פתיחת התפריט הראשי

כלל בעריכה

סימן אעריכה

שאלה: לדזיו ליה כבר בתיה מורי הרב רבי יצחק סגן הלוים. אשר נסתפק מורי, אם הלכה כרבי אליעזר, דאמר: חדש אסור מן התורה בחו"ל. בהא ליכא ספיקא דהלכה כסתם משנה דמסכת ערלה (פ"ג מ"ט), ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סברי כוותיה. ורב אלפס פסק הלכה כרבי אליעזר, וכן בספר המצות ובאבי העזרי. וכן פסקו בכל החבורים, דחדש נוהג בשל כנעני. ודבר תימא הוא: למה לא לנהוג בשל כנעני? דמאן דאמר: יש קנין לכנעני בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, דריש ליה מקרא: דגנך ולא דגן כנעני. ואי לאו קרא, תבואת כנעני בעי עישורי. ובחדש כתיב: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, ואפי' בחוצה לארץ, דכתיב: מושבותיכם. מהיכי תיתי לן למימר דלא לנהוג בשל כנעני? והלא ערלה, דאינה נוהגת אלא בארץ ואפי' הכי נוהגת בנטיעת כנעני. כדתנן במסכת ערלה (פ"א מ"ב): הנוטע ברשות הרבים והכנעני שנטע וכו', חייבין בערלה. וגרסינן עלה בירושלמי: כי תבאו אל הארץ ונטעתם, פרט לשנטעו כנענים עד שלא באו לארץ; יכול שאני מוציא את שנטעו כנענים משבאו לארץ? תלמוד לומר: כל עץ. וכל שכן חדש, שנוהג מן התורה אף בח"ל, שנוהג אף בשל כנעני. וכן כלאים נוהגים בשל כנעני. ורבינו יצחק פסק כן בפ"ק דקידושין (לו:) והביא ראיה מן הירושלמי. ודברי רבי ברוך מאד הם תמוהין, שכתב: ואפילו אם גדלה ברשות ישראל עתה בח"ל שאין אנו סמוכין לא"י, נראה להתיר, דלא גזרו אפילו מדרבנן, דומי*א דמעשר דלא גזרו אלא בח"ל הסמוכה לא"י; עכ"ל. ודבריו תמוהין; אפילו לפי דבריו שאינו נוהג בשל כנענים, אם גדלה ברשות ישראל מה שייך כאן גזרה דרבנן? בח"ל אסור מן התורה, וראיותיו אין בהם ממש. ור' יצחק כתב בתשובה, ובספר המצות הביא אותה: מה שאנו שותים שכר שעורים ואוכלים שבולת שועל, סמכינן ארובא שנזרעים קודם העומר. ואבי העזרי כתב עוד טעם אחר להתירא, משום דאיכא שעורים גם משל אשתקד, וודאי כן הוא בכל השנים, סמכינן ארובא. ועתה לפני הפסח נתתי את לבי, יען שענוי שלהם היה בפרוס הפסח, וגם עת הגריד היה ולא יכלו לחרוש, ומיעוטא דמיעוטא נזרעו לפני הפסח, ולא מלאני לבי לאסור אולי לא ישמעו לי. ואני משיב לשואלים: דרשו מעובדי אדמה, אם יאמרו שהרוב נזרע לפני העומר, מותר, ואם לאו, אסור. וגם אני זכור מנעורי כבר פעמים ושלש, שענוי שלהם היה בפרוס הפסח, שרבותי נהגו איסור, אבל לא הורו הלכה למעשה לאיסור; ואהא סמיכנא ואיני מורה איסור ומוטב שיהיו שוגגים והחרד יפרוש. ומצאתי כתוב בשם הר"ם ז"ל: מה שאנו שותין שכר, יש אומרים משום ספק ספיקא: ספק חדש ספק ישן, ואת"ל חדש, שמא השריש קודם העומר. ואני אומר: דבר שיש לו מתירין אפי' ס"ס אסור, אלא להכי שרי, דבטיל בס' במים. והא דאמרינן. [דשיל"מ] אפי' באלף לא בטיל, ה"מ מין במינו; כדאיתא בירושלמי דשביעית. והא דאמרינן גבי יו"ט (ביצה לח): שאלה מים ומלח לעיסתה, אע"ג דשאינו מינו, לא בטיל; שאני התם דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל; עכ"ל. ואומר אני דהשומע טעה; דמה שהביא ראיה מירושלמי, דדבר שיש לו מתירין בטל בשאינו מינו, אדרבא, משם ראיה לאסור השכר. והכי איתא בירושלמי: רבי שמעון משום רבי יהושע אומר: כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש, לא נתנו חכמים בהם שיעור, אלא מין במינו כל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. והדבר ידוע שהשעורים נותנין טעם במים, והשעורים הם עיקר, ועדיפי טפי ממלח ושאור בעיסה, שהם אינם עיקר העיסה אלא נותנין בה טעם, ובלא מלח ושאור נאכלת מצה ותפל. ובפ"ק דפסחים הקשו התוספות: אמאי לא מברכין בפ"ה על שכר של שעורים, כי השעורים עיקר? ולכך לא נהירא כלל. ועוד, מאן יימר דאיכא ששים במים כנגד השעורים? ומה שכתבו בשם רבינו, דדבר שיש לו מתירין אפילו ס"ס אסור, היינו דוקא ע"י תערובת. כההיא דפ"ק דביצה (דף ג:): ביצה שנולדה בשבת וביצה שנולדה ביום טוב וכו', וספיקא אסורה; נתערבה באלף, כולן אסורות. ומפרש טעמא: כגון ספק חול ספק יו"ט, ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. וכי ה"ג קרי ס"ס בפרק התערובות (זבחים דף עד); דקאמר התם: רמוני באדן אסורין בכל שהם, פירש אחד מהם לרבוא, ומרבוא לרבוא, כולן אסורות. ובדבר שיש מתירין החמירו חכמים ז"ל, דלא בטיל ע"י תערובת אפילו באלף ובס"ס; דמאי נפקא מינה להתירה בביטול, בלאו הכי יש לו היתר! אבל ס"ס כי האי שעל התבואה, אני אומר שהוא ישן, ואפילו את"ל שהוא חדש, שמא השריש קודם העומר, ואין כאן איסור חדש כלל; כה"ג לא אמרינן ס"ס. ואפי' לר' יהודה דאסר בכל איסורין ס"ס, ושמואל דאסר בעבודת כוכבים ס"ס, לא אשכחן דאסרי אלא ע"י תערובת, היכא דאתחזק איסורא ונתערבו אחרים באחרים. אבל בחדש, דלא אתחזקת איסורא מס"ס שרינן בשאר השנים. ואתה ותורתך שלום; נאום הצעיר אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל.

