה הנותן את הנפקד ממון זה תעשה בו כך וכך אחרי מותי וזה שאמר בשעה שנתן לו הממון דאי לא תימא הכי האיך היה יכול רבא להחזיק בממון והלא היה צריך לקיים דברי המת איסור גיורא אלא ודאי כיון שכבר היה הממון ביד רבא ולא צוהו ליתנו לרב מרי בשעה שהפקידו בידו לא שייך ביה מצוה לקיים דברי המת ומה שכתב רב אלפס ז"ל בפרק מי שמת הא דאמר רבא וכו' אבל מתנת ש"מ למי שאינו יורש ואפילו לגר דעלמא קני כו' שגר יכול ליתן למי שלא היה ראוי ליורשו דבריו תמוהין כי רב מארי לא היה ראוי לירש את איסור גיורא כיון שלא היתה הורתו בקדושה והוי כאיניש דעלמא כל הגדולים נחלקו עליו ואין אדם יכול לתקן דבריו אלא כאשר כתבתי כן הוא.


סימן בעריכה

ששאלתם שאמרה הגיורת בשעת צואתה נכסי לשמעון ולאשתו ועוד אמרה כך וכך יתן שמעון ליתומה פלונית עתה טען שמעון אם זו החזקה קיימת שהחזיק ראובן כבר זכיתי אני בנכסים אחרים שכבר החזקתי בהם ואיני רוצה לקיים צואת הגיורת שאמרה שינתן ליתומה יראה לי שאין הדין עם שמעון מאחר שהיה אפוטרופוס של היתומה לשמור ממונה והיתה כונתו לזכות לה כמו שצותה הגיורת ליתן לה הרי כבר זכה לה אלא שעתה נתחדש אצלו דבר ונודע לו שאין בצואתה כלום וכל מי שמוחזק בנכסים זוכה מן ההפקר הוא רוצה לחזור במה שכבר זכה להם ואינו יכול דקיי"ל (ב"מ ח’) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואין יכול לומר אני כונתי לזכות לה במתנה שנתנה לה והיא אינה כלום ומן ההפקר לא כוונתי לזכות לה בהם נמצא שלא זכתה היתומה מעולם הא לאו מילתא היא שהרי מכל מקום כיון לזכות בהם והשאיל להם כחו ורשותו שיזכה להם אם לא יכול לזכות מכח מתנה זכו מן ההפקר כיוצא בזה אמרינן ביבמות (נ"ב) העודר בנכסי הגר וכסבור של גר אחר הוא קנה אף על פי שלא נתכוין לזכות בנכסי גר זה שיהיה בעל הנכסים מ"מ כיון שהיתה כונתו לזכות זוכה אפילו אם הנכסים של אחר וכן בנדון זה כיון לזכות להם באלו הנכסים אם לא יזכו מכח מתנה יזכו מכח ההפקר ושלום אשר בן הרב רבינו יחיאל ז"ל.


סימן געריכה

ילמדני אדוני גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו אם חייבים בקבורתו אם נאמר ממונו משועבד לו לצורך קבורתו מידי דהוה דאמר אל תקברוני מנכסי וכו' (כתובות מ"ח) ושלום.


תשובה יראה לי דמיד כשמת הגר הופקרו כל נכסיו ושעבוד קבורה לא מצאנו שתהיה מוטלת על נכסיו דמחיים לא חל שיעבוד זה דאם בא בעל חוב ונטל נכסי המת בחובו אין מחייבין אותו לקברו וכן פסק רבי מאיר הלוי ז"ל דאלמנה שגבתה כל נכסים בכתובתה אינה חייבת בקבורת בעלה ולא דמי לאומר אל תקברוני מנכסי דהתם היורשים זוכים מכח המת שהרי מוריש לקרוב קרוב קודם ולאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור אבל גר אין אדם קונה מכחו ואפילו במתנת ש"מ אינו יכול ליתנם אלא הזוכה מן ההפקר הוא זוכה ונסתלק רשות הגר מהם ואינו מחוייב יותר משאר כל ישראל.


סימן דעריכה

וששאלתם על גר שנתגדל בין ישראל ורוצה לישא אשה אם יוכל לקרות לעצמו איזה שם שירצה כגון פלוני בן פלוני עם כנויו ויכתוב כך בכתובה פלוני בן פלוני עם כנויו ויחתמו עדים עליו אי מחזי כשקרא אי לא.


