פרק טז
עריכהשם בבכורות בהא דפריך לר' יוחנן ממשנתנו דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ומשני התם משום חומרא דאשת איש כו', ואבע"א יכיר לחוד והכרת פנים לחודיה, ופירש רש"י יכיר לחוד, מי כתיב יכיר פנים הלכך סגי בהכרת פדחת ע"ש, והדברים סתומים, דממ"נ, אם ניכר ע"י הפדחת לחודיה בלא הפנים, א"כ אמאי אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, וכיון דניכר הפדחת הרי נודע מי הוא ולא גרע מסימן, ולמה הצריך התנא להיכר פנים, ואם אינו ניכר ע"י הפדחת, היכי הוי היכר לנחלה כיון דכתיב יכיר וליתיה בהכרת טב"ע.
ונבוך הייתי בזה עד שמצאתי תשובה אחת מיוחסת לאא"ז הגאון בעל תוי"ט, הובא בתשובת הגאונים בתראי סי' י', ושם הביא לשון הש"ס וז"ל, ואבע"א יכיר לחוד, פירש רש"י כו', והשתא לפי האבע"א אין לנו הא דאקילו רבנן בסופה, אלא דמן הסתם אין הכרה אלא בפניהם, כדקאמר קרא הכרת פניהם ענתה בם, ועל הסתם נאמר, אבל בלידה כתיב יכיר ולא פניהם, קרא מסהיד דא"צ אלא פדחת לחוד, ולמה לא הוי מילי דסברא נמי שבתחילת לידת התינוק ניכר מפדחת לחוד, עכ"ל.
ונראה מדבריו שהרגיש לפרש לנו דברי הש"ס, אמנם לא ירדתי לכוונתו הרמה, כי לכאורה נראה כוונתו דהא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, היינו בסתם הכרה דאינו אלא בפנים וכדכתיב הכרת פניהם, אבל לזימנין דמשכחת נמי הכרה בטב"ע ע"י הפדחת לחודיה. וכיוצא בזה כתב המרדכי בהא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים ואין מעידין אלא עד ג' ימים, דהיינו בסתם, אבל אם מעיד שיודע בבירור בטב"ע שהוא זה מהני ע"כ, ע"ש. ומשו"ה בפדחת לחודיה כשיודע בבירור יש לו הכרה בטב"ע, והמקשה ס"ד כיון דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים, א"כ יכיר דכתב רחמנא, קפיד קרא דליהוי דוקא בסתם הכרה ובעינן הכרת פנים, ולזה משני יכיר לחודיה, והיינו מדלא כתיב יכיר פנים, גלי קרא דלא בעי סתם הכרה, אלא כל היכא דאיתיה בהכירא באפשר מהני, ומצי מכיר בבירור בפדחת לחודיה.
ולפי זה נשמע מיניה דאם עד בא להעיד שמכיר בבירור בטב"ע את המת בפדחת לחודיה, אע"ג דליתיה לפרצוף פנים עם החוטם נמי מהני, כיון דאפשר להכיר בפדחת לחודיה, וזה דין מחודש שלא מצינו אותו בפוסקים לומר דמהני הכרה בבירור בטב"ע בפדחת לחודיה, ולפי המבואר מש"ס על דרך פירוש התוי"ט, א"כ צ"ל דבפדחת לחודיה איתיה בהכרה.
ומ"ש תוי"ט, ולמה לא הוי נמי מילי דסברא שבתחילת לידת התינוק ניכר בפדחת לחודיה, קשה לי, דא"כ דיש חילוק בין תינוק לגדול, א"כ לא הוי לש"ס למימר יכיר לחודיה והכרת פנים לחוד, כיון דעיקר החילוק הוא בין גדול לקטן ועיקר חסר מן הספר, וצ"ע.
והנה לפי מ"ש לעיל פרק י"ד בשיטת ר"ת ובשיטת בה"ג דמפרשי למשנתינו דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, דהיינו בסימני פרצופו וחוטמו, אבל טב"ע מהני בכל הגוף ע"ש, א"כ תיקשי מאי פריך לר' יוחנן ממשנתינו, כיון דבמשנה מיירי בסימנין, ויכיר שפיר משכחת לה בטב"ע, ויש לו הכרה בטב"ע בפדחת לחודיה.
ונראה כיון דסתם הכרה דכתיב הכרת פניהם, היינו בסימני פרצופו וחוטמו, ועל דרך שפירשנו שם דברי בה"ג ור"ת, וא"כ יכיר דכתב רחמנא גבי בכור, נמי מיירי בסתם הכרה דהוא הכרת פנים, והיינו ע"י סימני פרצופו וחוטמו ברוחב וגובה וכמ"ש, ולזה משני בש"ס שפיר יכיר לחודיה והכרת פנים לחוד, והיינו מדלא כתיב יכיר פנים, גלי קרא דלא בעי הכרת פנים שהוא בסימני פרצופו וחוטמו, אלא יכיר בהכרה שיוכל להכיר והיינו בטב"ע, ומשנתינו מיירי בסתם הכרה דכתיב הכרת פניהם דהוא ע"י סימני פרצופו וחוטמו וכמ"ש שם.
אלא דכבר כתבנו לעיל דמדברי כל הפוסקים נראה דס"ל דלא מהני שום הכרה בסימנין בפרצוף פנים אלא ע"י טב"ע דוקא, אבל ע"י סימני פרצופו קצר או עגול או ארוך, לא הוי סימן כלל, דארוך וגוץ לאו כלום הוא אפילו בכל הפרצוף, ציור תמונתו ותוארו לא מהני.