סימן בעריכה

תשובה: עילנא בבר לפני מלא דבר (לשון זה בגמרא. בפרק במה בהמה דף נ"ו, ופירוש: חכם בתורה) ואני דן לפניך בקרקע, מורי ה"ר יעקב בר אורי. אשר שאלת וז"ל: יהודית אחת עורכה עיסתה לתקן ככרות בבית הא"י, והאמת שהא"י גלגל, ועד שתקנה שש ככרות אמרה: אוי ששכחתי שלא הפרשתי חלה, והפרישה חלה מן העיסה שנשארת בעריבה, וכשנאפה נתערבו יחד החיוב עם הפטור. מה שכתבת מורי, אם גלגול הא"י פוטר, אין נפקותא בדבר; כי מה שגלגולו פוטר, היינו דוקא בשלו, אבל בשל ישראל, אינו פוטר. שמעתי שר' שמחה הביא ראיה מן הירושלמי דמסכת פיאה על אותה משנה: קצרוהו כותים, קצרוהו לסטים, כרסמוה נמלים, שברוה הרוח או בהמה, פטורה. ומפרש בגמרת ירושלמי: בד"א כשקצרוה לעצמן, אבל קצרוה לישראל, חייבת, ר"ל בפאה. ותניא: אין שוכרין פועלים עובדי כוכבים, מפני שאין בקיאין בלקט שכחה ופיאה. זה שמעתי משמו, והדין עמו שמדמה חלה לפאה. כי מה שקצירת הא"י פוטר משכחה ופאה, דורש בת"כ (פרשת קדושים:) ובקצרכם, פרט לקצרוה עובדי כוכבים. ושכחה דורש בספרי (פרשת כי תצא): כי תקצור קצירך ושכחת, פרט לשקצרוה עובדי כוכבים. ומה שגלגול הא"י פוטר, דורש במסכת מנחות, פ' רבי ישמעאל (סז): תרי עריסותיכם כתיבי, חד למעוטי עיסת א"י וחד למעוטי עיסת הקדש. אם כן, כמו שאינו ממעט מובקצרכם דפאה אלא דוקא א"י הקוצר לעצמו, ה"ה מעריסותיכם דגבי חלה דוקא א"י המגלגל לעצמו. ועוד, מפשטי' דקרא משמע דוקא עריסותיכם ולא עריסת א"י, אבל גלגול א"י בשל ישראל, מנלן דפטר? ועוד אני מביא ראיה ממסכת חלה (פ"ג): נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה, פטורה מן החלה; אלמא, שהכל תלוי בעיסה. כמו שגלגול הישראל אינו מחייב עיסת א"י, ה"ה גלגול הא"י אינו פוטר עיסת ישראל. ולאותן ככרות, יעשה להן פרנסה ממקום אחר; יעשה עיסה שיש בה ה' רבעים קמח, ויצרפנה עם הככרות בתוך כלי א', ויקח מאותה עיסה חלה על אותן ששה ככרות. דתנן במסכת חלה (פ' שלישי): הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לעיסה שהורמה חלתה, אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון. ואין לחוש שמא אותן ככרות שנתקנו מפסיקין בין העיסה ובין הככרות שלא נתקנו ולא הוי מוקף, כי אותן ככרות שנתקנו לא הוי חשיבי הפסק. כדתנן (בפ"ד דחלה): שני קבים, וקב אורז או קב תרומה באמצע, אינן מצטרפין; דבר שנטלה חלתו באמצע, מצטרפין. זה פי' רבי שמשון בפירוש משניות על אותה משנה שהבאתי: הנוטל שאור כו'. וא"ת: מ"ש מההיא דפ' הקומץ רבה (לא): אמר רבי שמעון שזורי: פעם אחת נתערב לי טבל בחולין, ואמר לי רבי טרפון: לך קח מן השוק ועשר עליו, אבל מטבל גמור לא היה יכול לעשר עליו; דהתם שאני, כיון שנתערב, בטל ליה הטבל מדאורייתא. אבל בההיא דחלה, כיון דשאור עביד לטעמא, לא בטיל. וגם אותם ככרות חשיבי ולא בטילי, כרבי עקיבא, דאמר: אף ככרות של בעל הבית. הלכך, יכול להפריש מטבל גמור עליהן. ואם רוצה להפריש מיניה וביה, צריך להפריש מכל ככר וככר מעט, או ישימם בכלי א' ויקח מכלם רק מחמשה, (או) [אז] לקח מסתמא מאותן שלא נתקנו. ובענין אחר, נ"ל שאין לו תקנה. ומה שכתבת ז"ל: שצוית לשורפם ולהפריש על תנאי: אם העיסה הנותרת נפטרה כראוי, הרי טוב, ואם לאו, האחרונה תהא על כלם; לא הבנתי רב לשונך. אלא אין להם תקנה בענין אחר אלא כמו שכתבתי. ושלום, כנפש אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן געריכה

שכתבת שאותן שמחמיצין בשאור של גוים כדמפרשי חלה נוטלין יותר מכדי השאור של גוי שלא יפרישו מהפטור על החיוב.

אינן צריכין לזה אלא ילישו מעט קמח וישימו אותה עיסה קטנה על העיסה הגדולה ואחר כך יפרישו אותו מעט קמח שלש חלה על העיסה הגדולה כההיא דתנן בפרק ג' דמסכת חלה הנוטל שאור מן העיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר יוציא לפי חשבון פרנסה היינו עיסה אחרת שיוכל לפרנסה לעשות צרכי עיסה זו ממנה ומאותה עיסה יתקן שאור של עיסה זו ולא אמרינן דהוי מפריש מן החיוב על הפטור שהשאור הוא מעט ומתבטל בעיסה הפטורה וחזר כולו להיות פטור משום דשאור לטעמא עביד ולא בטיל ונשאר בחיובו כל שכן הכא שהעיסה שלימה של חיוב דלא בטלה בשאור של פטור אף על גב דלטעמא עביד מ"מ העיסה היא עיקר לגבי שאור וחלה שניה יפריש מן העיסה הגדולה.

סימן דעריכה

וששאלת בכרם הנטוע על הגג ובנין הכרם כך הוא בנה תחלה הגג בקורות גדולות ובנסרים מדובקין זה בזה ואחר כך רצפו כלו ברובדין של אבן ומלאו עפר ונטע כרם וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב שפטור מן התרומה וכן יהיה פטור מן הערלה.