תשובה יראה שאותה כתובה אינה כתובה כיון שלא הוחזק בעיר באותו שם עד היום הזה ונמצא משהא את אשתו בלא כתובה ובגטין פרק השולח (ל"ד) מייתי ברייתא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל וגירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו וכשיצא למקום אחר וגרש את אשתו באחד מהם מגורשת ופריך והא אמרת שם דגליל עמו אלא לאו שמע מינה הא דאיתחזק הא דלא איתחזק פי' היכא דאיתחזק בב' מקומות באלו שני השמות שידוע הוא שיש לו שני שמות אבל בני מקום זה אינן מכירים בשם שיש לו במקום אחר אז צריך לכתוב וכל שם שיש לו דלא ליתי לידי קלקול שאם יגרש באותו שם שקורין לו במקום הנתינה או מקום הכתיבה בני מקום אחר אינן מכירין באותו שם ואם תבא לינשא או לגבות כתובה יאמרו שלא נתגרשה כי אינן מכירין שם זה הילכך התקין ר"ג שיהא כותב שמו שקורין לו במקום הנתינה וכל שם אחר שיש לו אבל לא איתחזק בתרי שמי שאינן יודעין במקום הנתינה שיש לו שם אחר במקום הכתיבה אין צריך לכתוב וכל שום אוחרן וחניכא דאית ליה דאין לנו אלא שם שהחזיק בו את עצמו הרי שהקפידו חכמים מי שיש לו שני שמות בשני מקומות שצריך לכתוב שניהם שלא תבא האשה לידי הפסד בגביית כתובתה כל שכן מי שהחזיק לו שם באותה מדינה עד היום הזה ועתה בא ליקרא לו שם חדש ולכתבו בכתובה דלא צייתינן ליה כי היום ולמחר כשתוציא כתובתה יאמרו לא ידענו שם זה מי הוא ואפילו יכתוב שם כנויו לא מהני כיון שלא כתב שם העיקר כדאיתא בגיטין פרק השולח (ל"ד) ההוא דהוו קרי לה רובה מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שם שיש לה ולא שרה וכל שם שיש לה ובירושלמי פרק השולח גרסינן אמתני' שהתקין ר"ג שיהו כותבין איש פלוני וכל שם שיש לו הגע עצמך דהוה שמיה ראובן ואפיק שמיה שמעון בתמיה אלא איש פלוני עם כל שם שיש לו והכי פירושא לפי שר"ג תיקן על בני אדם ההולכים ממקומם למקום אחר ומשנין את שמותיהם לפי שפעמים בורחין מחמת ממון או מחמת מרדין ואינן רשאין לגלות את שמם ותיקן ר"ג כשיגרשו נשותיהן שיכתבו איש פלוני וכל שם שיש לו ופריך עלה בירושלמי הרי שהיה שמו ראובן ואסיק שמיה שמעון מה הועילה התקנה של ר"ג משום דמשמע איש פלוני וכל שם אחר שיש לו וכיון שאינו נקרא איש פלוני נמצא שלא גרשה בגט זה ומשני אני פלוני עם כל שם שיש לי דמשמע אני פלוני שהחזקתי את שמי כך במקום הזה עם כל שם שיש לי כלומר אם יש לי שם אחר תהא מגורשת באותו שם אלמא היכא דשינה את שמו ואפילו כתב עם כל שם שיש לי אינו מועיל ועוד הא דתנן בפרק גט פשוט (קע"ב) שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אינן יכולין להוציא שטרות זה על זה ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהן כיצד יעשו ישלשו אם היו משולשים יכתבו הסימן אם היו מסומנין יכתוב כהן ומה אנו צריכין לכל דקדוק זה אחד מהם ישנה את שמו ויכתוב בשטר יצחק בן ראובן אלא ודאי אי איפשר לשנות ולכתוב שם שלא הוחזק בו שטר זה כמאן דליתיה דמי הכא נמי כתובה זו כמאן דליתיה דמיא ואין לחתום עליה אלא כך נוהגין לכתוב בכתובות וגטין של גרים פלוני בן אברהם ושמו המובהק כותבים ואב המון גוים הוא אבי כלם.