תשובה יראה לי דכל כה"ג חייב בתרומה ובערלה דלא איירי בגמרא לפטור אלא מן הזרוע בדבר המטלטל כגון עציץ וספינה דלא הוי זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך כדרך שהעולם זורעין והיוצא השדה שנה שנה וגו' ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ כי השרשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ וקרינן ביה היוצא השדה וגם דרך לזרוע כך וכן לענין שבת תנן בפ' המצניע (צ"ה) התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור וכן לענין טומאה והכשר חשוב נקוב כמחובר ושאינו נקוב כתלוש משום דכתיב גבי טומאה על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואין דרך לזרוע בעציץ שאינו נקוב בתלוש הילכך הוי כתלוש לכל מילי אבל בנדון זה שמילא הגג עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע עדיף טפי מעציץ נקוב ואפילו לרבי שמעון דמדמי עציץ נקוב כתלוש לכל מילי לבד מלענין טומאה בפרק המצניע בסופו (צ"ה) מודה הכא דהוי כמחובר לכל מילי כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ והאויר שתחת הגג לא מחשיב ליה כתלוש וגם דרך העולם לזרוע כך כדאיתא בפרק הבית והעליה (קי"ז) וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנה אחת על גביו ונפחת הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשה לבית בדו כיפין ועוד תנן (בפרק בתרא דמעשרות מ"ב) בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא נפלה עליהם מפולת והן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה אלמא חזינן אפילו מפולת שנפל עליו מאליו ובעליה הוי כנטוע בשדה כ"ש המכוין ליטע בגג דחשיב כמחובר גמור לכל מילי לערלה ולתרומה ולהכשר ולטומאה והתולש בשבת ממנו חייב והא דגרסינן בפרק כל הקרבנות (מנחות פ"ד) תני חדא שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא בשלמא לר"ל גג אגג לא קשיא הא בגג דמערה הא בגג דבית חורבה אחורבה לא קשיא כאן בחורבה עבודה כאן בחורבה שאינה עבודה אלמא בגג דבית מביא ואינו קורא היינו דוקא לענין בכורים דבעינן משבח ארצך מידי דהוה אתמרים שבהרים ופירות שבעמקים שאין מביאין מהם ביכורים וקאמר ר"ל שאם הביא קדשי וכן בגג דבית אף על גב דהוי כמחובר מ"מ אין הפירות מובחרים מידי דהוה אחורבה שאינה עבודה שמביאין ממנה ביכורים ואין קוראין אף על גב דמחובר גמור הוא ועוד נראה להביא ראיה גמורה משם דגג חשיב מחובר אפי' לענין ביכורים וקרי' ביה על האדמה אשר נתת לי דגרסינן התם אלא לרבי יוחנן קשיא תנאי היא דתניא (מנחות פ"ה) שבגג ושבחורבה מביא וקורא ושבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר ורבי יוחנן דס"ל דאם הביא לא קדש ס"ל כהאי תנא דאמר שבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר ומ"מ תיקשי לרבי יוחנן מגג וחורבה דלא אשכח בהו תנא דקאמר אינו מביא כל עיקר אלא חד תנא אומר מביא וקורא ואידך קאמר מביא ואינו קורא ותיקשי לרבי יוחנן דאמר בתמרים שבהרים ופירות שבעמקים אם הביא לא קדש ומדקאמר בגמרא לעיל בשלמא לר"ל לא קשיא כאן בגג דמערה כאן בגג דבית וכו' אלא לרבי יוחנן קשיא אלמא מדמי גמרא גג ומערה לתמרים שבהרים ופירות שבעמקים ופריך מינה לרבי יוחנן ולא תירץ כלום אלא ע"כ צרכינן למימר דעיקר פירכא דפריך לרבי יוחנן הוי מעציץ וספינה דדמי לתמרים שבהרים ופירות שבעמקים אבל גג וחורבה פירותיהן עדיפי טפי מתמרים שבהרים ופירות שבעמקים ומביאין מהם ביכורים וקורין לחד תנא ולאידך תנא מביא ואינו קורא והאי דקאמר בגמרא בשלמא לר"ל לא קשי' כאן בגג דמערה כאן בגג דבית וכו' ודאי לר"ל דמצי לפלוגי וליישב כל הברייתות אליבא דידי' נחית בגמרא לפרשם ולישבם אליבא דידיה והאי דקאמר אלא לרבי יוחנן קשיא לא קאי כי אם בעציץ וספינה אבל מגג וחורבה לא קשיא לרבי יוחנן כדפרישית לעיל ולהכי לא תירץ אלא מעציץ וספינה ותו לא מידי ושלום כנפש אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל.

סימן העריכה

אשר שאלת על אותן הבגדים שהשתי הוא של פשתן והערב של משי והנשים תופרות אותם על סרבליהם נ"ל שיש בו משום כלאים שהרי בחוט התפירה מחברים יחד הפשתים והצמר ולא דמי לעורות תפורות בחוטי פשתן ומשימין אותם תחת בגדי צמר דהתם אינו מחבר יחד הפשתים והצמר אך מחבר העור התפורה בחוטי פשתן לבגדי צמר והעור מפסקת בין חוטי פשתן לבגדי צמר וכה"ג מותר ואף על גב דשנינן בפרק ט' דכלאים (מ"ט) לא יקשור (סדין) [סרט] של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו אעפ"י שהרצועה באמצע ואם כן משמע אף על גב דהרצועה מפסקת בין צמר לפשתים הוי כלאים וה"ה לעורות לא קשיא כי רבינו שמשון פי' דמיירי ברצועה של עור שהמשיחות של פשתן בראשה האחד והמשיחות של צמר בראשה האחר וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשיה של צמר ופשתים ביחד וכל זה פירש בשביל המנהג שנהגו היתר בעורות התפורות בחוטי פשתן לחברם תחת בגדי צמר ועוד שנינו בשלהי כלאים השק והקופה מצטרפין לכלאים פי' אם היתה חתיכה של בגד צמר מחוברת לשק וחתיכה של בגד פשתן מחוברת לקופה ותכף חתיכה של זו בזו בשתי תכיפות מצטרפין והוי כלאים ואף על גב דהוו שני כלים ועתיד לינתק זה מזה אפילו הכי בשעת חבורם הוי כלאים כ"ש בנדון זה שמחברים הפשתן לצמר בחוטי התכיפות להיות קיים לעולם ואל ישיבני אדם לומר כיון דיש בהם משי יותר מפשתן הפשתן בטל ברוב כדאיתא במסכת כלאים (פ"ט) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב גמלים מותר פי' אם רוב גמלים מותר לערב פשתן בו שהצמר של רחלים בטל ברוב של גמלים וכמאן דליתא דמי וכן בנדון זה כיון דרובא משי הפשתן בטל וכמאן דליתא דמי הא ליתא ששונה בתוספתא על אותה משנה בד"א שהביא פשתן עמהם וטרפן זה עם זה פי' ואינו ניכר זה בפ"ע וזה בפ"ע אבל העושה חלוק שכלו צמר גמלים וכלו צמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן בצד זה אסור (פי' כשבאו החוטין של צמר ושל פשתן זה אצל זה אבל אם זה בצד אחד של חלוק שכולו צמר גמלים וזה בצד אחר מותר) וכ"ש בנדון זה שניכר השתי בפני עצמו ותופרות אותן לצד הסרבל שהוא אסור והנראה בעיני כתבתי אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל.