סימן העריכה

ששאלת על האב שצוה לבנו שלא ידבר עם יהודי אחד ולא ימחול לו מה שעשה עד זמן קצוב והבן חפץ להתפייס עמו אלא שחושש לצואת אביו דע שאסור לשנוא לשום יהודי אם לא שיראהו עובר עבירה והאב שצוה לשנוא לו לאו כל כמיניה לצוותו לעבור על דברי תורה שנאמר אני י"י מוראי למעלה ממוראכם ועוד לא היה האב בזה הדבר עושה מעשה עמך ואינו צריך לכבדו.


סימן ועריכה

ששאלת אם חייב אדם בכבוד אחיו הגדול מאמו כמו באחיו מאביו דע שאין חילוק כי כמו שחייב אדם בכבוד אמו כמו בכבוד אביו כך חייב בכבוד אחיו הגדול מאמו כמו באחיו מאביו ובכתובות פרק הנושא (ק"ג) תניא כבד את אביך זו אשת אביך ואת אמך זה בעל אמך אתין כדדריש ואו יתירה מואת אמך לרבות אחיך הגדול אלמא מיתורא דכתיב גבי אמו קא דריש ליה.


סימן זעריכה

וששאלת על אח הגדול שחרף וביזה לאחיו שהוא תלמיד חכם וקטן הימנו בשנים ונידו הקטן בשנים שהוא תלמיד חכם לאחיו גדול בשנים אם נדויו נדוי משום שדרשו ואת לרבות אחיך הגדול יפה עשה שנידהו דכיון שאינו נושא פנים בתורה אינו עושה מעשה עמך ומן הדין אינו חייב לכבדו.


סימן חעריכה

כל ת"ח שתורתו אומנותו ועושה תורתו קבע ומלאכתו עראי והוגה בתורה תמיד ואינו מבטלה להתעסק בדברים בטלים אך לחזור אחרי פרנסתו כי זו היא חובתו כי יפה ת"ת עם דרך ארץ וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון ובכל עת לבו על גרסתו ובגמר מלאכתו חוזר מיד לבית מדרשו והוא נאה דורש ונאה מקיים ולא סאני שומעניה הוא בכלל רבנן כי הכניס צוארו בעול זה תורה ואין להטיל עליו עול משא מלך ושרים כההיא דב"ב (פ"ק ח) רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן אמר ליה רב נחמן בר רב יצחק עבר מר אדאורייתא אדנביאי ואדכתובי אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידך וגו' אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אפי' בשעה שאתה חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך ישא מדברותיך תני רב יוסף אלו ת"ח שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדבורו של מקום אדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים אמר עולא כל הפסוק הזה בל' ארמי נאמר אם כולם יתנו בגוים עתה אקבצם ואם מעט ויחלו ממשא מלך ושרים אדכתובי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם ואמר רב יהודה מנדה זו מנת המלך בלו זה כסף גולגלתא והלך זו ארנונא ותו גרסינן התם (ב"ב ח) ההוא דמי כלילא דשדו אטבריה אתו לקמיה דרבי אמרו ניתבו רבנן בהדן אמר להו לא ערוקינן ערוקו ערוק פלגא שדיוה אפלגא אתו לקמיה דרבי אמרו ניתבו רבנן בהדן א"ל לאו ערוקינן ערוקו ערוק כולהו פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק ההוא כובס בטל כלילא אמר רבי ראיתם שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ ורואה אני בדורות הללו לדון ק"ו שהרי בימי חכמי הגמרא שהיו נמצאים תלמידי חכמים לאלפים אעפ"כ היו פטורין מכל מיני עולין ומסין וארנוניות כל שכן בדורות הללו שאינם נמצאים אחד מעיר וב' ממשפחה שיש לפוטרו מכל מיני עולין ((בנוסח אחר) ומסיו מוטלין על הצבור שישלמו בעדו).