סימן ועריכה

מורי שארי ה"ר אברהם הלוי וילון העשוי למחיצה ואין מתחממין בו כלל אין בו משום איסור כלאים. ועל המפות תנן במסכת כלאים (פ"ט) מטפחות הידים ומטפחות ספרים ומטפחות ספג אין בהם משום כלאים רבי אליעזר אוסר מטפחות הידים פירש הר' שמשון מפה שפורסין על השולחן א"נ דרך בני אדם מכובדין כשמביאין להם פת או בשר משיטין להם במפה וגר' בירושל' הלכה כרבי אליעזר דאסר וא"ר זריקה כשהיו מביאין לרבי אבינא והוא לא היה מקבל עד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה. וראיתי נוהגין איסור במפות ויריעות המצוייר תפלות וקדשות דבר מכוער הוא ביותר להסתכל בהם בכל שעה לאות ולטוטפות בין עיניהן ויש למחות בידם.

סימן זעריכה

ומה שכתבת כי שמעת שנוהגין בנרבונה שלא להתיר התפירה תפירת בגדים הנקנים מן הא"י ואינך יודע על מה הם סומכין. דע כי דבר זה תלוי בחלוק המקומות יש מקום שאין נמצא בו רק קנבוס ואותו המקום אין צריך להתיר התפירה אבל במקומות הללו הרוב הוא הפשתן וצריך להתיר התפירה ולתפרם בקנבוס.

ומה ששאלת אם גוי מסיח לפי תומו אומר זה שאני מוכר הוא תפור בקנבוס. אני רגיל תמיד להורות שאין להאמינו כי הוא ידוע לכל הא"י דחייטי ישראל מחזרין על הכפרים לקנות מהם מטוה של קנבוס לתפור בו כי אינו מצוי כמו הפשתן הלכך איכא למיחש דגוי להשביח מקחו הוא אומר שהוא קנבוס ולא מהימנינן ליה.

סימן חעריכה

ועל טלית של פשתן שמתיר רב אלפס לצאת בו ר"ת חולק עליו והקשה על פרש"י כי רש"י פירש סדין בציצית ב"ש פוטרין משום דלא דרשינן סמוכין להתיר כלאים בציצית והא דלא קאמר ב"ש אוסרין משום דבעלמא כלי קופסא חייבים והכא פטורין לא שייך למתני אוסרין בהנהו דמנחי בקופסא ופי' רש"י אבל במינו חייב והא דאמרינן במנחות פרק התכלת (מ"א) דא"ל מלאכא לרב קטינא קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה היינו ציצית מן המובחר כגון תכלת אבל ציצית ממינו היה עושה כשהיה לובש סדין והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (כ"ה) דרבי יהודה בר אילעאי היה מתעטף בסדינין המצוייצים והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותם מפני שלא היו מצוייצים אמר להם בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכתא כב"ה ודאי היה להם ציצית של פשתן אלא שהיו מחבין ממנו לפי שר' יהודה מחייב בתכלת ולא גזר אטו כסות לילה והיה סבור שתלמידיו סבירא להו כב"ש והניחו מלהטיל תכלת משום איסורא דאורייתא ולכן אמר להם הלכתא כב"ה וקאמר בגמרא דאף אינהו סברי דהלכתא כב"ה אלא דגזר משום כסות לילה ומדרבנן הוא דאסור והקשה ר"ת על פרש"י דבפרק התכלת מהדר לאיתויי ראיה דציצית חובת טלית מההיא דחסידים הראשונים ודחי ליה ואמאי לא מייתי ראיה מהך דהכא מדלא קתני אוסרין וב"ה נמי לא פליגי אב"ש בסברא זאת ועוד דבה"ג פוסק דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית כדדייק גבי נר חנוכה דהדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק ועוד דאמרינן בפרק קמא דיבמות (ד') גבי כלאים בציצית מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש והכא פרש"י דב"ש לא דרשי סמוכין אפילו במשנה תורה ועוד אמאי נקט פלוגתייהו בסדין בציצית לאשמועינן רבותא טפי דאפילו בטלית של צמר אסרי ב"ש לעשות ציצית של כלאים כגון לבן של פשתן כיון דלא דרשי סמוכין ועוד איך יתכן לומר דב"ש לא דריש סמוכין והלא רב עמרם גאון פסק כב"ש בששה דברים וזה אחד מהן ואנן ק"ל דכלאים בציצית מותר דדרשינן סמוכין הלכך נראה לפרש לר"ת דלכ"ע דבר תורה חייב וב"ש מדרבנן הוא דפטרי ליה לגמרי מציצית ואפי' ממינו כדמפרש טעמא בפ' במה מדליקין (כ"ה) ובפ' התכלת (מ’) גזירה משום כסות לילה או משום שמא יקרע כסותו בתוך שלש והוה ליה תעשה ולא מן העשוי ואי שרית ליה לעשות ציצית במינו חיישינן דלמא רמי תכלת והוה ליה כלאים שלא במקום מצוה דכיון שעיקר מצות ציצית הוי תכלת אי שרית ליה לעשות ציצית במינו אתי למירמי תכלת לקיים עיקר המצוה הלכך פטרי ליה ב"ש אפילו במינו ולהכי נקט סדין בציצית דדוקא הני הוא דפטרי ב"ש אפילו במינו משום גזירה כדפרישית אבל בטלית של צמר מודו ב"ש דשרי להטיל בו ב' חוטי לבן של פשתן דדרשינן סמוכין ושרו כלאים בציצית וכן מוכח סיפא דהך ברייתא דקתני במסכת מנחות פ' התכלת (מ’) א"ר אליעזר והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין א"ר א"כ למה אסרוה פירש א"כ הוא שמתמיהין מה הוא הטעם למה רוצים לאסרו כיון דהלכה כב"ה ומשני גזירה שמא יקרע כסותו בתוך ג' ויחזור ויתפור ורחמנא אמר תעשה ולא מן העשוי פירוש שיתפרנו בחוטי פשתן ומה שנשאר מחוטי התפירה יצרפם עם התכלת ופטורין הן מן הציצית משום תעשה ולא מן העשוי כיון שלא נתלו בכנף לשם ציצית והוה ליה כלאים שלא במקום מצוה ועוד גזירה משום כסות לילה והשתא מדתנא ברישא סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת כדקתני בסיפא משמע דב"ש פטרי לגמרי אפילו ממינו משום גזירה כדפרישנא והשתא ניחא הא דאמר ליה מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה משום דלא עביד ליה ציצית כלל אפילו במינו כבית שמאי וניחא נמי תלמידי דרבי יהודה שהיו מחפין כנפי כסותם מפני שלא היה להם ציצית כלל אפילו במינו כבית שמאי וקיי"ל כבית שמאי כדפסיק רב עמרם ז"ל וכדמוכח סיפא דהך ברייתא בפרק התכלת (מ’) וכן מלאכא דאמר ליה לרב קטינא ציצית מה תהא עליה על כן היה אומר ר"ת ז"ל הלובש טלית של פשתן ומברך עליה ברכה לבטלה היא וכן נוהגין באשכנז ובצרפת שלא לעשות טלית של פשתן ואני בבואי לארץ הזאת ראיתי שכלם לובשים טלית של פשתן ואמר לי לבי אם תאסור להם טלית של פשתן תבטל מהם מצות ציצית כי אינם נמצאים כל כך טליתות של צמר בארץ הזאת ואמרתי הנח להם כי נתלים באילן גדול הרב אלפסי שמתירו ועוד אף לפי ר"ת ז"ל אין לאסרו בזמן הזה דעיקר טעם האיסור הוא דילמא אתי למירמי ביה תכלת שהוא עיקר המצוה ובכסות לילה או אם יקרע סדינו ה"ל כלאים שלא במקום מצוה אבל בזמן הזה שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למגזר כלל דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא דלא דמי לביצה מתקנת רבי יוחנן ואילך וגם ללך אמור להם שובו לאהליכם ולרבי אליעזר שבקש להפקיר כרם רבעי שלו דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ לעולם שיהא ההיתר תלוי במה שתקן שיהו מקבלין העדות כל היום כולו וכן בשובו לכם לאהליכם לא משמע מתוך הפסוק זמן להתיר זמן התשמיש אם לא שפירש במשוך היובל המה יעלו בהר דהכי משמע פירוש דקרא היו נכונים לשלשת ימים לקבל התורה אל תגשו אל אשה ולא נקבע זמן לאותה פרישה אלא שהסברא נותנת כיון דבשביל קבלת התורה נאסרו בתשמיש כשנתנה התורה יהיו מותרין וכההיא דרבי אליעזר שבקש להפקיר כרמו משום שבימיו נתמעטו הפירות בירושלים והיה ראוי שיוליכו פירות מכל סביבות ירושלים אל תוכה לעטר שוקיה בפירות אי לאו דהתירו התקנה אבל בנדון זה אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרין משום גזירה וכיון דהשתא לא שייכא הך גזירה שרי ממילא כל זה דקדקתי שלא לאסור לבני הארץ הזאת טלית של פשתן.