ושוב הראו לי תשובת שאלה לרבי מאיר הלוי ז"ל וזה לשונה מהודענא ליה למר על מאי דכתבנא ליה הא כתבנא משום דאיכא אינשי במאתין דבעו למגבא מינאי מסין ותשחורות וארנוניות ולסיועי לציבורא בכל הנהו מילי דמשתעבדי אינהו וטענתיהו כיון דאנא יזפי בגו ביתאי ברבית אף על גב דלא נפיקנא בשוקא הריני כשאר בני מתא דלא ילפי אורייתא ואנא אמינא להו הואיל ותורתי אומנותי בכל יומא קאימנא בבי מדרשא ולא נפיקנא לברא פטירנא מכל הני עניני דמאי דיזיפנא ברבית כדי שלא אצטרך לבריות הוא וכיון דמכולי יומא לא בטילנא אפי' שעתא חדא תורתי אומנותי הוא ופטירנא ואחויתי להו עובדא דרב נחמן דפ"ק דב"ב (ח) דאמר עבר אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי ומאי דכתב הרב ן' מייגש משמיה דרביה ומה שכתב הרמב"ם ז"ל וכל הגאונים בההוא עובדא ואכתי לא אתקררא דעתאי עד דחזינא כתבא דמרי ומשום הכי מפייסנא ליה למר דליהדר לי לאלתר בסגיות חכמתיה ושלומך יפרה.

וזו תשובת הרב רבי מאיר ז"ל הכין חזינא דהאי טענה דהני עוררין דמעוררין אמאן דהוי תורתו אומנותו ולא בטיל מדברי תורה אלא פורתא לכדי חייו ובעו לחיוביה במיני מסין ותשחורות ופסי העיר לית בהו ממשא דאטו כלהו עובדי ושמעתתא דאיתמר בההוא ענינא למפטר רבנן מכרגא כגון דמי כלילא ומאן דדמי להו במאן אתמרו במלך שאינו צריך לכלום אתמרו או במחזרי על הפתחים אתמרו או במלאכי השרת שאינן אוכלין ושותין אלא לבני אדם שאוכלין ושותין וצריכין לכל צרכי הגוף ובהדיא אומר (ב"ב ק"י) לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה ממנו ואל יצטרך לבריות וכתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך וזו היא מדה טובה שבמדות ותנן (אבות פ"ב) יפה ת"ת עם דרך ארץ ותנן (שם פ"ג) אם אין קמח אין תורה ואמרינן נמי (ברכות ל"ה) ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי אלו ואלו נתקיימו בידן ומכל הני שמעינן דכי פטרינהו רבנן בגמרא לרבנן דעסקי באורייתא לאו אדעתא דלא טרחי במזוניהו ופרנסתם ופרנסת אנשי ביתם פטרינהו אלא כל היכא דמקיימי מצות והגית בו יומם ולילה כפי כחן וכפי יכלתן ולא בטלו לדברי תורה אלא לדברי מצוה כדי מזונתם ופרנסת אנשי ביתם בכלל רבנן נינהו דפטירי מכל הנך מילי דאמרו והוא דלא סאנו שומעניה ולא מזלזלי במצות דאם כן לאו מכלל רבנן נינהו וכל שכן דלא שייך למכתב בהו כל קדושיו בידך ולא למימר בהו רבנן לא צריכי נטירותא עכ"ל וכן כתוב בב"ב וז"ל נקטינן השתא מהאי מעשה דדמי כלילא ומרב יהודה ומדרב נחמן בר יצחק ומדריש לקיש ורבי יוחנן שכל מיני מסין וארנוניות ותשחורות בין קבועין בין שאין קבועין אין תלמידי חכמים חייבין לסייע בהם את הצבור כלל דהא מנדה בלו והלך כלהו קבועין נינהו ואמרינן בהדיא דלא מחייבי רבנן בגויהו ודמי כלילא מס שאינו קבוע הוא ולא חייבינהו רבי לרבנן בגויה ואפי' המס הקצוב על כל איש ואיש בפני עצמו הצבור חייבין לפרוע משלהם כדי המס הקצוב על תלמידי חכמים כדי לפטרן דהא כרגא דהיא כסף גולגלתא אקרקף גברא מונח כדאמרינן בכמה דוכתי ואמרי דרבנן פטירי ואי לא משלמי צבור עליהו מדידהו היכי יכולים למפטרינהו מבי גנזא דמלכא אלא שמע מינה דמחייבי צבורא למפרע עליהו מממונא דנפשיהו לבי גנזא דמלכא ואפילו היו עשירין שבישראל הצבור חייבין לפרוע בעבורם שלא מפני עניות נפטרו אלא מפני תורתן וכן כל מיני מסים שהציבור מטילין לבנין החומה ולהגפת הדלתות ושאר שמירת העיר אין ת"ח חייבין בהם כל עיקר מיהו ה"מ בת"ח העוסקין בתורה כפי יכולת כל אחד ואחד ומקיימי מצות והגית בו יומם ולילה כפי כחן כדדרשינן קרא אלו ת"ח שמכתתין רגליהם מעיר לעיר לישא וליתן בדבורו של מקום וכדילפינן נמי מקרא דגם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים אבל תלמידי חכמים שאין עוסקין בתורה תדיר לפי כחן ולא דיין לעשות במלאכתן כדי למצוא פרנסתן ופרנסת אנשי ביתם אלא שהם יגעים להעשיר ומבטלין התורה כדי לקבץ ממון הרבה הרי אלו חייבין בכל חיובי הצבור וכן תלמידי חכמים המזלזלין במצות ואין יראת שמים על פניהם הרי אלו כקלים שבציבור ולא אמר הכתוב אלא כל קדושיו והן שאין פורענות באה לעולם בשבילם יצאו אלו שמחללין שם שמים ועל כיוצא בהם נאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש.

והנה זאת הקרטה אשר הנכבד המשכיל רבי יעקב יצ"ו ברבי יצחק אלפסי ז"ל הדר במדינת קרטובה שהוא אדם כשר וירא שמים וקובע מדרש לתלמוד תורה בכל יום לומד ומלמד ואינו בטל מתלמוד תורה אלא לדבר מצוה הבאת שלום וגמילות חסדים ולשפוט אמת ושלום על דרך הדין או על פשרה או לבקשת מחייתו ובפרנסת אנשי ביתו ובזולת אלו העסקים הוגה בתורתו תמיד לכן נראה לנו מקו הדין לפי דברי רבותינו שהוא פטור ועטיר מכל עולי עלולי ועבורי מסין וארנוניות ותשחורת מלך ושרים ולא יגבו ממנו לא במקום שהוא דר ולא במקומות אחרים מן היום והלאה לא ממס שנתחייבו כבר ולא ממס שיתחייבו מעתה והלאה ועל הבא להכריחו בגזרה ועישוי ע"י ישראל או על ידי גוים לפרוע מס אין דעת חכמים נוחה הימנו ואם לא יחושו על דברי הרשות בידו לחבטן ע"י הגוים לומר עשה מה שישראל אומרים לך וכל המסייע ומחזיק בידו על ככה הרי זה מכבד את התורה ועליו נאמר עץ חיים היא למחזיקים בה וגו' אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל דוד הכהן ברבי משה הכהן ז"ל.


סימן טעריכה

וששאלת קצב רשע שבזה בדברים לש"צ תלמיד עד שנדהו ואותו רשע אמר אדרבה מה ענשו.

ענשו הראוי לו שיכריזו עליו שהוא מנודה וירחיקוהו ויעמוד בנדויו ל' יום ואח"כ יבקש מחילה ברבים לש"צ ושלום אביך אשר.


סימן יעריכה

יקבל החכם את תשובתו אשר שאלת על תלמיד שביישוהו בדברים ומסרו גופו וממונו למלכות ואמרו שהיה חייב סקילה כי חלל שבת ונמצא שקר ופטרתו מלכות וחזר ותבע ליטרא זהב מאותו שביישו בדברים ונסתפקת במ"ש הר"ם ז"ל שהמבייש ת"ח שקונסין אותו ליטרא זהב דע כי בירושלמי איתא שהמבייש את הזקן נותן לו דמי בשתו חד בר נש איקפד לר"י בר חנינא אתא עובדא קמי ר"ל וקנסיה ליטרא דדהבא וזקן זהו שקנה חכמה והיינו ת"ח שתורתו אומנותו והיינו שקובע עתים לתורה ואינו מבטל למודו אלא בשביל מזונותיו כי אי אפשר לו ללמוד בלא מזונות כי אם אין קמח אין תורה וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון הילכך כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי כגון שיש לו עתים קבועים ללמודו ואינו מבטלם כלל ושאר היום כשהוא פנוי שאינו צריך לחזר על מזונותיו הוא חוזר על הספר ולומד ואינו מטייל בשוקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ולא לאצור ולהרבות ממון לזה אני קורא ת"ח והמביישו משלם קנס המפורש בירושלמי ובלבד דלא סאני שומעניה שאם אין מעשיו מתוקנים יותר הוא גרוע מעם הארץ ותמהתי על שלא תבעת עלבון התלמיד על שמסרוהו למלכות וההוצאות שגרמו לו להפסיד במסירה שמסרוהו דינא דגרמי הוא וחייבין לשלם לו.