סימן טעריכה

ומה שכתבת שאין לצאת בטלית מצוייצת לרשות הרבים דלמא אינה מצוייצת כהלכתה אמת הוא שראיתי לקצת רבותי שהיו נוהגין כן שהיו פושטים טלית שלהם כשהיו יוצאים לר"ה ואני אומר שחומרא שאין לה טעם היא דלמאי איכא למיחש דאי חיישת שמא נפסקו החוטין ולא נשאר בהן כדי הכשר ציצית אם כן האיך ברך עליו בשעה שלובשו כי עונש גדול הוא לברך ברכה לבטלה וא"ת שבדק כל ד' ציצית בשעת לבישה אם כן יבדוק גם בשעה שיוצא בהן לר"ה והעולם לא נהגו כן לבדוק כל הציציות בכל שעה שמתעטף בטליתו משום דמוקמינן להו בחזקת כשרות עד שיודע לו שנפסלו ועוד דציצית אינו נפסל בקל דתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ומפרש בגמ' (פרק התכלת ל"ח) לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקם אלבן או איגרדם לבן וקם אתכלת כשר ולכך היה אומר ר"ת ז"ל דהאידנא שנותנין ד' חוטין שנים משום תכלת ושנים משום לבן וכופלים אותם לח' אם נפסקו ג' חוטין מן הח' שמא כל הג' חוטין הן מן הד' שנכפלים ולא נשתייר כי אם חוט אחד שלם ופסול אבל אם נפסק חוט אחד או שנים כשר ואף אם נפסקו כולם ונשתייר בששה מהם כדי עניבה והשנים נפסקו לגמרי כשר הלכך אינן נפסקין בקל ליפסל והעולם רגילים לתקנן אף קודם שיגיעו לידי פסול הילכך מוקמינן להו אחזקתייהו לענין ברכה וכן לענין לצאת לר"ה (ס"א אינו ומי שאינו רגיל לילך ד' אמות בלא ציצית ראוי לו לסמוך על החזקה ולצאת בו) ואם ירצה להחמיר יבדקם בשעת יציאה וי"א שכל טליתות שלנו הויין מצוייצות שלא כהלכתן ואין יוצאין בהן לר"ה ואינן דברים של טעם דאם אינן מצוייצות כהלכתן האיך אנו מברכין עליהם אלא ודאי התורה אמרה שיש ליתן בכנף שני חוטין לבן ושני חוטין תכלת והלכה למשה מסיני שהתכלת אינו מעכב את הלבן והיה מספיק לנו בשני חוטין לבן אלא שאנו נותנין עוד ב' חוטין זכר לתכלת ועוד אף לפי דבריהם שאינן מצוייצות כהלכתן מותר לצאת בו לר"ה דאמרינן בשבת בפרק רבי אליעזר דתולין (קל"ט) אמר רבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא מתעטף אדם בכילה ובכסכיה ויוצא בהן לר"ה ומ"ש מדרב הונא דאמר היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה לר"ה חייב ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי ופר"י ז"ל האי דציצית חשיבי ולא בטלה כי דעתו לתקן שאר הציציות שנפסקו ולצרפן לזו שהיא כשרה הלכך לא בטלה הני כסכין בטלי לגבי כילה ומתוך כך פסק ר"י ז"ל שמותר לצאת ברצועות הקשורות באבנט אעפ"י שאינו קושר בהן בתי שוקים או מנעלים משום דבטלי גבי אבנט וכן נמי טליתות שלנו שיש להם ד' ציציות אפי' אי חשבת להו אינן מצוייצות כהלכתן בטלי לגבי טלית.

סימן יעריכה

מצות ציצית יכניס ד' חוטין לתוך חור הכנף ויכפול לשנים ויהיו ח' ובאחת מן החוטין יכרוך ויקשור שני קשרין זה על גב זה ויכרוך עד שיהא רוחב גודל בין קשר לקשר ואין צריך לעשות חוליא בזמן הזה כיון שאין לנו תכלת ושיעור הגדיל הוא ד' אצבעות דהיינו טפח ושיעור החוטין היוצאין מן הגדיל שני טפחים ויזהר שיחתוך החוטין בראשו שיהיו ח' קודם שיתחיל לכרוך ולא ירחיק הציצית מן הכנף יותר מרחב ג' אצבעות וצריך שיהא מרוחק מן הכנף כמלא קשר אגודל דהיינו מראש הגודל עד הקשר הראשון ואם הרחיק בתחילתו ונקרע הכנף אם נשתייר כל שהוא כשר ושלום כנפש אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

סימן יאעריכה

וששאלת טלית שנקרעה תוך ג' אם רצונך לומר שנקרע כולה עד השפה כל תוך הג' או רצונך לומר אפילו לא נקרעה כולה אין יכול לתפור את הקרע הוי יודע דהא דאמרינן טלית שנקרעה תוך ג' שאסור לתופרה היינו טעמא שמא ישייר מחוט התפירה ויעשה מהן ציצית והוי תעשה ולא מן העשוי הלכך אפילו קרע כל דהוא אסור לתופרו כשהוא בתוך ג' מן הכנף שהוא מקום תליית הציצית.

סימן יבעריכה

וששאלת כמה חוטין נפסקין בציצית ויהא פסול.

דע גבי ציצית אמרינן נפסק חוט אחד מעיקרו פסול ואנו כופלין ד' חוטין לח' והד' חוטין שאנו נותנין בציצית הם שנים כנגד התכלת בעד תכלת וב' לבן ואמרינן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ואמרינן בגמרא (מנחות ל"ח) דאי איגרדם תכלת וקם אלבן או איגרדם לבן וקם אתכלת כשרה פירוש אם חסר תכלת ונשאר הלבן או חסר הלבן ונשאר תכלת כשר הלכך מן הח' חוטין אם נפסקו ג' חוטין פסול הציצית דשמא לא נשאר אלא חוט אחד שלם ואנן ב' חוטין שלמים בעינן ואם נשארו בחוט כדי עניבה כשר ושלום אשר בן הר' יחיאל ז"ל.

סימן יגעריכה

וששאלת הלן בטליתו בלילה כשעומד בבוקר אם הוא חייב לסלקו מעליו ולהחזירו לברך עליו או די לו למשמש בו ולברך.

י"ל שאין צריך לסלקו מעליו וכן מוכח במנחות פ' התכלת (מ"ג) דגרסי' התם רב יהודה רמא תכלת לפרזומא דאינשי ביתיה ומברך בכל צפרא להתעטף בציצית ופריך מדרמא שמע מינה מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא אמאי מברך פירוש כיון דלילה זמן ציצית הוא אמאי היה מברך בבוקר כיון שלא עבר עליו זמן פטור ומשני כרבי דתניא תפילין כל זמן שמניחם מברך עליהם דברי רבי פירוש בלילה היה פושטן ובבוקר כשהיה חוזר ולובשן היה מברך ופריך אי הכי כל שעתא נמי פירוש כשהיה פושט ביום וחוזר ולובש היה צריך לברך ומשני רב יהודה איניש צנוע הוה ולא הוה שדי ליה לגלימא כולי יומא ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה ולכך הקשה כיון דסבר דלילה זמן ציצית אמאי היה מברך דאם היה פושטו בלילה מאי קשה ליה אם מברך בבוקר כשחוזר ולובשו אלמא לדידן דקיי"ל לילה לאו זמן ציצית הוא יש לברך בבוקר אף אם לא יפשוט טליתו ולכאורה טוב למשמש בציצית בשעת ברכה ושלום אשר בן הר' יחיאל ז"ל.

סימן ידעריכה

אדרת צמרת גולת הכותרת - מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ ביקר ותפארת
ועל יוּבָל ישלח שרשי עץ הדעת - ילכו יונקותיו בכל גיא מודעת
קציר ועד ים יאריכו בדים- בצל דליותיו ישכנו קרואי השרידים
פריו מתוק ותאוה לעינים - ועלהו לתרופה ללעגי שפתים
מימיו קרים מן לבנון נוזלים - משיבים עיפת נחשלים
בנאות דשאיו ירבצו משכנות הרועים - יושבי גנים הוגי שעשועים
לא אשיב פי מברכותיך - לא ישגשגו כל נטיעותיך
כמותך יהיו צפיעותיך - ותאריך ימים על כס מלכותך
אדונינו גאונינו אלופינו - מטה עזנו יקר תפארתינו
עטרת ראשינו - מחמד לבנו
הרב הנכבד מורינו הר' שלמה נר"ו
יהי אלהיו עמו - ויעל שיאו לשמי מרומו - ויתן לו ברית שלומו
ומה לחוח שחוח לדרוש אל ארז הלבנון
חדל אישים אל שר ומנון לפני שמש ינון
אך ענותך תרבני - ומפרי בטנך תשבע בטני
ויהיו נא אמרי לרצון לפניך
כי עלומינו למאור פניך הולכים באין נגה חשכים
ולאור תוציא תעלומה - ותהיה משכורתך שלמה
מאת המאיר לך דעת ומזמה - והשפיעך מקור שפע החכמה
ובתורת ביתך לחם ושמלה - והסר מתחת ידי המכשלה
וחשכני מהפיל חללים - ואל תעצים ותעצור מלים
כי בהלך נרך עלי ראשי - יהפך לאור חשכי ויזהיר עששי
באמרי הגמיאני נא מעט מים מכדך - יפוצו מעינותיך ויזלו מי בארך
עד כי יגאו במי שחו - וצי אדיר לא יעברנו

הנה נא הואלתי לדבר לאדוני על עיסה שנילושה במי בצים בלא תערובת מים ובעת אפייתה תפחה וגדלה מאד ושאלוה אם נטלה חלתה ואמרה האשה לא היה בה שיעור חלה ושאל השואל למה לא תתחייב בחלה אף כי לא היה בה חמשת רבעים קמח הואיל וחובת חלה בפת אם לא הורמה מן העיסה ניזיל בתר השתא ויש כאן חררה גדולה כפלים מחררה הנעשית מחמשת רבעים קמח ואיכא השתא שיעורא מידי דהוי אשכחה דתניא בפ"ד דפאה (מ"ו) נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר פטור מלקט שכחה ופאה רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור אלמא לרבי יהודה אף על גב דשייכא שכחה גם בקמה ובההיא שעתא לאו בר חיובא הוא מ"מ בשעת העמור דבר חיובא הוא מחייב ורבנן נמי לא פטרי אלא משום דקרא קדרשי כדמפרש בירושלמי טעמא דרבנן כתיב ושכחת קמה ושכחת עמר את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עמר את שאין לו שכחת קמה אין לו שכחת עמר ובחלה ניזיל לכ"ע בתר השתא ואיכא שיעורא.

ואמרתי לו דלא דמי לשכחה דהתם איכא שכחה בקמה ואיכא שכחה בעמרים זה אחר זה הילכך דינא הוא דמחייב בשכחת עמרים אף על גב דלא הוי בר חיובא בשעת קמה אבל בחלה דאינה חייב אלא פעם אחת כיון דלא הוה בה שיעורא בשעת חיובא דהיינו משתטיל מים בקמח אעפ"י שתפחה העיסה ונתרבית אזלינן בתר מעיקרא.

וגם לא דמי לההיא דפ' כל המנחות באות מצה (נ"ד) דגרסינן התם תנן התם בשר העגל שתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין לכמות שהן ורבי חייא ורבי יוחנן אמרי משתערין כמות שהן שמואל ור' שמעון ברבי ור"ל אמרי משתערין כמות שהן ומסיק התם אמר רב כל היכא דמעיקרא הוה בה שיעורא והשתא לית בה הא לית בה מעיקרא לא הוה בה והשתא אית בה מדרבנן דהתם ראו חכמים טעם וסברא לגזור טומאה או איסור כיון דהשתא איכא שיעורא והרואה סבור דהוה בה שעור מעיקרא אי מטהרת ליה אי שרית ליה מחלף בההוא דהוה ביה שיעורא מעיקרא וטעם זה לא שייך בחלה שהרואה חררה גדולה אחר אפייתה כסבור שנטלה חלתה מן העיסה.

וגם לא דמי לההיא דמס' תרומות (פ"ה מ"ט) סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואסור ואם ידוע שהחטים של חולין יפות משל תרומה מותר והותירה דהתם דמי לנפיחת העיסה ואזלינן בתר השתא אפי' לקולא וכ"ש בחלה לחומרא לא דמי דהתם מיהו קמח הוא וקמח בקמח מדומע ונתרבה ההתר וכל האסורין שרבה עליהן שוגג מותר ואעפ"י שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוין לבטל אלא לטחנן ולאכול כדאיתא בירושלמי תניא אף טוחן לכתחלה ומותר אמר רבי זירא שכך דרך כהנים שטוחנין מדומעות בבתיהם כדי לאכלו כלומר כיון שהכהנים טוחנין המדומע בבתיהם כדי לאכלו הילכך אפילו ישראל טוחנן במזיד ומבטלו ואינו נראה כמתכוין לבטל אבל בחלה ילפינן שיעור חלה מעריסותיכם כדי עיסת מדבר הילכך בעינן שיעור מעיקרא כעמר המן.

ועוד שאני דן התבוננתי לומר דאפילו היה בו שיעור חלה מעיקרא כיון שנילושה העיסה רק במי בצים בלא תערובת מים פטורה מן החלה דתנן (פ"ב דחלה מ"ב) עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה וגרסינן עלה בירושלמי ר' יוסי ברבי חנינא אמר דרבי אלעזר בר יהודה איש ברתותא היא דתנן תמן עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום רבי אלעזר בר יהודא איש ברתותא אומר משום רבי יהושע פסל את כולה רבי עקיבא אומר משמו לא פסל אלא מקום שנגע [רשב"ל אומר מה פליגי בשהוכשרו ולבסוף נילושה שמי פירות מחוורין להכשיר אבל אם נילושה ואחר כך הוכשרה אין מי פירות מחוורין להכשיר] רבי חייא בשם רבי יוחנן אמר דברי הכל היא אף על גב דר' עקיבא אומר תמן אין מי פירות מחוורין לטומאה מודה הכא שמחוורין לחלה רבא (ובהעתק הרשב"א איתא ר' אבא) בשם רבי יהושע בן לוי אומר אין לך מחוור אלא שבעת המשקין בלבד רבי יוסי בעי (ברשב"א מה איתמרה לחלה או לטומאה) (אין תימר לחלה או לטומאה) אין תימר לחלה כ"ש לטומאה מה אית אמרת לטומאה הא לחלה לא רבי יונה פשיט ליה לחלה איתמרה וכ"ש לטומאה רבי יונה כדעתיה דתני רבי יונה בדבי ר' שמעון בן יוחאי רבי (טרפון) שמעון אומר נאמר כאן חלה ונאמר להלן וחלת לחם שמן מה חלה שנאמר להלן עשויה בשמן אף חלה שנאמר כאן עשויה בשמן ושמן אחד משבעת המשקין היא ודעת תלמידך נוטה דהלכתא כרבי יהושע בן לוי ור' יונה ורבי יוסי בר חנינא לגבי דרבי יוחנן דרבים נינהו וברייתא דר' שמעון בן יוחאי מסייעתן וגם ר"ת ז"ל פסק דהלכה בכל מקום כרבי יהושע בן לוי לגבי דרבי יוחנן והרבה בראיות ובסדר תנאים ואמוראים כתב דהלכה כרבי יהושע בן לוי בכל מקום הרי אין חלוק בין חלה לטומאה כרבי יהושע בן לוי ונמצא דלית הלכתא כסתמא דמתניתן במסכת חלה דאתיא כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא ודלא כרבי עקיבא וקי"ל הלכה כרבי עקיבא מחבירו וכ"ש מר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא דנראה דתלמידו הוה הרי דנתי לפני מורי בקרקע ואם שגיתי מורי ינקני משגיאות ויחכם לבבות נכאות.

סימן טועריכה

עוד יבונני מה שראיתי כל רבותי נוהגין שמשערין מדה המחזקת מ"ג בצים לשיעור חלה ומודדים בו הקמח טפופה או מחוקה וכיון דמעיסת מדבר ילפינן ומדדו המן בעמר וטחנוהו ברחים מסתמא נתוסף הרבה ג"כ היה לשערו ולהצריף קמח הנטחן מה' רבעים תבואה וה' רבעים קמח דמסכת חלה יהיה פי' קמח הבא מחמשת רבעים תבואה ואם יגדשו המדה ניחא טפי כי ספק ברכה לבטלה איכא.

סימן טזעריכה

עוד יבאר לי רבי מה שכתב ר"ם בספרו (פ"י מהל' כלאים הל' ל"א) ז"ל המלביש את חבירו כלאים היה לובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם לא היה יודע הלובש שהבגד כלאים והמלביש מזיד המלביש לוקה ולובש פטור עכ"ל ולא ידעינן מנין מלקות זה למלביש דלא תלבש אלובש קאי ואי דרש נמי לא תלביש א"כ אפי' הלובש מזיד נמי ילקה המלביש גם הוא דאין זה לאו שבכללות כיון דאתרי גברי קאי.

עוד כתב הר"ם בכלאי הנהגה דאינו לוקה אלא בטמאה וטהורה אבל שני מיני טהורין או שני מיני טמאים אינו לוקה וקשה לן דמתניתין דכלאים קתני בהמה עם בהמה וחיה עם חיה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה אסורים לחרוש ולמשוך ולהנהיג המנהיג סופג את הארבעים אלמא סתמא דמתניתין לא מיפלגו בין טמאה עם טהורה וטהורה עם טהורה וכן משמע בפ' אותו ואת בנו (ע"ט) דגרסינן התם אמר ליה רבי אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ואם טמאה עם טמאה ליכא איסור דאורייתא היכא פשיטא דסימנין דאורייתא אפילו הוו סימנין דרבנן סמכינן עלייהו באיסור דרבנן וכן מתניתין דשור שנגח את הפרה (נ"ד) אחד השור ואחד כל בהמה כו' עד לכלאים וקאמר בגמ' אי כלאים דחרישה יליף שור שור משבת אי דהרבעה יליף בהמתך בהמתך משבת ומשמע חרישה כמו הרבעה לאסור כל המינין ובשלהי פרק הפרה (נ"ה) גרסינן בעי רחבא המנהיג בעיזא ושיבוטא מאי ושיבוטא דג טהור הוא כי בצרפת אוכלים אותו ותו אמרינן במכות פרק אלו הן הלוקין (כ"ב) המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב ב' גופין פי' שקראו הכתוב צבי ואיל ואין לפרש לוקה מכת מרדות דמשמע דומיא דהמרביע בשור פסולי המוקדשים דקאמר רבי אושעיא.

סימן יזעריכה

עוד אוסיף לשאול לפני כבוד אדוני על חתיכת בשר שנמלחה בכלי שאינו מנוקב ומקצתה בתוך הציר ומקצתה חוץ לציר אם מותר מה שחוץ לציר או לאו כי רבינו שמשון כתב בתוספתא כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ומוצאין חתיכה אחת חציה בתוך הציר וחציה חוץ לציר מה שבתוך הציר אסור ומה שחוץ לציר מותר דדם אינו מפעפע למעלה ומסתברא למימר הוא הדין כשנמלח בתחלה בכלי שאינו מנוקב דמה שחוץ לציר מפליט את דמו ושריק למטה ואין מה שבתוך הציר מפעפע לאסור העליון וגם לא מסתבר למימר שמקצת החתיכה המונח בציר מונעת העליון שהוא חוץ לציר מלפלוט ואף אם היה מונע מלפלוט הוי דם האברים שלא פי' ומותר וא"ת כשיבשלהו יפלוט מכל מקום יהא מותר בצלי דאי פריש נפיל למטה ואי לא פריש הוי דם האיברים שלא פירש ואין לומר שהדם נעקר ממקומו בתוך החתיכה לרדת למטה וכשיגיע למקום הציר מחמת שהחתיכה שבתוך הציר שבעה מבליעת הדם והציר אין מקום לאותו הדם לעבור ונשאר בתוך החתיכה שחוץ לציר ואוסרתה וחשיב כדם האיברים שפירש כיון שנעקר ממקומו דלא מסתבר כלל למימר דלמה ימנע בליעת הציר הדם העליון להתערב בו אדרבא כל דבר לח ממשיך דבר לח אחריו ומתערבין יחד וגם לא מיקרי בה דם האיברים שפירש כיון שלא פירש ויוצא לחוץ וכן פי' רבינו שמשון בפ"ק דחולין והא דאמר בפרק כל הבשר (קי"ג) רב ששת מלח גרמא גרמא תרי מ"ט לא משום דפריש מהאי ובלע האי חדא נמי פריש מהאי גיסא ובלע להאי גיסא פירוש רבינו שמשון ז"ל דפריש מהאי גיסא דקאמר היינו שפירש לגמרי לחוץ ובלע אידך גיסא וגם ברוב ספרים יש דפליט מהאי גיסא ומצאתי בנימוקי תלמידי ה"ר פרץ בן ה"ר אליהו שהיה אוסר כל החתיכה אף מה שחוץ לציר והאריכו בטעמים ואינם לשבח אף שנתלו באילן גדול וכתבו שר"ת עשה מעשה בתרנגולת שנמלחה בכלי שאינו מנוקב ואסר כולה ותמהתי מאוד כי איני רואה שום חילוק בין נפלה חתיכה לתוך הציר אחר ששהתה כדי מליחה בין תחלת מליחתה בכלי שאינו מנוקב וגם לישנא דגמרא מוכח לה דקאמר אי בכלי שאינו מנוקב אפי' עופות ועופות נמי אסירי ומשמע דעופות ועופות נמי אסירי כעין עופות ודגים ועל כרחך הדגים אינם אסורים אלא מה שבתוך הציר דליכא טעמא כלל לאסור מה שחוץ לציר כיון דדם אינו מפעפע ואפשר שר"ת ז"ל אסר כל התרנגולת מחמת שהוציאוה מן הציר ולא נודע אי זה צד היה מונח בתוך הציר והשומע שמע וטעה והאוסר עליו להביא ראיה ברורה וחזקה כי התורה חסה על ממונם של ישראל.

סימן יחעריכה

עוד יאר רבינו עיני לבאר ההיא דפ' המפלת (נדה כ"ב) מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כעין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא שאול ואבא שאול לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו אשה זו מכה יש לה במעיה וממנה מפלת כמין קליפות אדומות תטיל למים אם נימוחו טמאה וקשיא לי כיון שבא מחמת מכה אמאי טמאה הא אמרינן בפרק כל היד (שם ט"ז) הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רבי רשב"ג אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה ומסיק דלכולי עלמא אשה טהורה ובדם דקאתי דרך מקור פליגי אלמא אף על גב דהדם בא מהמקור טהורה הואיל ובא מחמת מכה.

סימן יטעריכה

ואל יחר בעיני אדוני ואדברה אך הפעם יורני מורי מחיצת בני אדם אם מועלת דרך הלוכם יש לדקדק דמועלת מדאמר (עירובין מ"ד) הנהו זיקי דהוו שדיין בריסתקא דמחוזא בהדי דאתא רבא מפרקיה עיילינהו וסתמא דמלתא הם היו מהלכין כי מה להם לעמוד ברה"ר והלשון מוכיח כך בהדי דאתא רבא מפרקיה משמע דרך הילוכן הוליכם בתוך הבאים אמנם קשיא לי מעובדא דנחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתיה (עירובין מ"ג) וקאמר עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס וקא מיבעיא ליה הלכה כרבי אליעזר ואי מחיצת בני אדם מועלת דרך הלוכם אמאי לא מלו גברי.

ומאי קא מבעיא ליה לגמרא בפ"ק דעירובין (י"ד) אמתני' דכל שיש בהקפו ג' טפחים יש בו רחב טפח מנא הני מילי ופשיט ליה מים שעשה שלמה וכי אין הדבר נראה לעינים נקח דבר עגול ונמדוד הקפו ורחבו ואנא מורי תרב ענותך כהלל כי איני כאותו שהמרה אך תורה היא וללמוד אני צריך כי אין לי שולחני להרצות מעותי וצוה לאחד מתלמידך ומפיך אליו תקרא ויחרט בעט סופר ושלום מורי ושלום תורתו ונוחו יגדל לעד עד לעולם כנפש תלמידו אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.